בלילה סעור

בלילה צלוף גשם, ליל גופרית וחשמל, רוגש ואפל כבריכת התוהו.  

במיטה ענקית שברא הזמן נעו השניים הוא והיא איש ואישה כספינה קרועת מפרשים.

גופות בשר- ודם. ידיים מגששות, חובטות, מחבלות, ציפורניים שורטות, דמעות אושר וכאב נמהלות במליחות זיעת אהבתם הטורפנית.

נשימותיהם החופזות מתנצחות זו בזו כסרטי משי . רגעי העדנה הרכה כצליל מיתרי כינור מסמרת צוואר וזרועות – חלפה.  

האם יכול גבר לאהוב אהבה כה עמוקה עד כדי שיתוק האני העצמי כאגם החבוי ביער נסתר מעין שמש?

האם יכולה אישה לעמוד על תשוקת גבר הניצתת באחת ועולה וגואה כנחשול ענק הבולע וקורע אותו ולבסוף

מניחה אותו רצוץ ותשוש כגוזל חסר אונים שעָלֶה רדוף רוח יכול להכריעו.

והיא תאמר בבת צחוק, אני יותר, וגופה כמיתר בקשת, והוא בלחישה צחיחה חורקנית ישיב, אני יותר, אני יותר וקודח ובא ויוצא ומילות אהבתו מתמהמהות ובמוחו תוהו ובהו וניצוצות מרחפים מול עיניו ועיניה בתוך עיניו ולשונה שואלת בגניחה, איך, תגיד לי איך, תגיד לי! הרוח מכה בענפי העצים חובטת, פנימה והחוצה, סובבת ומיללת. 

איה אהבתך? דבר אלי, לחישתה  שורפת, ותרחק ממנו לקצה מיט אהבתם, ריקות מילות אהבתך, קפואות, אתה שבוי האיבר שאינו יודע שובעה ולכן לי הניצחון, אני אוהבת יותר כי אני הכלי לעסיס הבריאה ואתה ציץ יבש.

ושותק.

אין מילים לו שיתארו את עומק אהבתו אליה. לו היה הזמיר ההוא על שיח הוורדים, היה בחדווה נועץ הקוץ בליבו לשמחה בוורד אדום.

אך היא רחקה ממנו על גחונה ונגרר אחריה כעפיפון אחרי החוט והרוח או כחוט אחרי העפיפון המלא ברוח

ומה זה בכלל משנה

הוא הרי יודע שהוא אוהב יותר.