הילד של קטי

הילד  של  קטי

    השלושה יצאו מהבית וצעדו על השביל המרוצף שחצה את המדשאה שבחזית. לא עלו על המדרכה המוארת אלא ניסו להיטמע בצילם של העצים אשר תחמו את רצועת המדשאות  שלפני שורת הבתים. האישה החזיקה בידו הקטנה של ילד מפהק שהלך לצידה מחבק בידו הפנויה את פו, הדובי הצהוב המרופט שהיה חברו היחיד וישן חבוק בזרועותיו מאז היותו תינוק. מאחוריהם צעד גבר גבוה שנשא תרמיל תפוח על גבו, אגרופיו קפוצים לצידי גופו ובגרונו – פקק של רגשות חנוקים .

    שעה קלה המשיכו לצעוד בשתיקה מלווים בקולות הצרצרים שניסרו ללא לאות את מנגינתם החד- גונית, ואז נשמע קולו הדקיק של הילד שפנה בלחישה אל אמו, מנהג שעשה לעצמו כל אימת ש"האיש", כפי שכינה אותו, נמצא בחברתם:

   "אמא, אבל עכשיו לילה, מדוע  יוצאים לטיול באמצע הלילה?"

   האישה לא ענתה ורק הידקה את אחיזתה בידו, והילד שמע נהמה שיצאה מפיו של האיש אשר פנה אל אמו בקול רועד:

   "אלוהים, קטי, זה טירוף, טירוף מוחלט! אני מתחנן בפניך בפעם האלף, חזרי בך, נמצא פתרון, כל מה שתרצי, תרומת ביצית, אימוץ… "

    האישה קטעה את דבריו  בלחישה רועמת : "יש לי ילד וזה הילד הזה…ואין שום פתרון, הם לא השאירו לנו שום ברירה מלבד בריחה, בדרך הזאת או בדרך האחרת…"   

   הגבר פלט אנקה מיוסרת והיא השתתקה.  בשיחותיהם האין סופיות בשבועים המסויטים מאז קבל את ההוראה למסור את סאני למכון בראשון לחודש  הבא, העלתה קטי גם את האלטרנטיבה הזאת. "יש לי רק שתי אפשרויות כדי לשמור אותו איתי: להחזיר אותו לשם ולהישאר שם איתואו לגמור אותו ולהתאבד...  וזה עדיף לך כי כך תציל את הקריירה שלך ואת שמך הטוב.... אז תחליט אתה במה אתה בוחר ואני אציית להחלטתך".

   הוא נרעד בהיזכרו בקולה החותך ובנחישותה, כה השתנתה מהכלה הצעירה שהביא לבסיס לפני שש שנים, אמנם גם אז השאירה בידיו את רב ההחלטות לחייהם המשותפים אבל אז הן נסובו סביב נושאים כמו בחירת דגם המכונית או יעד חופשתם הבאה.

   "אבל את יכולה לחזור משם, את יכולה למסור אותו לידיהם ולחזור,"  שב ואמר לה,

"זה שגעון להישאר שם, זה משול להתאבדות..." 

   היא חרכה אותו במבטה.  "ומי בדיוק יחכה לו שם, מי יזהה אותו אחרי ארבע שנים? ומה איתי? גידלתי ילד, אני כל עולמו ואוהבת אותו בכל נימי נפשי ועכשיו אני צריכה לוותר עליו? בשביל מה? כדי שהם ייענו אותו ויערכו עליו ניסויים או לחילופין לשלוח אותו לבדו אל הלא נודע? אני אצטרף אליו למקום שם הוא שייך ואחיה שם איתו."

