1 - הזכיה הגדולה
בצלצול השלישי
בקי הרימה את השפופרת, אך עוד בטרם היא הספיקה להביא אותה קרוב לאוזנה, התחיל
לבקוע ממנה קול נשי צווחני היורה מילים לכל עבר. הקצב היה כל כך מהיר, שבהתחלה בקי
חשבה שהיא שומעת רק זמזום. אבל לאט-לאט היא התחילה להבדיל במילים בודדות, אחר כך
גם זיהתה משפטים מתוך הקלחת הרעשנית ששטפה אותה.
"מזל טוב.
זכית לקבל עולם משלך. לאחרונה ערכנו הגרלה בין כל אלו שקנו במשך שנה אחרונה ברשת
'זול מזול' ואת יצאת זוכה בפרס הראשון - עולם משלך."
כמובן שזה לא מה
שהאישה בתוך השפופרת אמרה, אלא רק החלק שבקי הצליחה לתפוס בצורה ברורה. הרי האישה
דיברה במשך משהו כמו חמש דקות, ואם להכפיל זמן זה במהירות בה היא דיברה – מהירות
של לפחות חמש מילים לשנייה – היא הספיקה לאומר אלף חמש מאות מילים. מכל שטף המידע
הזה, מה ששקע לבסוף אצל בקי בראש, היו שש מילים - 'היא הייתה יכולה לקבל עולם
משלה'.
"...וכמובן,
הכל בחינם, זה לא יעלה לך ממש כלום..."
מאלף חמש מאות
המילים הבאות בקי קלטה רק אחת - 'חינם'. ולכן את כל השיחה הארוכה של האישה בטלפון
בקי סיכמה בשלושה מילים – 'עולם משלי בחינם'. למה לא?
הקול הצווחני
בתוך השפופרת עצר – כנראה שהגברת הייתה חייבת לקחת קצת אוויר. מבלי לחכות שהשקט
המרגיע פתאום יסתיים וההתקפה המילולית תתחדש, בקי צעקה לתוך הטלפון, "אני
מסכימה."
"נו בטח
שאת מסכימה, הרי אין דבר יותר טוב מעולם משלך ועוד בחינם. אז אולי תוכלי לגשת
למשרדינו כבר היום כדי שננפיק לך אישור זכייה? ובאותה הזדמנות תוכלי לדבר עם הקבלן
שאמור לבנות לך את העולם."
"קבלן?
רגע, ומי ישלם עבור הקבלן?"
"כמובן
שאת."
"אז איפה
הזכייה?"
"מה זאת
אומרת? את מקבלת את כל התכניות לעולם משלך לגמרי בחינם."
"אהה, נו
טוב. אז, אם אני מבינה נכון, אני צריכה לשלם לקבלן וזהו? הוא יתחיל לבנות?"
"לא בדיוק,
יש גם תשלום קטן למתכנן העולם."
"רגע, אמרת
שאקבל את התכניות בחינם."
"כמובן,
כמובן. התכנון קיים והמתכנן כבר קיבל עבורו כסף. התשלום שלך רק עבור הסכמת המתכנן
שנצלם את תכניותיו בשבילך."
"טוב, זה
הגיוני. אז זהו? אין עוד תשלומים?"
"האם אמרתי
שיש גם תשלום סמלי למכון העתקות עבור צילום כל התכניות?"
"האמת שלא.
חשבתי שאקבל אותן בחינם."
"כמובן שתקבלי
את התכניות בחינם. אנחנו לא גובים כסף עבור מסירתן לידייך. רק תעברי
במשרדינו."
"ואיפה הוא
נמצא?"
"ממש לא
רחוק מאתר הבניה של עולמך."
"טוב, מחר
אבדוק במשרדי נסיעות איך אפשר להגיע אליכם."
"את כנראה
לא הבנת – כדי לממש את הזכייה, את חייבת להשתמש בשירותי חברת התיירות שלנו. תצטרכי
לקנות כרטיסי טיסה דרכינו."
"אבל בזה
ייגמרו ההוצאות שלי, לא?"
האישה בטלפון
שתקה. "הלו, את שם?"
"כן, אני
שומעת אותך."
"שאלתי
אותך אם חוץ מקבלן, מתכנן, מכון צילום וכרטיס טיסה אצטרך לשלם עוד עבור
משהו?"
"לא. אלו
התשלומים היחידים, אם לא מחשבים את עלות האוכל. אבל את זה את לא חייבת
לקנות."
"איזו עלות
האוכל?"
"אם אולי
תרצי לאכול בזמן הטיסה אלינו, אז האוכל עולה כסף."
"כמה זמן
כבר עורכת הטיסה?"
"היא
קצרצרה, רק יום ורבע."
"ולמה שלא
אביא את האוכל אתי?"
"כי חברות
התעופה, שאיתן אנו עובדים, לא מרשות זאת".
בקי לא ידעה מה
לעשות, לכן כדי לא לשתוק בזמן שהיא חושבת, היא החליטה להמשיך לדבר.
"הייתי
רוצה לדעת כמה עולה כל דבר בנפרד."
"מה זה
משנה לך?"
"כך אוכל
לתכנן את עלויות שלי."
"אבל מה זה
אכפת לך, הרי זה בחינם."
"אני
יודעת, ובכל זאת, כמה, למשל, עולה לצלם תכניות?"
"לא הרבה."
"אני
משערת, אבל כמה, בכל זאת?"
"לא, באמת
לא הרבה. הייתי אפילו אומרת שממש קצת."
"אני
מאמינה לך, אך אני רוצה לשמוע מספר."
"משהו,
בסביבות, אך אל תתפסי אותי במילה, בקיצור, בערך, למרות שתוכלי לחשוב על זה כלא
פחות-"
"כמה בוּעַנוֹת
זה עולה?"
"שמונה
מאות שלושים."
לבקי נראה שבצידו
השני של הטלפון פסקו כל הנשימות, כנראה בהמתנה לתגובתה, אך היא התאפקה מלהגיב בקשר
למספר השערורייתי ששמעה והמשיכה בבירור שאר המחירים.
אחרי תחקור
ממושך של האישה שניסתה לעשות הכל כדי לא לתת עלויות במושגים מספריים, בקי הצליחה
להכין חשבון משוער של עלות העולם ה'חינמי' שלה. התוצאה הייתה כל כך גדולה, שכדי
לרשום את המספר היא נזקקה לשני דפי נייר. לכן בקי החליטה להשתמש בספרות יותר קטנות
ואז המספר נכנס לדף אחד. אבל הוא עדיין היה גדול מדי לטעמה.
"אינני
בטוחה שאוכל להרשות לעצמי לקבל את מתנתכם."
"אבל למה?
זו הרי מתנה. והיא לא עולה לך כלום."
"אני
יודעת, פשוט ה'כלום' הזה יקר מדי."
"תחשבי על
החופי חול הזהובים, עצי הדקל המסככים עליך בפני השמש הכחולה–"
"כחולה?
אמרת שמש כחולה? למה שארצה שמש כחולה?"
"המחקרים האחרונים
הראו שאנשים מעדיפים את השמש שלהם בצבע כחול לעומת צהוב או כתום. כחול נותן הרגשה
יותר נוחה. חוץ מזה, שמש כחולה צורכת הרבה פחות אנרגיה משמש כתומה, שלא לדבר על אדומה
או צהובה."
"אם את
אומרת."
"כן, כן.
כחול זה הכי 'אין' השנה. לא תצטערי. אז תחשבי שאת שוכבת על החול. למעלה שמש כחולה.
את נכנסת למים חומים–"
"מים
חומים? זה נשמע די מגעיל, לא?"
"את כמובן
יכולה להשתמש גם במים כחולים, אבל אז השמש לא כל כך תשתקף במים ולא תקבלי אווירה
רומנטית."
"והשמש
הכחולה שמשתקפת במים חומים זה כן רומנטי?"
"אני בהחלט
חושבת שכן. בואי לא נשכח שזה בחינם, כך שאפשר לסגור עיניים על כמה דברים
קטנים."
'האמת, היא
צודקת', חשבה לעצמה בקי, 'למה אני חייבת להיות כל כך ביקורתית. תמיד חשבתי
ש"עולם משלך" זה רק בשביל עשירים. אז הנה, יש לי הזדמנות להשיג אחד כזה
בשבילי.'
בקי הסתכלה שוב
על מספר המבטא את עלות בניית העולם – הוא עדיין היה גדול לטעמה. היא נאנחה וכתבה
אותו בספרות עוד יותר קטנות. כעת המספר כבר נראה ממש סביר.
"טוב, מתי
אוכל להגיע אליכם?"
2 - את עולמי, בבקשה
"נצטרך לתקן את הירח." הווארד הצביע אל תחתית השמיים.
"מה הבעיה אתו?" ארתור הביט בריכוז על הגוף השמימי
שריחף אי-שם בחלל, בערך במקום אליו הופנתה אצבעו הרועדת של הבוס שלו, אבל לא הצליח
למצוא בו שום פגם.
