דרוש נשיא במצב טוב - חלק 4 - - אמורו-מאצ'ו/1--3

1 - היא והוא

אַמוֹרוֹ ישב בשקט ועסק בחשיבה. מי שהיה נכנס לחדר היה שומע רק את האוושה של אוויר קר המתפרץ מפתחי מזגן-האוויר על הקיר ושום דבר אחר. אמורו ישב וחשב בלי לזוז, בלי להוציא צליל כלשהו, בלי לשים לב לזמן. הרבה מחשבות מעניינות עברו בראשו, אבל אף אחת לא התעכבה ליותר מחלקיק שנייה כי אמורו לא היה ממש מרוכז במה שהוא חשב – הוא הרהר על העולם שלו, על הקיום, על האהבה, על המהות העצמית מבלי להתמקד במשהו מסוים.

דלת החדר נפתחה ללא שום התרעה מוקדמת, הסתובבה סביב עצמה במהירות ונעצרה רק אחרי שפגשה את הקיר. שקע במפגש של ידית הדלת עם הקיר חרק מרוב התרגשות והתעמק עוד בכמה מילימטרים. הוא היה העד היחידי לכניסה הברברית של דניאל לתוך החדר. כניסה רגילה לגמרי בשבילו, יש לציין. הוא התקרב למחשב, רכן מעליו, והתחיל להקליד שורה אחרי שורה של אותיות, רווחים וסימני ניקוד שונים. על הצג, כמו הד, הופיע כל מה שהקליד דניאל לפני רגע.

"היא והוא

הם ישבו על החול, ידיים נוגעות אחת בשנייה.

היא הניחה את ראשה על כתפו.

הוא חיבק אותה בעדינות עם ידו השמאלית.

עם ידו הימנית הוא הרים מקל וכתב את שמה בחול.

הם ראו את השמש שוקעת אל תוך האופק ונהיו עצובים.

הם היו צריכים ללכת.

זה כאב לעשות זאת, אבל הם היו חייבים.

היא נישקה אותו ושאלה אם הוא יגיע גם מחר.

הוא ענה, כי כמובן. הוא אמר שיבוא באותה השעה.

והם עזבו, כבר מרגישים געגועים אחד לשנייה.

למחרת היא הגיעה, אבל הוא לא היה שם.

היא המתינה במשך שעה, אבל הוא בכל זאת לא בא.

היא התחילה לבכות.

כל הבנים הם אותו דבר - רק הבטחות.

אבל הוא לא שיקר.

הוא באמת רצה לבוא.

רק שאמו החליטה לשלוח אותו לגן אחר, הרבה יותר רחוק."

 

אמורו לא שם לב לנעשה על הצג והמשיך לשבת ולחשוב. הוא החליט להתעלם מכל העולם. וזה כמעט הצליח לו, אבל דניאל, כפסנתרן מהולל, סיים את נגינתו על המקלדת באקורד מנצח של לחיצה על "Enter" ובו זמנית הקשה עם מצביע העכבר על "שלח".

ברגע שדניאל סיים את הקלדתו, מסך הצג קפא לחלקיק שנייה, כאילו לא בטוח מה עליו לעשות, החליט לבסוף איך לפעול והכל נעלם. על המסך השחור הופיעה מילה בודדת "נשלח". באותו רגע, כאילו מישהו לחץ על מפסק כיבוי האחראי על פעולת הרהורים עמוקים של אמורו, והמחשבות שלו חזרו למציאות שמסביבו – הוא שם לב שהגיע אוטובוס והנהג עם אצבעו מזמין אותו לעלות. למרות שבפנים כמעט ולא היה מקום, אמורו בכל זאת נדחף לתוך האוטובוס.

"לאן נוסעים?" אך הנהג רק משך בכתפיו. "יותר מדי צפוף כאן. אולי אני ארד?" ושוב משיכת הכתפיים. "בטח יש עוד אוטובוסים, אז אני אחכה לאחד יותר ריק." ראשו של הנהג, הנד בעצלנות לשלילה, העביר לאמורו בבהירות את המסר שהמשך הוויכוח מיותר לגמרי. הוא נעמד ליד הדלת והחל להסתכל החוצה.