   בליבו הוא מקלל שוב ושוב את הרגע בו העלה בפניה את ההצעה לקבל את סאני התינוק לידיה, כמה פזיז וחסר מחשבה היה, כל מה שחשב אז היה לנסות לחלצה מהדיכאון העמוק בו שקעה בעקבות פסק הדין של הרופאים בדבר עקרותה המוחלטת. היא השתוקקה לילד ובמכון היו זקוקים עבור התינוק שהביאו משם למשפחת אומנה  למטרת סוציאליזציה, כך הם הגדירו זאת, והוא קפץ על ההזדמנות מבלי לשאול את עצמו שאלות לגבי העתיד ... האם באמת לא תיאר לעצמו מה עלול לקרות או שפשוט התייחס לכל העניין בקלות דעת, כאילו אוספים לביתם בעל חיים שאפשר בנקל לוותר עליו, לפחות מבחינתו, הוא אף פעם לא הבין אנשים שרואים בחיית מחמד חלק מהמשפחה... וגם ילד לא עמד בראש מעייניו, מצדו ילדים הם מיטרד, עול מיותר, לא כולם חייבים להתרבות, הוא זוכר את הימים המאושרים של ראשית נישואיהם שאז הוא היה מרכז עולמה, כל מעייניה היו מרוכזים בו וברצונותיו, הוא גדל בלי אם אשר מתה בינקותו וקטי הפכה  עבורו רעייה ואם, אם ורעייה... ואז היא נתקפה בבולמוס של הבאת ילד, טענה שהיא בודדה, שהוא מרוכז בקריירה שלו ומבלה הרבה בחברת עמיתיו לעבודה, היא לא השתלבה בין רעיותיהם, חלקן נשות קריירה ורובן מטופלות בילדים והיא לא זה ולא זה.

   הם נעצרו מתחת לעץ האחרון בשורה והוא הוריד את התרמיל מגבו והניחו על הקרקע. לפניהם, מואר באור יקרות ומוקף גדר חשמלית, ניצב בניין המכון המעוצב בסגנון עתידני.  הוא הביט בפני אשתו כשתחינה בעיניו אך היא שלחה אליו מבט נחוש : " לֵךְ! "

הסתובב, בלע את הדמעות שעמדו בגרונו, ניקה בידו את עיניו הלחות  וחצה את הכביש המואר .

   סאני ראה את האיש מתרחק. אמו התיישבה על התרמיל כשגבה נשען על גזע העץ והושיבה אותו בחיקה.

   "אמא, הוא לא בא איתנו לטיול?" שאל בתקווה.  קטי היסתה אותו.

   "שששש, זה טיול סודי, הרפתקה, עלינו להיות בשקט מוחלט, אסור שהאחרים ידעו!"

   סאני הנהן בהבנה. הוא לא רצה את האחרים וגם את האיש לא רצה. לא שהאיש התנהג לא יפה כלפיו כפי שעשו האחרים, אבל האיש פשוט לא שם ליבו אליו.  כשהיה יותר קטן היה פונה אליו בשאלות  והאיש היה מפנה אותו לאמו, תשאל אותה היה אומר לו והתחמק ממבטו ומכל ניסיונותיו להתקרבות. עד שחדל לנסות. כשהאיש בבית, הוא שומר מרחק ממנו ומדבר עם אמו בלחישות ואף היא התרגלה לענות לו באותו אופן. מזל שהאיש כמעט אף פעם לא בבית, לפחות לא בשעות שסאני ער.

    הוא פיהק. "אמא, אולי נצא להרפתקה מחר בבוקר, אני עייף עכשיו ורוצה למיטה לישון". היא לא ענתה ורק ערסלה אותו בזרועותיה והוא התכרבל בחיקה, הניח ראשו על חזה, חיבק את פו בידו השמאלית, הכניס אגודלו הימיני בפיו ונרדם.

   קטי ראתה שסאני ישן שינה עמוקה והבינה שמחצית כדור השינה שמהלה במשקה הקקאו שהגישה לו עם ארוחת הערב פעל את פעולתו. "הכרחי שהוא ישן עמוק כשנכנס לשם,"

אמר לה בעלה.   היא נישקה את מצחו שנח על חזה, חשה בפיה את רכס גבותיו הבולט, ליטפה את שיערו האדמוני העבות שהסתיר את גולגלתו המוארכת מצדה האחורי ונזכרה בפעם הראשונה שנחו עיניה על סאני בן השלושה חודשים שבכה בכי תמרורים, אז חשבה שהוא התינוק המכוער והמוזר ביותר שראתה מימיה. בכל זאת התקרבה לעריסתו והחלה לפזם שיר ערש ישן, שיר שלמדה מאמה ונהגה לשיר לאחותה ואחר- כך לאחיה כשהיו קטנים, והתינוק השתתק, פקח זוג עיניים ענקיות והתבונן בה בריכוז.... ואז חיוך רחב האיר את פניו וכל הכיעור והמוזרות נעלמו כלא היו. היא הרימה אותו בזהירות מתוך עריסתו וערסלה אותו בזרועותיה, עיניהם נפגשו והוא מלמל משהו כאילו הצטרף לשירתה. מאז הוא בנה. רק בנה. מייקל עשה הכל כדי לא להתקשר לסאני, ראה בו פקדון לזמן מוגבל לפני ש... והיא גם ידעה שהוא התחרט מהר מאד על שהציע לה לקחת את סאני, ראה את האהבה שהיא מרעיפה עליו והתבונן בה במבטים מיוסרים.  דאגה? ייסורי מצפון? קנאה? ואולי שלושתם גם יחד? קטי לא ממש יכלה לענות על כך. מה הוא חשב לעצמו? שהיא תשתף פעולה עם הניסוי המדעי האנתרופולוגי הסודישלהם ובבוא העת  תמסור את סאני לידיהם כדי שיהפכוהו לחיית מעבדה, לשפן ניסיונות, ואחר- כך... ואחר- כך מה? היא יכולה רק לשער ונרעדת למחשבה...