"אתה באמת לא רואה מה קרה? ארתור, לפעמים נראה
לי שאתה לא מנסה ללמוד שום דבר. שנתיים אנחנו עובדים יחד ומה הספקת ללמוד ממני?"
ארתור שתק מתוך נימוס. הוא הביא את ידו הימנית אל פיו כדי לעזור לנימוס
לשמור על שפתיו סגורות. הוא הספיק בדיוק בזמן – השפתיים התחילו להיפתח, לא
מצליחות לעמוד בלחץ של התשובה שארתור הרגיש שהוא פשוט חייב לתת להווארד,
"למדתי שהטוב ביותר שאתה יודע לעשות, זה לשתות בירה, ולא בכוסות או בקבוקים,
אלא ממש בדליים." אבל ידו, שהיגעה אל שפתיו בעיתוי מתאים, דחפה את המילים
בחזרה לתוך הפה והווארד לא שמע דבר. בגלל שהוא לא היה כל כך מפוכח, הוא גם לא שם
לב למאבק בין הפה של ארתור לידו.
"ארתור, תראה, הירח למטה. הוא חייב להיות למעלה בשמים, אבל הוא
למטה. זה מה שלא בסדר עם הירח."
ארתור הביט על הווארד בחוסר אמון, אבל בכל
זאת ענה
כי הוא יתקן את הירח בתוך שלוש שעות. הווארד הנהן ואמר שהוא הולך לראות את העובדים
האחרים. ארתור ידע היטב לאילו 'עובדים' הוא התכוון. הווארד היה קבלן מצוין כאשר הוא היה
מחליט לעבוד, מה שהיה קורה מידי פעם. משהו כמו פעם
בחודש או חודשיים. היות וכרגע הוא היה באמצע של תקופת ביניים – בין אותם הזמנים שהצורך
לעבוד בער בו – ככל הנראה הוא הלך לבדוק כמה נערות עובדות.
ארתור כיוון את השעון שלו שיחזיר אותו משנתו בעוד שלוש שעות, ועצם את
עיניו. הוא היה עייף כל כך, עד כי לא רצה לבזבז
זמן על לעבור לשכיבה, וכך הוא נרדם בעמידה.
קודם באה הקריאה של שעונו להתעורר, "ארתור,
הגיע הזמן – תתעורר". כעבור דקה הוא שמע את קולו של הווארד, "ארתור עשית
את העבודה?"
הוא פקח את עיניו למחצה והפנה את אצבעו למעלה לשמים.
הווארד הסתכל לשם וחייך – הירח היה למעלה בשמים בהירים. לא שזה היה מפתיע כי הירח
היה מתוכנן להשלים סיבוב מלא סביב העולם במשך שתיים-עשרה שעות בדיוק.
"אתה רואה, כשאתה רוצה אתה יכול לעשות עבודה
טובה". ארתור רק חייך והלך לסיים את עבודתו. הקונה תגיע בקרוב, אבל הוא עוד
חייב להשלים כמה דברים.
~*~*~
ארתור בדיוק סיים להדק אדמה סביב הדקל
כאשר הוא שמע מאחוריו צליל חורק של צעדים בחול. 'הווארד בטח ישן כרגע באיזו מסבאה, כך שזה לא
הוא. אם כך, היחידי שזה יכול להיות, זו הבעלים של העולם שהחליטה
לבוא חצי שעה לפני הזמן.' ארתור היה כל כך בטוח בנכונות המסקנה שלו, שאפילו לא טרח
להסתובב.
"הקדמת בחצי שעה".
"גם לך שלום".
משהו בקולה משך את ארתור להסתובב ולהביט
בה. כנראה זו הייתה מתיקות מיוחדת של הקול שלה, לא של דבש, ולא של סוכר, מתיקות של
מלון או אפרסק בשל שמפיח את מתקתקות שלו באוויר. הוא הביט בה ארוכות והרגיש צער על
כך שהחליט לא להביא פרחים לפגישה עם בעלת העולם – הוא כל כך רצה לתת לה משהו יפה
כרגע. פתאום ארתור נזכר שהיא בירכה אותו לשלום אך הוא טרם ענה לה.
"שלום גם לך. שמי ארתור."
"בקי. באתי לקבל את עולמי. תגיד,
סיימתם כבר את העבודה?"
"כמעט."
"האם אני יכולה בינתיים להסתובב
ולהסתכל?"
"כמובן, הרי זה עולמך בסופו של
דבר."
ארתור עקב אחריה בעיניו, ראשו מוטרד ממחשבה
אחת, 'אולי העולם לא ימצא חן בעיניה'. אף פעם זה לא היה איכפת לו שבעלי העולמות
שהוא בנה יהיו מרוצים מעבודתו. אך הפעם זה היה שונה, משום מה היה לו חשוב מאוד
שהיא תשבח את כל מה שהוא יצר כאן.
"ארתור, אצלי בחוזה כתוב שעל יד החוף
יהיו דקלים."
"נכון, והנה הם." הוא הצביע
בגאווה על העצים.
"אבל... אבל איך אפשר לקרוא לזה
דקלים?"
ארתור היה מאוכזב בגלל אכזבתה. "את
לא אוהבת אותם." הוא לא שאל, אלא קבע.
"לא, זה לא זה. הם יפים מאוד. רק
פשוט חשבתי שיהיו כאן כמה דקלים."
ארתור שמח שאכזבה שלה לא נבעה מהביצועים
שלו וחייך, "הרי את לא תגידי שיש כאן רק דקל אחד?"
"נכון, אך חשבתי שמילה דקלים מתייחסת
ליותר משני דקלים בלבד."
"ובכל זאת מילאנו את ההסכם כלשונו –
יש לך כאן דקלים. בכל מקרה, כמה חשבת שיהיו?"
"קיוויתי שהיו לי לפחות עשרים ושניים
עצים."
"ולמה לא מאתיים עשרים ושניים?"
ארתור צחקק כי הוא לא ציפה שבקי תגיד לו מספר כל כך מדויק של הדקלים שהיא רצתה
שיהיו בעולמה.
"לא, מאתיים עשרים ושניים נשמע יותר
מדי."
"אבל איך הגעת בדיוק לעשרים
ושניים?" ארתור לא היה יכול להבין את הדיוק של המספר שלה.
"אהה, זה פשוט. זה המספר של אחים
ואחיות במשפחתי."
"סליחה? אתם עשרים ושניים אחים
ואחיות?"
"כן, מה יש?"
"רגע, מאמה אחת ומאבא אחד?"
"נכון. אתה מבין, אמי רצתה שיהיו לה
גם בנים וגם בנות, אבל בארבעת הלידות הראשונות נולדו כל פעם חמישיות של בנות. אחרי
הפעם הרביעית, כאשר היו כבר עשרים בנות, אבי רצה להפסיק, אך אמי שכנעה אותו לנסות
עוד פעם אחת ויצאו תאומים. הפעם בנים. אתה מבין, אמי חלמה שיהיו לה שישה ילדים, אך
במקום זאת היו לה שש לידות ועשרים ושניים ילדים. ודרך אגב, ארתור, אתה יכול לסגור
את הפה."
ארתור אוטומטית עשה את מה שבקי אמרה לו,
ורק אחרי כן הבין שבמשך כל הסיפור שלה הפה שלו היה פעור בחוסר אמון.
"מה שסיפרת כרגע – האם זו אמת? או
שסתם צחקת עליי?"
"לא, זו אמת."
"אז איך למשפחתך היה כסף לגדל את
כולכם?"
בקי משכה בכתפיה, כאילו התשובה הייתה
ברורה מאליה.
"הממשלה שילמה לאבי. למעשה הוא קיבל
כל כך הרבה כסף עבור הילדים כבר אחרי הלידה השנייה, שלא היה צריך לעבוד בכלל. אחרי
כל הלידות היה לנו מספיק כסף אפילו לקנות מכונית כך שאבא היה יכול לנסוע בה ללשכת
הסעד לקבל מהם כסף. חבל רק שלנו, הילדים, לא תמיד הספיק הכסף לקנות ספרי לימוד,
אבל גם בלעדיהם גדלנו אזרחים טובים וממושמעים."
היא סיימה את סיפורה והמשיכה לחקור את
עולמה.
3 - על חוף הים
אחרי שבחנה את כל העולם ממקומה על-יד
הדקלים, בקי ניגשה אל קו המים.
"ארתור, למה אין גלים בים?"
"את רוצה גלים? תראי, כמעט כולם
מעדיפים ים ללא גלים."
"ואני דווקא הייתי רוצה שמידי פעם
יהיו לי קצת גלים. אפשר לעשות משהו בקשר לזה?"
"הממם, גלים – כמה מוזר. בכל מקרה, ברור
שאפשר לעשות מה שאת רוצה, אך את מבינה, גלים – זה בתשלום נפרד."
"אה, כן? חבל, דווקא רציתי שבערבים אוכל לשבת בחוף ולהקשיב לרחש הגלים, אך אם זה עולה
כסף, אז זו בעיה – כמעט ולא נשאר לי כסף אחרי שקיבלתי את המתנה החינמית הזו."
