מילים לעדיאל.

הוציאה מערוך מהמגירה והתחילה לרדד את הגוש המוזר שהיה מונח על השיש,

מנסה לבדוק כמה דק אפשר למתוח את הדבר המדמם שמישהו הבטיח לה שהוא הלב שלה.

בהתחלה היא ניסתה עם פטיש כזה של שניצלים,

אבל כנראה שהמערוך הזה מעץ, שאמא משתמשת בו כל פעם שהיא רעבה, יעיל בהרבה.

הלב נמתח ונמתח כמו בצק ספוג במים. אפילו חור אחד לא הופיע בו במשך כל הזמן הזה שהיא ניסתה.

אבל הכאב לא חדל להציק, בהתחלה עיקצוץ מוזר בחזה בצד שמאל, אבל לאט לאט זה מתפשט,

בבטן הכי כאב לה. עשרות (ואולי מאות) של סכינים מושחזות דוקרות מבפנים כלפי חוץ,

מחוררות את העור המושלם-מושלם הזה שלה שפעם כ"כ התגאתה בו, (והיום הוא רק מדמם ופצוע ומכוער שכזה. אבל אולי חולצות גדולות ואדומות יספיקו כדי להסתיר.)

הלב ממשיך להמתח, (מעניין כמה בכלל הוא מסוגל לסבול) מכסה כבר כמעט את כל השיש ועדיין אפשר להמשיך.

אז היא לקחה את הדבר השטוח והמדמם (שמישהו אמר לה בפירוש שהוא הלב שלה) והורידה אותו לרצפה, ממשיכה לרדד בכל מאודה.

כ"כ הייתה עסוקה במלאכתה, בודקת את הגבולות של הלב שלה,

שהיא לא שמה לב לרגליים שמתופפות עליו.

בהתחלה בעצבנות ורק בקצוות, אבל ככל שהוא כיסה יותר שטחים כבר לא הייתה ברירה (כי הרי אם הוא תקוע כאן באמצע הרחוב ומכסה את כל הרצפה, אז חייבים לעבור, ולא נורא אם דורכים קצת, כל עוד לא מתכוונים באמת לדרוך, או שמתעלמים מטביעות הנעליים האיומות שהופיעו בין המחיצות)

והלב ממשיך, וגדל ונמתח, והיא ממשיכה לרדד בעצבנות, ובכל פעימה הוא הופך להיות קצת יותר דק והרבה יותר רחב.

ואת העיר הוא כבר כיסה, וגם קצת מהמרכז, ומעט מהצפון, ואם מסתכלים ממש רחוק אפשר לראות חלקים ממנו בדרום.

ועדיין אין בו חור, אז אולי הוא יכול על כל העולם (היא חייבת לבדוק את הגבולות שלו. חייבת לבדוק כמה הוא מסוגל לסבול)

אבל הנפש שלה קטנה מלהכיל, ללב אולי עדיין שלם (למרות שהוא מכסה כבר חצי עולם) אבל הגוף שנשא אותו מרוטש למשעי.

כי הלב אולי יכול להכל, אבל השאר פשוט אבוד, כנראה שאין יותר סיכוי להציל.

ובכל זאת, היא, עם המערוך הזה ביד, ממשיכה בעקשנות (תוך התעלמות מתמדת מהכאב, כמובן) לרדד בעצבנות איפה שעוד אפשר.

מתי כבר הלב לא יוכל יותר.