  "אבל ידעת שתצטרכי למסור אותו, חתמת איתם על חוזה התחייבות," הוא מזכיר לה מאז שהגיעה ההוראה מהמכון.  היא לא זוכרת על מה חתמה באותו יום, היא רק ראתה תינוק שזקוק נואשות לאמא כפי שהיא הייתה זקוקה נואשות לילד משלה. ואולי זכרה אך הדחיקה זאת לפינה נידחת בנפשה, התייחסה לביקורים התכופים במכון – שם מדדו אותו מכף רגל ועד ראש, נעצו בו אין ספור מחטים  וערכו לו כל מני בוחני התפתחות – כאל ביקורים בטיפת חלב, כפי שבקרה שם בילדותה בחברת אמה  עם אחיה הקטנים...  

  "אבל הוא ילד ככל האחרים, הוא לא שונה מכל ילד אחר בן גילו, איך הם יכולים... " זעקה מתוך ייאושה והוא משך בכתפיו כשצער וחרטה בליבו וענה  שהיא רואו אותו בעיני אהבתה אבל הוא לא ילד ככל האחרים בעיני האנשים ולעולם לא יתקבל ככזה... והיא נזכרה במבטים הנדהמים של דיירי המחנה כשראו לראשונה את סאני התינוק, הם לא ידעו דבר על  הפרוייקט הסודי מלבד המעטים שהיו שותפים לו אשר עקבו אחרי סאני בסקרנות מדעית, כל היתר הסתייגו מהילד המוזר שקטי אספה לביתה והרחיקו ממנו את ילדיהם. הילדים הקטנים קבלו אותו בטבעיות לחברתם ורק בהשפעת המבוגרים התרחקו ממנו, והילדים הגדולים יותר, אלה עם אכזר, הם לעגו לו, הקוף הג'ינג'י הקטן של קטי  - כך הם קראו לו... וסאני הבין מהר מאד שבכל העולם שהכיר, המחנה בו גדל,  יש לו רק את אמא ואת פו.

   קטי הייתה שקועה בהרהוריה ולא ראתה את בעלה עד שזה נעמד מולה. היא הפנתה אליו שאלה אילמת והוא הנהן  אך ניסה שוב,  "בפעם האחרונה קטי..."

היא חתכה את האויר בתנועת יד חדה  וקמה על רגליה עם סאני בזרועותיה.

   "נלך!" אמרה בקול פסקני. הוא הרים את התרמיל, תלה אותו על כתף אחת והחל לצעוד כמו נידון למוות, בידיעה ברורה שעולמו עומד לקרוס תחתיו בעוד דקות מספר.

   קטי הלכה אחריו עם בנה הרדום בזרועותיה. הם חצו את הכביש במהירות ונכנסו מבעד לשער המזוין של המכון שהוא השאיר פתוח במקצת לאחר שנטרל את מערכת ההזעקה. סגר אותו אחריהם, עלו במדרגות ונכנסו לבניין שגם דלתו הושארה פתוחה. קטי חשה זיעה קרה בשיפולי גבה, כפי שחשה בכל ביקור שנאלצה לערוך עם סאני במקום השנוא הזה לצורך "הבדיקות" שלהם. ראתה את בעלה צועד לפניה בראש מורכן, גורר את רגליו, וידעה שגם חייו הולכים להשתנות מן הקצה אל הקצה, הוא מקריב למענה את הקריירה שלו ואולי אף את חרותו. חשה דקירות של צער על הגבר שאיתו חלקה שמונה שנים מחייה, הוא לא אשם בשינוי שחל בו, החיים הם דינמיים, כשהכירה אותו היה סטודנט בודד וחסר ביטחון שנזקק ליד נשית מלטפת ומחבקת והיא הייתה יותר מחפצה להעניק לו את מבוקשו, והפך במרוצת השנים למדען  מבריק, מהנדס ופיזיקאי שפיתח ומנהל את הפרוייקט הסודי ביותר בתוך המכון הסודי הזה, איש מצליח ובטוח בעצמו, מוערך ומחוזר, איש שלא זקוק לה יותר אך מוכן להקריב למענה את העולם שטרח כל כך קשה לבנות ולטפח. גל של אסירות תודה פשט בעצמותיה והיא קוותה שתספיק להגיד לו מספר מילים חמות לפני ש....