בקי עשתה סיבוב באוויר עם אצבעה כדי להראות שכל מה שעין רואה – נכנס לתוך הגדרתה של המתנה. לא שזה היה הרבה,
אך מבחינתה זה היה מוצדק שהכל עלה כל כך הרבה, כי העולם היה שלה. אך, מצד שני,
כרגע היא לא תוכל להרשות לעצמה לקנות גלים.
"אם את רוצה, אני אוכל להביא לך מפל
מלאכותי קטן ויהיה לך רחש של מים זורמים."
"הוא יקר?"
"לא כל כך, כי בין כה אין מקום גם
למפל וגם לדקלים, כך שאחרי שאוציא את העצים ואחזיר אותם למחסן, התוספת שתדרשי לשלם
עבור המפל תהיה קטנה מאוד."
"אני חושבת שאני אשאר עם הדקלים. לא
נורא, לפחות אוכל לשכב לי שם בצל."
בקי הסתכלה אל מתחת לדקלים אך לא ראתה שם שום
צל. היא הרימה את ראשה לבדוק אם יש איזה ענן שמסתיר את אור השמש, אך כשלא מצאה שום
דבר בשמיים חוץ משמש כחולה שהתחילה להיות יותר ויותר כהה עד שדעכה לגמרי, היא פנתה
לארתור,
"אוי! השמש כבתה." ארתור לא
הצליח להבין האם זו הייתה שאלה או קריאת התפעלות, או אולי אכזבה.
"ברור, הרי נגמר הדלק של השמש."
"מה, אתם לא אמורים להביא מספיק דלק
שהיא תדלוק כל הזמן?"
"לא. הלקוח תמיד מביא את הדלק. אנו מספקים
בקניה רק כמות המספיקה להוכיח שהשמש עובדת. בכל
מקרה, יש תחנת דלק לא רחוק מכאן."
"אבל כמעט ואין לי הכסף."
"טוב, אז אולי בפעם אחרת."
"ומה אעשה בינתיים? אהיה
בחושך?"
"לא, ממש לא. הרי יש לך גם
ירח."
"האם הירח מפיץ אור משלו?"
"לא, שכחתי. אבל יש את הכוכבים. תראי
כמה אור יש לך כרגע."
"זה מהכוכבים? כי אני דווקא חשבתי
שהאור הזה בא ממנורה ההיא." ובקי הצביעה על מקל עץ שהיה תקוע בחול של החוף
ועליו זרקור. אותו פנס שארתור הביא כדי שיוכל לעבוד גם בלילה. "דרך אגב, האם
המנורה הזו גם שלי?"
"למעשה, לא. וכך גם לא הגנרטור שמספק
חשמל למנורה הזו. שניהם רכוש של הקבלן שבנה לך את העולם."
"חבל."
שניהם עמדו בשקט זמן מה, ארתור קלט משהו
מנצנץ בקרן עינה של בקי, אך לא היה בטוח האם זו דמעה או משהו אחר. הוא העדיף לחשוב
שזה משהו אחר כי הדבר שהוא הכי לא רצה כרגע – שבקי תהיה עצובה. לבסוף היא הרימה את
ראשה, מצמצה כמה פעמים עם ריסיה השחורים ושאלה:
"ארתור, האם העולם שלי לא עגול? כמו
כדור? למה נראה לי שהוא שטוח לגמרי."
"כי
הוא באמת שטוח."
"אבל
למה?"
"כי
ככה הוא תוכנן. עולם כדורי עולה הרבה יותר כי יש בו הרבה יותר חומר. עולם הכי
חסכוני הוא עולם שטוח בצורה ביצת עין, כאשר העין, במקרה של עולמך, מסמלת את התל הקטן
באמצע העולם."
"בשביל
מה צריך תל?"
"כדי
שיהיה אפשר לעלות עליו אם יהיה צונאמי."
בקי
הרימה את ידיה אל עיניה, מנסה להסתיר מעצמה את התמונה הנוראית שראתה כרגע בעיני
רוחה.
"איזה
צונאמי, לא הזמנתי שום צונאמי. מאיפה הוא יכול להגיע?"
"אני
לא יודע. אני מאמין שהוא באמת לא יכול לקרות כאן, אבל אלו הנחיות התכנון של עולמות
שטוחים שיש בהם ים."
"רגע,
אם כבר הזכרת את הים, איפה הוא בעצם? כי כאן אני רואה רק רצועה קטנה של מים."
"אה,
זה בסדר, אל תדאגי. הים נמצא בצידו השני של העולם. תוכלי להיכנס למים מהחוף, לשחות
עד הקצה העולם ואז לצלול לצד השני - התחתון של העולם שלך."
"למה
שאעשה את זה? אני לא אוהבת לצלול."
"מצטער,
אך את חייבת לעשות זאת לפחות פעם בשבוע כדי לוודא שהפקק לא יצא ממקומו."
"איזה
פקק? אף אחד לא דיבר על שום פקקים." קולה של בקי התחיל להעלות בעצבנות מהולה
בתימהון.
"הפקק
שסוגר את המים ולא נותן לים לברוח לצד הזה של עולמך. את הרי לא רוצה שגם כאן,
במקום חול יהיו מים?"
ברגע
שהוא סיים לענות לה, ארתור החליט שבקי ראתה מספיק והגיש לה נייר שבראשו התנוסס
'טופס קבלת עולם על-ידי הלקוח', הוציא עט לייזר מתקפל מכיס מכנסיו והראה לה היכן
לחתום. היא הרגישה מאוד עייפה להתנגד, ואפילו שהייתה די מאוכזבת ממה שקיבלה,
כהרגלה חשה שלא בנוח להתווכח, וחתמה.
"אני
חושבת שכעת אלך קצת לישון. יש אולי איזו מיטה בעולם הזה?"
"לא.
בדרך כלל הלקוח מביא אתו את כל הרהיטים, אבל, רגע..." ארתור רץ לקצה השני של
העולם, הרים מהחול את הכיסא המתקפל עם כיתוב 'במאי' על הגב, כיסא שהיה מיועד לבוס
שלו אשר בכלל שכח עליו, והביאו לבקי. את יכולה לשבת כאן."
"תודה,
אתה ממש מתוק," ארתור הרגיש חום מתפשט על לחייו, "אך אני מעדיפה לשכב.
אם אין שום דבר אחר, אז אשכב על החול."
ארתור
לא הספיק לעצור אותה והיא ירדה על ברכיה ונשכבה. כשראשה נגע בחול, נשמע צליל חלול,
כאילו למטה לא היה חול אלא אבן. ארתור, גירד מתחת לאף, מהסס להגיד לבקי שזה בדיוק
הדבר שהוא היה אמור להשלים לפני שהיא הגיעה. זה כל מה שנשאר לו לעשות כדי שהעולם
יהיה מוכן לקבלה – להוציא את האבנים דמויי חול, שבגלל חוסר הזמן השתמש בהן זמנית כדי
שהעולם יראה מושלם, ולהביא במקומן את החול האמתי. הוא רק אמר, "סליחה",
עזר לה לקום, ביקש לחכות על רצועת החוף ורץ להשלים את עבודתו.
בקי
התחילה לפקפק שעשתה עסקה כל כך טובה עם העולם. מה עוד היא תגלה כאן שלא בדיוק כפי
שהיא צפתה? אבל לא היה לה כוח לתת לאכזבה לייאש אותה כרגע, והיא החליטה לדחות עד
מחר את גילוי מלוא גודל של התנפצות אשליותיה.
4 - להתעורר עם ציפורים
בקי
התעוררה לשירת ציפורים. היא הסתובבה על הגב וחייכה, טרם מוכנה לפקוח את עיניה. שמש
עדינה ליטפה את עור פניה. היא התמתחה, הוציאה פיהוק חתולי קולני והחליטה להתיר
לבוקר להיכנס לגופה. בשביל זה, במאמץ נפשי לא מבוטל, היא יצרה סדק צר בין עפעפיה
לעיניה. אך מסביב לא היה שום בוקר – חושך כמעט מוחלט עטף את הכל. העלטה הייתה כל
כך מושלמת, שבקי לא הייתה יכולה להבחין בקצה עולמה. 'אור השמש' בא מהפנס שהיה תלוי
על אחד הענפים של דקל, וצלילי הציפורים באו משעון מעורר שהיה על-ידה. בקי לא זכרה
שהניחה שם שעון כל שהוא, ובטח לא אחד שמוציא צלילים השונים מהותית מהטקטוק של
גלגלי שיניים המזיזים את המחוגים. אך כאשר היא הביטה מקרוב על החפץ החשוד שלא
הפסיק לצייץ, היא שמה לב של על-יד השעון שוכב מישהו. היא ניערה אותו כמה פעמים עד
שהאיש פקח את עיניו, סובב את ראשו אליה ואמר בזמן שהוא מתגרד כולו: "בוקר
טוב."
רק אז
בקי זיהתה שזה היה ארתור.
"למה
אתה פה? ומה זה השעון הזה? ואני רוצה לדעת למה הוא העיר אותי?"
"סליחה,
קיוויתי שהוא לא יפריע לך. שמתי אותו כי רציתי שהוא יעזור לי להתעורר."