האוטובוס זז. אחרי רגע הם יצאו מהשטח המואר של התחנה ונכנסו למנהרה חשוכה למדי. כל מה שאמורו ראה, היו האורות המרצדים של שלטי הכוונה שהופיעו כל מידי כמה רגעים על הקירות. "חשוך כאן, לא?" אמורו היה יכול גם לשתוק כי התוצאה הייתה זהה - לא הנהג ולא אף אחד אחר מצאו לנכון להראות סימן כלשהו ששמעו את אמורו או שאכפת להם ממה שהוא אמר. הוא נאנח, התיישב על מדרגה ליד הדלת והתחיל לחשוב – על העולם שלו, על הקיום, על אהבה, על האוטובוס.

כשאתה חושב, הזמן מאבד מאורכו הטבעי, הוא נראה קצר מאוד, שעות עוברות בקצב של דקות ודקות לא מורגשות בכלל. לכן כאשר האוטובוס עצר, אמורו חשב שהם נסעו אך רגע אחד. הוא הניח את מחשבותיו בצד והסתכל מסביבו. האוטובוס הגיע לתחנה. על הקיר שלה היו תלויות אותיות מוארות, אך חלקן הגדול היה מכוסה בקורי עכביש ורק שלושת האותיות הראשונות היו עדיין ניתנות לקריאה. אמורו לחש את תחילת שם התחנה - "זיכ". זה לא עזר לו לנחש את השם כולו. 'זיכוי, זיכוך, זיקית - לא, זיקית כותבים עם ק. אז מה זה יכול להיות?'

כולם התחילו לרדת בתחנה. מאחורי האוטובוס של אמורו הגיע עוד אוטובוס וממנו ירדו חיילים. הם התחילו לכוון את האנשים לקראת הקיר שבתוכו היה אפשר להבחין בשורת דלתות ירוקות הנמצאות במרחקים זהים אחת מהשנייה. החיילים סידרו את האנשים כך שכל אחד עמד לבד מול דלת משלו, ואז הדלתות נפתחו החוצה. החיילים סימנו לאנשים להיכנס פנימה. אמורו ניסה להתחכם, "מה, להיכנס לשם? אבל חשוך מאוד בפנים." כל מה שהוא קיבל בתור התשובה הייתה דחיפה חזקה מאחור שהעיפה אותו לתוך התא הקטן שמיד נפקק על-יד הדלת שנסגרה בצורה אוטומטית. אמורו חקר את סביבתו – הוא עשה זאת בעזרת המישוש כי עיניו לא ראו כלום. התא היה קטן מאוד, כל כך קטן שלתת לו שם של תא היה מעליב את כל התאים. למעשה, לא היה מספיק מקום בפנים כדי שאמורו יוכל להסתובב סביב עצמו. כך הוא נשאר לעמוד עם העורף כלפי הדלת ועם הפנים כלפי עתידו הבלתי נודע. היות והוא לא היה יכול לעשות משהו אחר, הוא התחיל לחשוב – על העולם, על הקיום, על האהבה, על התא, על הדלת שלו והידית שנכנסה לאמורו בערך באותו המקום בו הרגליים יורדות מהגוף.

 

2 - טיפה באיחור

דניאל הפסיק להקליד וכעת בהה על המרקע. הוא לא ממש ראה את מה שהיה כתוב עליו כי הוא היה מכונס בעצמו. יום העבודה עוד מעט יגיע לקיצו ודניאל יצטרך לחזור לדירת הרווקים שלו המונה חדר אחד ובו מזרן זוגי על הרצפה, מקרר על-יד חלון, זוג ארגזי בירה ריקים שעליהם היה מונח מחשב – שרוב הזמן מילא גם תפקיד של הטלוויזיה – וכיסא בודד. כמובן שהיו בחדר גם בגדים שעם הזמן התפזרו לרוחב ולאורך של החדר ודניאל התרגל ללכת עליהם כעל שטיח. מה שבלט בחסרונו בדירה ה"ענקית" שלו הייתה יד של אישה. אותן הבחורות המעטות שכבר היו מגיעות לדירתו, לא היו מתמידות לחזור אליו. מקומות, בהם היה יכול לפגוש בחורות, הן התמעטו כל הזמן ובשלב מסוים הוא עבר לאינטרנט. בהתחלה הוא היה מציץ לאתרים של שידוכים. רק שהוא לא כל כך האמין שיש שם בחורות 'שוות', אלא רק כל האלה שלא מצאו בחיים אמתיים בני זוג וביאוש פנו למשדכים. אולי היחס הזה הוא, שפגע בקשרים שלו פעם אחרי פעם, כי דרך אתרים כאלו הוא כמעט ולא נפגש עם בחורות.