    הם המשיכו לצעוד בדממה במסדרונות החשוכים, הוא לא הדליק את האורות ורק הפנס שנשא בידו האיר במקצת את הכתלים הצבועים באפור מתכתי. הגיעו לדלת שנראתה ככל האחרות אך משפתח אותה נגלתה לפניה "הכספת" כפי שכונה קודש הקודשים של המכון בפי המעטים שהיו שותפים לסוד קיומה. הוא הצמיד את כף ידו למיתקן הזיהוי, מנורה ירוקה הבהבה והדלת הכבדה זחלה לאיטה ונעלמה אל תוך דופן הפלדה. הם נכנסו פנימה וקטי התאכזבה ממראה המכונה עצמה, בסך הכל קפסולה מתכתית מבריקה קטנה למדי הנתונה בתוך בסיס קעור רחב שוליים, מעין במה שמספר מדרגות הובילו אליה. הוא עלה על המדרגות , פנה וסימן לה לעלות אחריו והיא הבחינה שעיניו ריקות מכל מבע. הצמיד שוב את כף ידו בשקע שעל בסיס הקפסולה ודלת בלתי נראית נפערה בדופן המעוגלת. הוא אותת לקטי להיכנס פנימה ולקח את סאני לידיו על מנת לאפשר לה להתמקם על אחד המושבים, והיא לא יכלה להיזכר מתי בפעם האחרונה החזיק את הילד בזרועותיו. הוא הושיב אותו במושב השני, רתם אותו למקומו בריתמה המיועדת לכך, הניח את התרמיל ברווח שבין שני המושבים ואז נגש אליה והחל לחגור גם אותה. היא ניסתה אך לא הצליחה להוציא הגה מפיה ורק תפסה בידו, קרבה אותה לשפתיה והספיקה להצמיד נשיקה על גב ידו לפני שמשך אותה ממנה והמשיך להתעסק עם ריתמתה. משסיים, תקתק את התאריכים בלוח הבקרה, ווידא שהכל נכון ואז אמר לה מבלי להסתכל בעיניה, "הדלת תפתח אוטומטית ברגע ההגעה, יש לך דקה אחת לצאת לפני שהדלת תנעל שוב ואז הקפסולה תחזור לכאן, איתך או בלעדיך, מה שתבחרי".

   הוא נתן מבט אחרון באישה שעדיין אהב, ליטף במבטו את הילד שהתאמץ כל השנים לא להתקשר אליו רגשית, ואז לחץ על מתג ההפעלה. ראה את הדלת המעוגלת מחליקה על מסילתה, ולפני שננעלה הספיק להבחין בשפתיה של קטי המאייתות ללא קול את המילה תודה.

   הוא עמד מאובן, בוהה בקפסולה שהחלה להסתחרר ולצבור תאוצה עד שנעלמה במרחבי הזמן נושאת איתה את אשתו ואת הילד הניאנדרטלי שאהבה 60 אלף שנה לאחור, לתקופה ממנה נשלף על מנת לשמש שפן נסיונות במכון. המשיך לעמוד ללא ניע ומבלי לנשום עד שראה שוב את הקפסולה מופיעה יש מאין, מסתחררת על בסיסה ונעצרת לאיטה. פתח את הדלת  בלב הולם אך בלא תקווה של ממש ולא הופתע משמצא את התא ריק.

   נד בראשו ונאנח עמוקות, חיבר מחדש את מערכת ההזעקה, לחץ על הכפתור ושמע את כל צופרי הגיהנום פוצחים בזעקות שבר. הידק את כפות ידיו לאוזניו וכרע על הריצפה בתנוחה עוברית, וכך מצאו אותו אנשי הבטחון שפרצו פנימה עם נשקים שלופים.