"נו
בטח, אתה שמתה אותו כדי שהוא יגיד לך מתי לקום, אך בכלל לא שמעתה אותו. אז הוא
העיר אותי ואני הערתי אותך. אז יוצא בעצם, ששמת שעון מעורר לעורר מישהו שיעורר
אותך." בקי עצרה, חשבה על מה שכרגע אמרה, שוב הזיזה את שפתיה כאילו מרגישה את
משקל המילים בפה, חייכה והמשיכה, "אבל למה בכלל אתה נמצא כאן, ומדוע אתה חייב
להתעורר באמצע הלילה?"
"אני
החלטתי להישאר כאן, לכן רציתי לקום מוקדם ולהתחיל לתקן את העולם."
"מה
יש לתקן? מה, שיקרת לי כשאמרת שהעולם בסדר?"
"לא,
לא, לא. פשוט תמיד אפשר למצאו משהו לעשות יותר טוב. התכוונתי 'לשפר', לא
'לתקן'."
"ובקשר
למה שאמרת, 'להישאר כאן'? מה פתאום?"
"תראי,
בקי. דרך אגב, האם אוכל לקרוא לך 'מלכתי'?" היא ראתה ניצוץ בעינו של ארתור.
או שזו הייתה רק השתקפות של הפנס בתוכה? כך או אחרת, הבחור התנהג ממש מוזר.
"תגיד,
השתגעת? ועוד מהבוקר. איזה בוקר, בעצם, כרגע אמצע לילה. זמן הכי רע להשתגע."
"לא,
באמת, בזמן הקצר שאני על-ידך, הבנתי שלא אוכל לחיות בשום מקום חוץ מכאן, ואני הגעתי
למסקנה שסוף-סוף מצאתי את יעודי בחיים - לשרתך, מלכתי."
בקי
קמה על רגליה וזזה אחורה, כאילו רוצה להתרחק מארתור. הוא משך את ידו כדי לעצור את
נסיגתה, אך היא דווקא החישה את הליכתה לאחור עד שהגב שלה פגש בדקל ולא הייתה לה
ברירה אלא לעצור.
"אל
תתקרב אלי, אתה חולה. אני מקווה שאתה לא נושך. שמעתי שחיידק של כלבת מרחף בחלל
לאחרונה. או שזה דובר על נגיף של הכלבת? אני כבר לא זוכרת. מה יש לך, ארתור?"
"לא,
מלכתי, אני לא חולה. אני בריא לגמרי, יותר בריא מאשר הייתי אי-פעם. פשוט לפעמים
קוראים דברים שמזעזעים את כל עולמינו, שמכריחים אותנו להבין שחיינו בצורה לא
נכונה. זה מה שקרה כשראיתי אותך. אני רוצה להשתנות, אני רוצה להיות על-ידך תמיד
ולעשות כל מה שתרצי."
בקי
הרגישה משהו בקולו של ארתור, משהו שלא בדיוק תאם את המילים. מה זה היה? פתאום הבנה
נפרסה לפני עיניה כמו מסך קולנוע, זה לא מה שהיה בקול של ארתור, אלא דווקא מה שחסר
בו – לא היה לאט של ממש במילים שלו. הוא כאילו דקלם אותן.
"ארתור,
די. כעת תסביר לי למה נשארת כאן", היא אמרה לו עם פנים רציניות, למרות שלא
הרגישה כך, הרי לא כל יום מישהו סיפר לה שהוא מוקסם על-ידיה. אפילו שהדברים שהוא
אמר לה לא היו אמתיים ממש, המילים כאלו עדיין היו נעימות לאוזנה.
"בקי,
אני מאוהב בך, זו הסיבה שאני נשאר כאן."
"בסדר,
בסדר. וחוץ מזה?"
ארתור
הסתכל עליה ארוכות, חיוכו נמס לאט, והוא הפסיק לשחק את המאוהב. "אישור עבודה
שלי עומד להסתיים מחר, ואם לא אמצא לי עולם כלשהו לעבוד עליו, ישלחו אותי לעולם
הבית שלי."
"אני
לא מבינה מה הבעיה. מה כל כך נורא שישלחו אותך הביתה?"
"זה
באמת לא היה נורא, לולא ביעה קטנטנה – עולם הבית שלי הפסיק להתקיים לפני
כשנה."
"אז
אתה לא יכול להסביר את זה ושלא ישלחו אותך לשם?"
"ניסית
פעם להסביר משהו לפקיד שתפקידו לטפל בך, אך כל מה שמעניין אותו – שתצאי מהחדר שלו
ותתני לו להמשיך לנום? הבעיות שלך – זה הדבר האחרון שמזיז לו. ואם מיד לא תבקשי
סליחה על שהפרעת לו ולא תסתלקי, הוא יתגבר על עצלנותו ויעשה את כל מה שביכולתו כדי שצרותיך יגדלו עד
לרמות בלתי האפשריות ביותר ואפילו מעבר לכך. טוב, את לא חייבת לענות, לפי פרצופך
אני מסיק שהכרת כמה אנשים כאלו."
בקי
לא ידעה מה להגיד, הרי רק לפני כמה ימים היא בילתה במשרד האוצר חצי יום כדי להוכיח
שכסף שהיא מוציאה מחשבונה בבנק הוא שלה, רק שלה ושאף אחד לא עזר לה בהשגתו ושזה לא
כסף מהלבנת הון, או מסחר בסמים או זונות או הימורים ושהכסף הזה לא נועד לשוחד או
כל שימוש לא נאות אחר. היא הצליחה לצאת משם רק אחרי שבמקרה פגשה את סגן השר שהסביר
לה ששום מערכת לא עובדת אם היא לא משומנת היטב. אותו סגן גם הציג את עצמו כאיש
תחזוקה של המערכת והבטיח שידאג שכספה של בקי יגיע למקומות מתאימים. שהיא לא תרגיש
את עצמה מקופחת, הוא נתן לה זוג כרטיסים חינם לערב התרמה של מפלגתו.
אחרי
דקה או שתיים שהם עמדו בשקט והיא הבינה שארתור לא מתכוון להמשיך ראשון, בקי חזרה
לדבר.
"אז
אתה חייב לעבוד על עולם כל שהוא? זה מספיק כדי שלא ישלחו אותך לעולמך?"
"כן,"
זיק תקווה הדליק את עיניו של ארתור באור חדש.
"טוב,
אם כך תישאר כאן ותעבוד. רק שאין לי איך לשלם לך."
"זה
בסדר. אבל אם רשויות ההגירה ישאלו אותך, תגידי שאני עובד עבורך, פשוט את מתעכבת עם
התשלום."
"אם
זה כל מה שדרוש שתישאר בחיים, למה לא?" בקי חייכה אליו והוא הרגיש מאושר.
'האם
זה בגלל שהיא הסכימה שאשאר כאן או בגלל החיוך עצמו?' ארתור היה מבולבל. האם יש
סיכוי שלא רק הישרדותו ענינה אותו בקשר לבקי? הוא לא נשאר לחשוב על כך, במקום זאת,
הוא קפץ על רגליו והחל לרקוד משמחה. בקי התחילה לצחוק. הוא תפס את ידה ומשך אותה
לרקוד אתו. שניהם לא שמו לב איך שתיק יד שלה נשמט מכתפה ונפל על החול. אבל כמה
צעדי ריקוד נוספים הביאו אותם לדרוך על התיק ובקי כמעט נפלה. היא לא הפסיקה לצחוק,
אך משכה את ידה מאחיזתו של ארתור והרימה את תיקה. כל מה שהיה בפנים נשפך החוצה.
בין היתר גם נייר ורדרד מקופל לארבע.
ארתור
הרים אותו, מסוקרן בגלל הצבע של הנייר ופתח אותו. בקי התחילה להסמיק. הוא שם לב
אליה, ראה את שינוי צבע הפנים שלה וקיפל נייר בחזרה.
"אם
את לא רוצה שאקרא, לא אעשה זאת." הוא הושיט את הנייר אליה, אך היא שמה את ידה
בעדינות על ידו וסימנה שהוא יכול לקרוא.
5 - עשה זאת בעצמך
ארתור
פתח את הנייר שוב. זו הייתה קבלה על התשלום של בקי עבור העולם החדש שלה. עיניו של
ארתור גדלו לכדי כפליים מידתן הטבעית.
"זה
מה ששילמת עבור העולם הזה?"
"כן.
לכן לא רציתי שתראה שהעולם הזה במתנה. אולי עוד תחשוב כי בגלל שלא שילמתי עבורו
כמעט כלום, לא מגיע לי עולם כל כך טוב. אני בטח הייתי משלמת הרבה יותר, לו העולם
לא היה בחינם."
ארתור
צחקק ורץ אל החוף. שם הוא חפר בור בעומק של בערך חמישית בוּעַטְר והוציא ממנו
קופסת קרטון מקופלת. נכון שלפי חוקי הקבלנות, הוא היה חייב לזרוק אותה מחוץ לעולם,
אך באותו רגע הוא התעצל. לפעמים משתלם להתעצל ולדחות דברים – עובדה, לו הוא היה
מתנהג לפי הספר, הוא לא היה יכול כרגע להציג לבקי את הקופסה ולהסביר בצורה ברורה
דברים בקשר לעולמה.
