בור הייאוש

כל כך הרבה פעמים הייתי רוצה פשוט להעלם.
לצאת לאמצע שומקום ולחפור לעצמי איזה בור.
לשבת שם באפלה ולדעת שהיא מוחשית.
להרגיש את הבוץ סביבי,
את הקור,הלחות.
להתכנס בתנוחת עובר בתוך עצמי,
ולהפסיק לחשוב.
לא להרגיש דבר פרט לשקט השורר סביבי.
לשכוח.
להדחיק.
להתעלם.
להעלם.
לא לזכור את כל הצעקות.
לא לזכור את הכאב.
לא לזכור את כל הצלקות,אלה שביד וגם אלה שבלב.
לשכוח מהכל.
מכל אותן שנים של סבל.
לשקוע עמוק בתוך הייאוש ולדעת, שבקרוב זה יסתיים.
להרגיש את הכאב של הנשמה מתפרפרת החוצה.
פורחת מתוך עצמי.
ואני כבר לא אני.
לעוף למעלה,.
ולאט לאט,
להתחיל לקבור את עצמי.
להפיל את ערמת החול שכבר התייבש אל תוך הבור.
הבור שלי.
ולסגור את קרן האור האחרונה שנשארה לי.
לכסות את כל גופי ולדעת,



שזה נגמר.
כל כך ריקה.
כל כך כואבת.
כל כך טיפשה

.
ואין אף אחד שיהיה שם להבין אותי.