אף אחד לא יודע מה זה סבל..

אף אחד לא יודע מה זה אהבה עד שלא נשבר לו הלב.

אף אחד לא באמת מכיר אותך עד שהוא לא רואה את הפגמים שלך.

אף אחד לא מסוגל להבין אותך עד שהוא לא מרגיש כמוך.

אף אחד לא הרגיש גאווה אמיתית עד שהוא לא ניצח.

אף אחד לא יכול להתבגר לפני שהוא מבין כמה הוא הרס.

הדמעות שמתנפצות על פניי כמו רסיסים של זכוכיות שדוקרות אותי בכל פעם מחדש

ומזכירות לי שהכאב איתי. שאין דבר כזה מנוחה מרגשות.

שרק דבר אחד יוכל להעלים את כל הכאב..

והאם לרצות את הדבר הזה זה בסדר ? האם לרצות להפסיק לסבול זה כל כך נורא?

אף אחד אף פעם לא הכיר אותי. וכשנתתי לאחד להכיר הוא הרס את כל מה שהיה להכיר.

אף אחד אף פעם לא גרם לי לאהוב ככה. וכשהתאהבתי באחד הוא גרם לי להכיר את הצד

הרע של האהבה . את הצד של הדמעות ושל הכאב החד החזה שלא משחרר.

אומרים שהרגשות שלנו הם במוח. שזה לא כמו בסיפורים שהאהבה נמצאת בלב.

אם הרגשות הם בראש , איך התחושה של הכאב לב כל כך אמיתית?

קיבלתי חיים במתנה. זה כל כך נורא לא לרצות את המתנה הזאת יותר?

אני לא אומרת שהיה לי טוב לפני. תמיד פגעו בי . תמיד השפילו אותי.

אני לא מכירה דרך אחרת חוץ מסבל.

אבל לאף אחד לא נתתי להתקרב . וכשסוף סוף נתתי הוא היה בדיוק כמו כולם.

מבחוץ השפילו  אותי פגעו בי חיכו לשנייה שאני אשבר ואוותר.

ואתה באת . והבטחת שאתה לא כמו כולם. שאתה רוצה את ההפך בשבילי.

אז כשכולם פגעו מבחוץ לך נתתי להיכנס ופגעת בי מבפנים.

כל מה שהאמנתי בו מתערער עכשיו. ועולה השאלה אם כל יום הוא סבל בשבילי,

כמה עוד ימים אני אצליח לעבור..

אני שונאת את עצמי על שהאמנתי על שנתתי הזדמנות

אני שונאת את עצמי שלא ראיתי מי אתה עוד בהתחלה

אני שונאת את עצמי על זה שאני כל כך שונאת את עצמי.

ועל זה שפשוט אין לי כח יותר.. ואתה עכשיו ביחד עם כולם ,

מחכה שאני אוותר על הדבר היחיד שהיה לי עד היום. על עצמי.

אף אחד לא יודע מה זה סבל. עד שהוא לא סובל...