הוא
הביא את הקרטון קרוב לבקי והתחיל ליישר את הקופסה. לבסוף, כשלא נשארו קיפולים
ליישר, בקי ראתה כי עליה מודפס משהו. היא קראה: 'עולם עגול שטוח - דגם 1056#,
רדיוס מאתיים חמישים בוּעַטְרִים, לרבות שמש, ירח וזוג דקלים.'
היא
הסתכלה על ארתור לא מבינה עד הסוף מה הוא רוצה להגיד לה.
"בכסף
ששילמת, יכולת לקנות שלוש ערכות כאלו."
"מה,
באמת? העולם עולה כל כך זול?"
"ממש
לא. פשוט את שילמת המון, אבל משום מה נראה לך שזה לא הרבה. את בטח היית יכולה
לחיות על הכסף הזה כמה שנים, לא?"
"כן,
נכון, אבל בטח זה נורא קשה לבנות את העולם רק לפי מה שכתוב על הקרטון?"
ארתור
הוציא מתוך הקופסה נייר לבן עם ציורים וכיתוב, שיטח אותו על החול מתחת לדקלים
והראה עם היד לבקי שהיא יכולה לקרוא.
_____________________________________
"ערכת
עולם עגול שטוח דגם 1056#
הוראות
הרכבה:
1.
מניחים את המסגרת העולם (פריט א') במקום הרצוי עבור העולם ומכסים בציפוי עליון
ותחתון (פריטים ב' ו-ג'). מלקקים אצבעות ובעזרתן מחברים ציפויים ביניהם. במידה
ואין מספיק רוק ללקק את האצבעות, ניתן להשתמש בפס מאחה (פריט ד') בין הציפויים -
פשוט תופרים אותו לכל ציפוי בנפרד.
2.
בעזרת אצבעות מלוקקות היטב מחברים זוג דקלים (פריט ה') אל הציפוי העליון. מצידו
השני של העולם, בדיוק מול הדקלים, מכניסים פקק שלא יאפשר למים לעבור בחופשיות מצד
אחד לצד השני של העולם. אם הפקק לא נשאר במקום, כדאי לקפוץ עליו כמה פעמים. במקרה
שגם זה לא עוזר, אפשר ורצוי למסמר את הפקק אל העולם.
3.
קושרים לחוט בלתי נראה (לא מצורף לערכה) באורך של ארבעת אלפים בוּעַטְרִים את השמש
(פריט ו') ומתחילים לסובב את החוט סביב העולם עד שהשמש תקבל מהירות מספיקה כדי
שהיא תישאר בשמיים. מדליקים את החוט הבלתי נראה וכשהאש מגיעה לשמש, גם היא נדלקת
ומתחילה לפלוט אור.
4.
בצורה דומה מעיפים את המראה-ירח (פריט ז') לשמיים. בעזרת אורך מתאים של החוט הבלתי
נראה אפשר לקבוע זמן מחזור של הירח.
5.
מתניעים מפעל חול (פריט ח') ומפזרים את התוצר שנשפך ממנו על כל האי. את החול מסביב
לדקלים מערימים עד קבלת תל נאה, ובכל מקרה
לפחות עד לכיסוי השורשים של הדקלים.
6.
אחרי שמיישרים את החול על כל האי, מורידים אותו במקום שרוצים שיהיה שם ים ומאפשרים
למפעל מים (פריט ט') לעבוד. את צינור הפליטה שלו יש לכוון אל קצה העולם, כך שעודפי
מים ייזלו לצידו השני של העולם.
אחריות:
ניתנת בזאת אחריות לעולם וכל החלקים למשך שלושים שנה. האחריות לא מכסה מקרים של
כיבוי השמש או נפילתה מהשמיים, פיצוץ ציפויי העולם מכל סיבה שהיא, לרבות מפינות
חדות של אריזת הערכה, התאדות המים, או כל מקרה אחר של נזק לעולם. כמו כן אין כיסוי
ביטוחי למשתמשים בעולם שיפלו ממנו."
_____________________________________
בקי
קראה את הכל והסתכלה על ארתור.
"למה
לא הציעו לי את הערכה הזו?"
"כי
היא לא בחינם."
"הבנתי."
ארתור
בחן את הבעת פניה, אך לא מצא שם שום סימן להבנה. הוא רצה להסביר שזה לא מקובל
להציע ללקוחות משהו זול, אם אפשר למכור משהו הרבה יותר יקר, במיוחד אם מוכרים משהו
בחינם ואחר כך, במשך שנים, מזכירים את נדיבות לבם של המוכרים כדי לדחוף עוד ועוד
דברים מחוסרי כל תועלת ללקוח, ששבוי בחולם המתנות. כל זה ועוד הרבה דברים מחכימים
אחרים התכוון ארתור לספר לה, אך פתאום הוא שם לב שהיא נראתה עייפה, שלקח לה יותר
ויותר זמן להרים את עפעפיה לאחר שהם נסגרו, הוא ראה שבקי התחילה למשוך באטיות
אוויר לתוך ריאותיה דרך הפה הפעור – סימן לפיהוק מתמשך. רק מלהסתכל עליה, הוא
הרגיש עייפות יורדת גם עליו.
"אתה
יודע מה, ארתור, כנראה זה האוויר הצח של המקום, אך אני שוב רוצה לישון."
"אז
לילה טוב."
"גם
לך."
שניהם נרדמו מהר מאוד,
לא מודעים שהפתעה לא מבורכת סימנה אותם כיעד הבא להתנפלותה.
6 - פיראטים
בבוקר,
כאשר בקי התעוררה, היא הרגישה שהדבר היחידי שהיא הייתה מסוגלת להזיז היו עיניה. כל
שאר חלקי גופה כאילו איבדו יכולת לנוע. היא ניסתה להרים את ראשה מהחול כדי לראות
מה קרה, להבין מה כבר יכול לשלול ממנה את זכותה להזיז את ידיה או רגליה, אך גם ראשה
לא זז. במאמץ לא מבוטל היא הצליחה לסובב אותו שמאלה ועיניה פגשו חיוך מבויש של
ארתור, ששכב כמוה על הגב עם ראשו מופנה כלפיה.
"ארתור,
מה פשר הדבר הזה?"
"מצטער
בקי, אך יש לנו בעיה קטנה."
"ארתור,
עצם זה שאתה כאן – כבר בעיה גדולה."
"לא,
באמת. אתמול בלילה פיראטים תפסו אותנו."
"ארתור,
עוד פעם אתה הוזה? איזה פיראטים? מאיפה בחלל יהיו פיראטים?"
"בקי,
פיראטים יכולים להיות בכל מקום, גם בחלל. מה, את חושבת שאכפת להם שאת בחלל אם הם
יכולים לשדוד ממך משהו?"
"אבל
מה יש לי שניתן לשדוד? כסף כמעט נגמר, עגילים שלי לא אמיתיים, כך גם הצמיד."
"אז
את באמת לא יודעת?"
"אם
הייתי יודעת, האם הייתי שואלת אותך. ארתור, תפסיק לשחק אתי עם המילים ותסביר, מה
הם יכולים לשדוד ממני?"
"את
החול."
"את
הכל?"
"לא
את הכל, את החול."
"בסדר,
בסדר, אז לא שמעתי. אז מה בכלל קשור החול?"
"הפיראטים
באו לכאן לשדוד את החול שעל העולם שלך."
"אבל
למה?"
"בקי,
ממתי שודדים חייבים להסביר למה הם שודדים אותך?"
"לא,
אני מתכוונת, למה הם רוצים לשדוד חול? מה, הייתה להם ילדות קשה, שלא היה להם מקום
לשחק בחול וכעת הם רוצים לתקן את המצב?"
ארתור
לא צחק. הוא נאנח, וכמו מורה סבלני התחיל להסביר,
"יש
עולמות הבנויים מחול ואדמה. למעשה יש די הרבה עולמות כאלו. אומנם לא קוראים להם
עולמות, אלא בנינים, אך זה לא משנה. בכל מקרה, יש הרבה מאוד אנשים שרוצים לבנות
עולמות חדשים מחומרים אלו. ולכן חול ואדמה נגמרו כמעט בכל מקום. זאת הסיבה שהיום
יש פיראטים ששודדים חול מעולמות אחרים. בהתחלה הם שדדו מהים בעולם שלהם, אחר כך מעולמות
הבנויים מחומרים אלו, וכאשר גם זה לא הספיק, עברו לשדוד מעולמות שעשויים מחומרים
אחרים, כמו עולמך."
בקי
הנהנה בעיניים בלבד, כי ראשה לא היה מסוגל לזוז. היא הנהנה כל הזמן, אפילו כאשר
ארתור הפסיק להסביר.
"בקי,
האם הבנת את מה שאמרתי."
"כן,
אני חושבת... רגע, אז העולם שלי בנוי מחול ואדמה, או לא? אני כבר לא מבינה כלום?"
"לא.
הוא רק מצופה בחול."
"אז
ממה הוא בנוי?"
