חזרה ליצירות
שירים

עורב אפור

נורית ליברמן | (12/08/2013 20:30) | 125 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
נכתב בעקבות במת הדיון שהעלתה השבוע בלרינה. "אין יכולת לעצור את ציפורי העצב מלחוג סביב ראשך אך הנך יכול למנוע את קינונן בשערך."
 
עורב אפור.
 
עורב אפור ירד אלי בִּצְלִילָה
נחת על ראשי
את הקרקפת שׂרט
גל של כאב חלף שם.
בשתי ידיים תפסתי את הראש
אדומות הן שבו אל חיקי.
מה זה? צעקתי,
שׂערך האפור הזכיר לי נשכחות,
עלתה קריאתו של העורב האפור מתוך שׂערי.
אלוהים אדירים! עורב מדבר?!
הגזמת עכשיו.
טיפה אדומה נָחַתָּה על חולצתי הלבנה,
תראה מה עשׂית, ומי אתה בכלל?
אתן לך רמז, קרא קריאתו העורב האפור
Nevermore.
אתה לא בשיר שלי, זעקתי
אתה משיר אחר.
שוב צחק את צחוקו המצמרר,
האינך יודעת? הן אני דמות יגונך.
מאין צצת פתאום?
לא פתאום, הייתי איתך תמיד
הייתי כשנולדת
לא ידעו מה לעשׂות איתך
כל כך קטנה היית, אחר כך...
אל תמשיך עזוב אותי במנוחה.
לא תפטרי ממני מהר כל כך.
אלוהים אדירים...
רגע, שוב את מזכירה אותו
עזבי אותו בצד, הוא לא שייך,
כשהיית בתוך השחור
כְּשֶאוּד עֲשֵן נשׂאת בִּזְרוֹעוֹתָיִךְ
כשאת מֵתֵּךְ באדמה טמנת
הוא לא היה אתך.
בכל העצב והכאב - אני הייתי שם,
אז אל תגידי שאני לא יודע
גופי האפור צבע את ימיך ואת לילותיך
כנפי היו חלק מהשחור...
אתה יכול לקחת אותו,
סיננתי מבין שיני
לי הוא מיותר.
 
עזב העורב האפור את ראשי
התעופף
נעמד על מכונית אדומה שעמדה בחניה
הביט במראה, יישר נוצותיו,
אני יפה על הרקע האדום, אמר.
אם רצית אדום יכולת על ראשי להשאר
ודמעה חמה התגלגלה וירדה על לחיי.
הִצְחַקְתְּ אותי
דמך היה מלכלך את נוצותי היפות
אבל אני אשוב אל שׂערך האפור
אולי אבנה לי קן
אָטַפֵּחַ בעבורך את גּוֹזָלֵי יְגוֹנֵך...
בבקשה - איני צריכה את גוזליך.
התרומם העורב חג מעלי,
אני עוזב אשוב במהרה - קרא.
הנח לי בבקשה.
 
Nevermore קרא בלחישה
ועזב
ואף אחד לא שמע. 

תגובות

חזרה ליצירות