"ממים
וסבון."
"איך
אפשר לבנות עולם שלם ממים? אתה סתם צוחק עלי שוב."
"לא,
ממים בלבד באמת לא בונים, אך בתוספת סבון אפשר לקבל בועות סבון ומהן ניתן לבנות
עולמות נהדרים. שלך, למעשה, הוא כזה."
"אז
אני חיה בבועה?"
"לא.
את חיה על הבועה."
"הבדל
גדול," בקי אמרה בקול עצוב וקצת רועד.
ארתור
שם לב שעיניה של בקי מאדימות ומתכסות לחות מדאיגה והמשיך לדבר לפני שהיא תממש את
הבכי.
"יש
לך עולם נהדר. רבים היו רוצים שיהיה להם עולם כזה."
"כן,
אך למה לא קיבלתי עולם מחול ואדמה?"
"כי
אנו, שוכני הבועות, לא יודעים לבנות עולמות כאלו."
"מאיפה
אתה יודע את כל זה? אני אף פעם לא שמעתי על כך."
"מהאינטרנט.
את יודעת מה זה?"
"לא,
אף פעם לא שמעתי."
"אז
מה מלמדים אותכם בבית הספר, בקי?"
"מה
זאת אומרת – את הדברים הרגילים: איך לכבס ואיך ליצור בועות, ואיך לטפל בעור בעזרת
הרטבתו התמידית עם מים וסבון. אלו הדברים החשובים שלימדו אותנו."
"ועל
האינטרנט כלום? טוב, אולי שכחתי, עזבתי את עולמי לפני הרבה זמן ואני כבר לא בטוח
איפה למדתי על האינטרנט – כאן, בעולמות הבועה או שם, למטה, בעולם של חול ואדמה.
בכל מקרה, אינטרנט זה דבר נהדר – הוא יכול לגלות לך כל דבר שתרצי."
"אז
מי זה האינטרנט הזה שיודע הכל? תכיר לי אותו?"
"זה
לא מי, אלא מה?"
"אני
לא מבינה. ארתור, לפעמים אתה מדבר בשפה כל כך לא ברורה, שאני לא מבינה אותך."
"אני
מתכוון, בקי, שאינטרנט זה לא איש בועה או פיראט או יצור אחר. אינטרנט זה משהו אחר.
חייבים להרגיש אותו בכדי להבין."
"אז
איך אני יכולה להרגיש אותו?"
"זה
קשה, צריך למצוא מקום שבו מרגישים אותו. בפעם הבא שנפגוש מקום כזה, אני אגיד לך
ותוכלי להרגיש בעצמך."
"בסדר,
ארתור. אבל... ארתור?"
"כן
בקי."
"אז
איפה הפיראטים?"
"מהדיבור
שלהם הבנתי שהם הלכו להביא את ספינת המשא בכדי לקחת את החול. הם בטח יגיעו
בקרוב."
"ומה
נעשה אז? מה הם יעשו לנו?"
"יש
לי תכנית. נחכה שהם יבוא ותראי."
וארתור
השתתק. בקי ראתה שראשו קטן ונעלם והתחילה לצעוק בפחד,
"ארתור,
הראש שלך. משהו קרה לו."
ראשו
של ארתור גדל לממדים שהיו לו מקודם והוא אמר, "בקי, אל תצעקי. את מוציאה אותי
מהריכוז."
"אבל
ראשך כמעט ונעלם."
"אני
יודע, בקי. זה בכוונה. הוא לא יעלם, הוא יעבור לבטן וכך אוכל לשחררו מהחבלים שהיו
קשורים סביבו. אחר כך אעשה אותו דבר עם הרגליים והידיים ובסוף אשתחרר מכל החבלים.
ואז אשחרר גם אותך. וכעת, אל תצעקי ותאפשרי לי להתרכז.
ושוב
ראשו של ארתור קטן וקטן עד שנעלם לגמרי ממקומו המיועד לכך והופיע באזור הבטן. החבלים
שלפני רגע החזיקו את ראשו כבול, נפלו מטה כשכבר לא היה דבר מתחתיהם. אחר כך הראש
נעלם מאזור הבטן וחזר למקומו הקבוע מעל הצוואר, אבל הפעם הוא היה מעל החבלים.
ארתור ביצע אותו תרגיל עם ידיו ורגליו, התיר את הגוף מהחבלים הנותרים והתיישב.
"הנה,
סיימתי. וכעת אשחרר אותך ואז נטפל בפולשים."
7 - התקפלות
בזמן
שהוא הוריד את החבלים מבקי, היא דיברה אתו.
"ארתור, איך עשית את זה?"
"את
מה?" ארתור חייך אליה, כאילו לא מבין על מה היא מדברת.
"נו
באמת, אל תשחק אתי, איך עשית את מה שעשית? אני אפילו לא יודעת איך לקרוא לזה."
"את
יודעת, בקי, אני כל הזמן שוכח שאת מגיעה מבּוּעָנִיאָ - לפחות זה מה שהיה רשום על
טופס הלקוח שלך." בקי הנהנה לחיוב והוא המשיך, "זה אחד מעולמות האחרונים
שבהם התושבים לא מודעים לאנטומיה שלהם. בואי אשאל אותך שאלה פשוטה: ממה את חושבת
עשוי גופך?"
"מה
זאת אומרת – מבשר ודם."
"זה
מה שפעם סיפרו לנו אנשי דת כדי להחזיק אותנו תחת שליטתם. אנחנו נבראנו בצלם אנשים
שבראו אותנו. לכן אנו בעצם מבשר ודם. אך זה לא נכון – אנו עשויים כמעט לגמרי ממים
וסבון. כמובן שיש עוד כל מיני חומרים, כמו סוכר או גליצרין – אלו אחראים, בין היתר,
על הצבע שלנו, אבל כמותם ממש קטנה. בכל מקרה, בגלל שמים וסבון מהווים את רוב
רובינו, אנחנו יכולים לשנות את צורתנו במידה מסוימת. כמובן שחייבים ללמוד לעשות
זאת, והיות ורציתי בזה, הייתי חייב להתאמן שינוי צורה במשך כמה שנים בעולם טִיבּוּעֲבֶּט.
וכרגע ראית איך שיניתי מיקום חלקי הגוף שלי כדי להשתחרר מהחבלים."
ובמלים
האלו ארתור התיר את החבל האחרון שהחזיק את רגליה של בקי והיא החלה לקפוץ משמחה,
"לא חשבתי שלעמוד יכול להיות כזה תענוג. כאשר את לא יכולה לעשות את זה, את
רוצה דווקא לעמוד." היא צחקה מאושר של יכולתה לעמוד על רגליה. אך אחרי דקה,
פניה האפירו, צחוקה חזר למקום ממנו בא והיא אמרה:
"ארתור,
בסדר, שחררת אותנו, אבל הבעיות שלנו עוד לא נפתרו – מה נעשה עם הפיראטים?"
"את
עוד תראי..." אמר ארתור והצביע לשמיים, ששם היה אפשר להבחין בספינה המתקרבת
לעולמה של בקי. מיד אחרי זה הוא לקח אותה ביד ומשך אל הדקלים. מתחתיהם הם נעצרו
וחיכו לבוא הפיראטים.
"ארתור,
תעשה משהו, אל תעמוד סתם כך."
"חכי,
הכל יהיה בסדר."
"איזה
בסדר? אלו פיראטים. תעשה משהו." צליל קולה של בקי עלה לפחות אוקטבה אחת.
"אני
אומר לך, תרגעי – יהיה בסדר."
"אני
לא רוצה להירגע." אוקטבה נוספת התווספה לקולה של בקי.
"אז
אל תירגעי. אבל אולי תוכלי להיות קצת בשקט?"
"אתה
סותם לי את הפה? איך אתה מעז? אני שונאת אותך." קולה חזר שתי אוקטבות למטה
ובאותו זמן עלה בעוצמה עד לרמה של רמקול משובח - הפחד נשכח, כי במקומו בא הכעס
במוצדק שלא מאפשרים לה לדבר מתי שהיא רוצה.
"בקי,
בבקשה. תוכלי לשתוק כמה דקות?"
אך
לאחר שהוא הבין שביקש ממנה משהו בלתי אפשרי מבחינתה, ארתור הידק את ידו על הפה
שלה, שלא הפסיק לנוע לרגע, ופילל לעצמו שהיא
רק לא תחשוב לנשוך אותו. אך התנגדותה של בקי לא הגיעה לכך – רק עיניה האדומות מזעם
נעו כל הזמן ימינה ושמאלה, מנסות לשרוף את עיניו של ארתור. אבל אחרי דקה היא עשתה
צלילים לא ברורים והנהנה בראשה - כנראה לסמן שהיא מסכימה להיות בשקט. אחרי שארתור
הסיר את ידו, היא גם הבטיחה זאת בכמה מילים בודדות, לא יותר ממאתיים. אחרי כן
שניהם, בשקט יחסי, עקבו אחרי התקדמות הפולשים.
הספינה
נגעה בחול, גלשה עליו עוד כמה בוּעַטְרִים ונעצרה. ממנה קפצו הפיראטים, שנראו ממש
כמו אנשי הבועה, רק שלכל אחד מהם הייתה רטייה שחורה – לחלקם על עין שמאל ולחלקם על
עין ימין ולאחד היו שתי רטיות, אחת לכל עין. לכולם, חצי מהשיניים היו שחורות, ולכל
אחד הייתה לפחות שן זהב אחת.
"לא
ידעתי שכל כך קל לזהות פיראטים". אמרה בקי, אך ארתור השתיק אותה בהרמת אצבע.
האנשים עם הרטיות באו לתפוס אותם בשבי מחדש, לפחות זה מה שהשתמע מהעובדה שהם
התקרבו אל בעלת העולם ועוזרה מכל הכיוונים. אך רגע לפני שהפיראט הקרוב ביותר נגע
בבקי, ארתור משך אל עצמו עלה של הדקל ומיד קרה משהו מטורף – הכל מסביבם התקפל פנימה,
כאילו יד ענקית סגרה את העולם כמו מטרייה אחרי הגשם. אתם בטח מכירים את התמונה
הזאת, שאתם מחזיקים את המטרייה בידית ומנערים אותה מטיפות שנותרו עליה. והדבר הטוב
היה, שהפיראטים נשארו בפנים, בתוך העולם המקופל שדמה למטרייה. בקי וארתור עם זוג הדקלים
שלהם היו היחידים שבלטו מעבר לקצה העולם שהתקפל, כאילו הם היו הידית של המטרייה
הסגורה.
"מזל
שדגם העולם הזה מצויד במנגנון קיפול עצמי", אמר ארתור. "אף פעם לא הבנתי
בשביל מה הוא נחוץ, אך הפעם זה עזר לנו ללכוד את כל הפיראטים." הוא זחל על
הדקל, משך אחריו את בקי והושיב אותה על קצה ענף. אחר כך הוא צלל לתוך העולם המקופל.
כמה רגעים יותר מאוחר הוא זחל החוצה, מושך אחריו ברגל את אחד הפיראטים. ברגע שהאיש
– שהיה המום לגמרי ממה שהעולם עולל לו – היה לגמרי בחוץ, ארתור קשר אותו וזרק על הענף.
הוא צלל עוד כמה פעמים, כל פעם מביא עמו פיראט המום אחר שקיבל טיפול אריזה דומה
לשל הפיראט הראשון. אחרי שכולם היו בחוץ, ארתור משך עלה של הדקל שוב, והעולם מייד
התיישר וחזר לצורתו השטוחה-עגולה שהייתה לו לפני בואם של הפיראטים.
"הנה, כולם ארוזים. ולנו כרגע יש ספינה.
ואת דאגת מה נעשה עם הפיראטים." צחק ארתור, אך בקי לא צחקה בחזרה. היא הייתה
יותר מעשית.
"ומה
נעשה אתם כרגע? הרי נצטרך גם להאכיל אותם. לפחות זה מה שעושים עם השבויים, לא? גם
ככה אנחנו רעבים, אבל עוד שבע פיות נוספות? חייבים להיפטר מהם."
"בקי,
את ממש לא מכירה את דברים האלו." הוא הצביע על הספינה ששכבה על צידה חצי
שקועה בתוך החול של העולם. "יש בהם אוכל לכמה חודשים. כמובן שזאת בהנחה, שהפיראטים
האלו לא אכלו את הכל." והוא נכנס במהירות פנימה. אחרי בקושי שתי דקות, הוא
יצא החוצה עם חיוך ברוחב מלוא הפנים ועם כיכר לחם בידו הימנית. בידו השמאלית היה
בלוק גבינה צהובה.
אחרי
ארוחה קלה, שבה השתתפו גם הפיראטים – שאותם בקי הייתה חייבת להאכיל בכדי לא להתיר
את החבלים שלהם – ארתור הסביר לה שמעכשיו יתחיל עידן חדש בעולמם.
"אנחנו
ניתן לפיראטים לייפות את העולם – בהתחלה הם יכסו בחול את שארית העולם."
"באיזה
חול?"
"זה
שמצאתי בספינתם. בטח שדדו אותו מעולם אחר. לא נוכל להחזירו לבעליו, כך שנשתמש בו בשבילינו.
נפזר את החול על העולם שלך ואז גם נגדל ירקות ופרות."
"ומאיפה
ניקח אותם?"
"מגרעינים
של פרות וירקות שראיתי בספינה."
"אבל
לא נוכל לסמוך על הפיראטים שיעשו את העבודה. ארתור, אל תשכח – אלו לא באמת אנשים
טובים. הם ינסו לעשות לנו משהו רע."
"ברור
שנצטרך לקשור אותם אחד אל שני בחבל ולא ניתן אוכל למי שלא יתנהג בסדר. אולי עם
הזמן הם יתרגלו להתנהג בצורה מתורבתת."
"טוב,
לפחות ננסה את זה."
אך
כאשר ארתור קם על רגליו והחל להתקרב אל הפיראטים, אחד מהם – זה שהיו לו שלוש שיני
זהב בפה – התחיל לדבר:
"אל
תהרגו אותנו, בבקשה."
"לא
נהרוג."
"ואל
תזרקו אותנו לעולם הכלא, בבקשה."
ארתור
אפילו לא היה קרוב להרהר על אפשרות כזו. מה התועלת לכלוא אותם? למי זה יעשה טוב?
לא, שיעבדו בשביל החופש שלהם.
"אולי..."
ארתור
פתאום חשב שאין סיבה שהוא יגלה את כל הקלפים שלו, שיגיד שהוא רוצה שהם יעבדו בעולם
הזה. עדיף שהם יראו בעבודה את האפשרות היחידה שלהם להתחמק מהעונש שלהם בעולם הכלא,
כך הם יעבדו היטב.
"אולי...
תלוי בכם, בעצם."
8 - הגיוס ראשון
ארתור
חשב לעצמו שזה מזל שהוא לא החזיר את שארית החבל הבלתי נראה. אחרי שהוא חתך מגליל של
חמשת אלפים בוּעַטְרִים מספיק חבל כדי להטיס
את השמש והירח סביב עולמה של בקי, הוא התכוון להחזיר את מה שנותר להווארד. אבל היות והבוס שלו היה עסוק
במקומות אחרים באותו זמן, ארתור הניח את החבל על החול ושכח עליו
לגמרי. רק כעת הוא נזכר בו, וגם זה רק כי רגלו נכנסה בטעות בין ליפופי החבל והוא
מעד.
'כמה
טוב שיש לנו את החבל', חשב ארתור בזמן שמישש את החול כדי לתפוס את החוט הבלתי נראה.
'הנה הוא בא לידי שימוש בצורה הטובה ביותר'. ארתור קשר את כל הפיראטים אחד לשני
בחבל אחד ארוך. זה לא הפריע להם יותר מדי, כי הם לא ראו שום דבר שמחבר ביניהם. הם
בכלל חשבו שהוא מבצע פנטומימה של כאילו לקשור אותם וחלקם התחילו לצחוק. אחד מהם,
זה שאותו ארתור קשר אחרון, רץ לים להתרחץ וכאשר הוא היה רק שני צעדים מהמים, פתאום
משהו עצר אותו. משהו בלתי נראה משך אותו בחזרה, וממש באותו זמן משהו בתלי נראה משך
גם את הפיראט השני – שהיה בעצם קשור לפיראט הקרוב למים – שניהם היו כל כך מופתעים
מהמשיכה הזו, שלא הספיקו לנסות לייצב את עצמם ונפלו על החול.
רק
אז הם הפסיקו לצחוק. לא כולם – בהתחלה רק שני הפיראטים שהרגישו על עצמם את כוח
המשיכה הלא מוסבר. אבל כאשר הפיראט השני התחיל למשש מה זה היה שמשך אותו כל כך חזק
והצליח לגלות את החבל, אך לא את החלק שקשר אותו אל הפיראט על-יד הים, אלא אל
הפיראט השלישי בשרשרת הפיראטים, הוא משך את החבל הזה, וגם הפיראט השלישי הפסיק
לצחוק בזמן שהוציא חול מפיו, שנכנס לתוכו בזמן שהוא נפל למטה. כך הם גילו אחד אחרי
שני שהם קשורים במשהו בלתי נראה ביניהם ולבסוף כולם הפסיקו לצחוק.
הם
לא כעסו, הרי הם היו פיראטים ויום יום קשרו אנשים אחרים, כך שזה לא הרגיז אותם. הם
קיבלו בהבנה שהם כרגע בשבי. הנציג שלהם, זה עם שלוש שיני זהב, אפילו הודה לארתור
על כך שהוא מאפשר להם תנאי השבי כל כך קלים. ואחר כך שאל:
"תגיד,
כאשר אמרת שמה שתעשה אתנו תלוי בעצם בנו, למה התכוונת?"
ארתור
לא ציפה לשאלה זו - הרי הוא לא התכוון באמת למשהו, סתם אמר זאת כדי לערפל את
העניין. אבל כפי שרב-מג דגול שולף מכובע שלו בלי שום מאמץ שפן נחמד, כך ארתור
הוציא מחלל פיו את התשובה המתאימה:
"אם
תתנהגו בסדר, אנחנו נסתדר."
הפיראט
חייך וענה: "ולמה שלא נסתדר. מה כבר אנחנו יכולים לרצות שלא תוכל לתת
לנו?"
"אולי
את החיים שלנו?" ארטור לא חייך.
"על
מה אתה מדבר?" הפתעתו של הפיראט הייתה כל כך כנה, שארתור מיד קיבל כנתון שהאיש
לא מבין על מה מדובר.
"אתם
הרי פיראטים, לא? ופיראטים לפעמים הורגים, לא? ואולי תרצו להרוג אותי ובקי?"
הפיראט
עם שלושת שיני זהב נפנף בידיו נמרצות לשלילה, "מה פתאום? בשום פנים ואופן.
למה שנהרוג מישהו?"
"כי
כך עושים פיראטים?" ארתור כבר לא היה משוכנע בדבר.
"זה
ממש לא כך! כלומר, כן, אולי פיראטים עושים את זה, אני מתכוון לפיראטים אמתיים, אבל
אנחנו סתם, אנחנו רק שכירים שעובדים בתור פיראטים במשכורת זעומה. מה פתאום שנהרוג?
לא משלמים לנו עבור זה." ופניו של האיש נפלו לגמרי. הוא הרים אותן, הישר את
קמטי דאגה והסתכל על ארתור עם תקווה בעיניים שהוא יקבל את דבריו.
"אני
מאמין לך." ארתור לא היה מסוגל לענות אחרת – הוא הרגיש שאם לא היה אומר זאת,
האיש היה מתפרץ בבכי. בלי כוונה הוא אפילו ליטף אותו על הראש, ומיד קיבל בתמורה את
חיוכו המהוסס. ארתור כמעט ציפה שהאיש יוציא לשונו ויתחיל ללקק אותו וגם יקשקש
בזנבו מרוב השמחה. אך הפיראט רק נאנח, שפשף בעינו השמאלית, כאילו ניכנס לשם משהו
והמשיך לדבר.
"אתה
לא מתאר לעצמך כמה קשה להיות איש-בועה בעולמם של אנשי בשר ודם. הם לא מתייחסים
אלינו ברצינות, רק מנפחים את האגו שלנו ומשאירים אותנו באוויר. שום דבר לא בטוח,
אתה לא יודע מה יקרה מחר – אולי תזרום עם הרוח ואולי יבוא איזה חתול ענק ועם תנועת
כף רגלו אחת יפוצץ אותך לגמרי. ושלא לדבר על ילדי בשר ודם, שאחרי שהפיחו בך אוויר,
זורקים אותך לכל הכיוונים, צוחקים עליך ומנסים להרוג באצבעותיהם המלוכלכות מאדמה
ושוקולד. לו היית יודע כמה חברים שלי סיימו את חייהם על ידיהם של ילדים האלו, היית
מבין עד כמה זה קשה בעולמם של האנשים. לכן כל אחד מאיתנו, ברגע שמצליח להשתחרר
מאחיזתם, מנסה לברוח כמה שיותר רחוק. בעיה שאת זה מנצל אגוד של 'גונבי החול הישרים'.
הם תופסים אותך, נותנים לך לחיות על עולם שהם הכינו במיוחד בשביל זה – הם קוראים לו
'עולם הבועות החופשיות', אך אתה לא ממש חופשי שם. אתה חייב לקנות בית, אחרת באחת
הלילות רוח יכולה להעיף אותך מהעולם. אתה חייב לקנות מהם מים וסבון כדי למרוח את
עצמך כל יום, אחרת תתייבש ותתפוצץ. הם נותנים לך בהתחלה כסף לקנות הכל, אך אחרי
זמן לא רב דורשים הכל בחזרה. ומאיפה אתה יכול להביא להם את הכסף? אז 'באדיבותם'
הרבה הם מציעים לך לעבוד עבורם. בהתחלה אתה צריך לשכנע את הבוּעוֹמֶנִים – כך אנו
קוראים לאנשי בועה שעפו מעולמם – להשתקע בעולם הבועות החופשיות, אחר-כך אתה אמור
לשכנע אותם לקבל כסף לקניית דברים. ובסוף, הם חושבים שאתה יכול להתקדם לשלב הבא –
להיות פיראט החול. אולי אתה שונא אלימות, אך אין לך ברירה, אלא לקבל את העבודה
שלהם, הרי אחרת איך תחזיר להם את הכסף?"
הפיראט
נאנח עמוקות ונעצר, חושב על דברים משלו. ארתור החליט לעודד אותו ושאל:
"אבל
למה אתה חייב להחזיר את הכסף? היית יכול פשוט לברוח וזהו."
הפיראט
הפנה את ראשו באטיות אליו והסתכל במבט של 'ילד, ממתי שתיים ועוד שתיים זה חמש?'
"אם
אני אברח, הם ייבשו את משפחתי."
"לא
דיברת על המשפחה."
"נו
אז לא אמרתי, אבל מה, אתה באמת מאמין שמישהו מסוגל לחיות על העולם שלהם לבד ולא
להקים משפחה? הכל נראה כל כך טוב בהתחלה, כל כך בטוח, שאתה מתחתן ומוליד כמה
בועות. הם נותנים לך כסף אפילו בשביל עגלות וחיתולים, לכן אתה מוליד עוד בוּעוֹמֶנִים
ובוּעוֹמֶנוֹת. אחרי שהם משוכנעים שיש לך מספיק עוגנים, רק אז הם נזכרים להודיע לך
שאין מתנות חינם. במצב כזה, האם תברח? האם תשאיר את משפחתך ללא קורת גג? או בלי
מים וסבון?"
ארתור
הנהן לשלילה, מצטער שבכלל החליט להמשיך את השיחה הזו שדיכאה עוד יותר את הפיראט.
הוא החליט לשתוק, אך האיש קימט את גבותיו ומצחו בזמן שמחשבה חדשה הופיעה בראשו.
פניו נהיו עצובים, הוא נאנח, כאילו האוויר יכול לדלל את דאגתו והמשיך:
"נו
טוב, נתפסתי. באגוד של 'גונבי החול הישרים' כנראה בטוחים שאו שאני מת, או שאני נמצא
בעולם הכלא, כך שלא יעשו כלום למשפחתי. אני אמור להיות מאושר מזה, אך אני מרגיש
נורא כי אף פעם לא אראה אותם."
"למה
לא?"
"איך
אתה מדמיין את זה לעצמך?" הוא נאנח שוב, משך גבותיו למעלה כדי להתנתק מזרם
מחשבות עצובות והזיז את ידיו כמעה לצדדים, כאילו נכנע לגורל. אחר כך היישר את מבטו
ופתח פיו שוב: "דרך אגב, איך קוראים לך?"
"ארתור.
ולך?"
"תלת-שן."
"שם
מוזר."
"לא
יודע, שם כמו שם. בכל מקרה ארתור, איך אתה מדמיין שאוכל לחזור לעולם הבועות
החופשיות כדי לראות את משפחתי?"
"לא
יודע, לא חשבתי על כך. אבל הסיפור שלך ממש עצבן אותי. אני מאוד כועס על האגוד הזה.
הייתי שמח מאוד לעשות להם משהו רע."
"מה
אתה כבר יכול לעשות? אתה לבד כאן והם רבים."
"אז
אולי אקבץ אנשים ואלחם נגדם?"
"אם
תעשה זאת, אנו, הפיראטים נשמח להיות לצידך. אני חולם להתנקם באגוד. אם אתה תלחם
נגדם, אני אתך."
"והאחרים?"
"הם
לא שונים ממני, בכל מקרה, רק כדי להיות בטוחים – רבותי הפיראטים, האם אוכל לקבלת
את תשומת לבכם לרגע?" צעק תלת-שן כך שכולם בעולמה של בקי שמעו אותו.
"הבחור הצעיר הזה כאן מציע לנו להצטרף לצבאו שילחם נגד אגוד של 'גונבי החול
הישרים'. אני כבר התגייסתי. האם גם אתם תרצו להצטרף?"
כל
הפיראטים הרימו את ידיהם הימניות וצעקו כאיש אחד "הן, הן."
ארתור
קם על רגליו והרים את ידו כדי להשתיק את כולם. "זה לא צבא שלי, אני רק
סרן," זה הדבר הראשון שקפץ לראשו, "זה צבא של מלכתנו בקי." הוא
הצביע עליה והתכופף לקידה קלה. כולם מיד השתחוו לפני בקי וצעקו "באש ובמים
אחרי מלכתנו בקי!" אחר כך הם פנו אל ארתור וצעקו, "אחריך, סרן, תוביל
אותנו לקרב."
כך
נולד צבא של מלכת בקי בהנהגת סרן ארתור, צבא שעוד ישאיר את חותמו ולא רק בעולמות
הבועה.
***
***
תהליך
ארגון הצבא לא פשוט ובטח יקח הרבה זמן, אז בינתיים אנו נכיר עוד מישהו מיוחד. בואו
אחריי ואל תשאלו שאלות - תיכף הכל יתבהר לכם.