אחר כך הוא התחיל להיכנס לפורומים שונים, שבהם הוא חשב שיוכל למצוא בחורות מעניינות. אחרי שלוש פעמים שהוא נפגש עם 'בחורות מדליקות' שיוצגו על ילד בן עשר, גבר בן שלושים ושמונה וילדה בת שתיים-עשרה, הוא ויתר גם על הרעיון הזה. מה שנראה לו כאפשרות יחידה שנשארה – היו אתרים, הדנים בכל דבר הקשור באהבה. הוא הבין ששם סיכוי לפגוש גברים, מטבע של דבר, נמוך בהרבה מאשר בפורומים אחרים. לכן הוא השקיע וכתב כל מיני קטעים, שהנושא המרכזי בכולם הייתה אהבה – אהבה מאושרת, אהבה נכזבת, אהבה שלא הובנה וחוזר חלילה. הוא צדק, כמובן שסיכוי לפגוש כאן גברים היה יותר נמוך, עובדה שבשלושת הפגישות עם המין השני שהוא קבע עם משתמשות פורומים אלו, הוא פגש רק גבר אחד. גם היום הוא שלח קטע לפי בקשת "המלאכית" וחיכה לתגובות. הוא ידע שבדך כלל הן מגיעות רק למחרת, אך קיווה שהיום יקרה נס.

כאשר היה נפגש עם החברים, דניאל תמיד דיבר בציניות על כל מה שקשור באהבה וזוגיות, לכל אחד שהיה מוכן לשמוע הוא היה מפאר את יתרונות של להיותו רווק. אבל כל פעם לפני שיום עבודה היה מסתיים, הוא היה מרגיש שהבטן שלו מתהפכת ממחשבה שיצטרך לחזור לדירתו הריקה ולבלות עוד ערב במחשבות על בת זוג שהוא לא מצליח למצוא.

היום לא היה שונה מימים אחרים והריק הזה, שהוא הרגיש בחלל הבטן, גדל וגדל. דניאל ידע איך אפשר לטפל בו, איך אפשר לעצור אותו – כוס קפה תטביע את הריק, תמלא אותו בנוזל חום, תשכיח את הבדידות.

כמעט כמו רובוט הוא הרתיח מים בקומקום שעמד על הארונית הקטנה משמאל לשולחן המחשב, הכניס כף קפה שחור לתוך הספל, שעדיין עמד על שולחנו ליד הצג ובתוכו שאריות משקה מפעם הקודמת. אחר כך דניאל מזג לתוכו מים רותחים. הוא לא שם לב איך שידו הימנית המשיכה לנוע ומילאה את הספל בשלוש כפיות של סוכר – הוא סמך מאוד על-ידו הימנית, משום מה, אפילו יותר מהשמאלית, ולכן נתן לה הרבה חופש לפעול לבד. אבל כאשר היד, שבינתיים ערבבה את הסוכר עם הקפה בעזרת תנועות סיבוביות של הכפית, הצליחה לעשות גלים גבוהים בנוזל הריחני וחלק ממנו נשפך החוצה, דניאל הפנה את מבטו אל השלולית הקטנה. היא, כהרגלן של כל השלוליות הרעות, לא רצתה להישאר במקום אחד והתחילה להתפשט בכיוון קצה השולחן, אותו הקצה, שמתחתיו היה מדף שעליו ישבה לא לגמרי בנחת מקלדת.

דניאל הזיז מיד את ידו שמאלה לשולחן עם קומקום והרים גליל ניר טואלט. הגליל לא היה חדש, למעשה, בלי להיות מודע לכך, הוא חי את הרגעים האחרונים שלו, כי נייר טואלט שימש את דניאל לא רק בניגוב קפה שנשפך אלא גם בניגוב אפו כאשר הוא היה מצונן ובניגוב צג המחשב, כאשר בגלל אבק היה כבר קשה לקרוא את הכתוב עליו. כרגע נשארו על גליל ניר טואלט רק שלוש רבועי נייר משועממים, כאשר האחרון היה מודבק בחוזקה לגליל עצמו. וכך קרה שמה שדניאל הצליח להציל, היו שני ריבועים מיותמים של ניר טואלט עם ציור של כלבלב הרץ אחורי גליל ניר טואלט חדש. אבל גם זה הספיק לעצור את התקדמות השלולית וזוג הניירות אפילו הצליחו לספוג את כל הנוזל לתוכם.

דניאל נשם לרווחה, כי הוא לא רצה להחליף מקלדת בפעם השלישית החודש בגלל דבר פעוט כמו כמה טיפות של נוזל חום שהשתרבבו בין הקלידים. הוא הרים את הנייר ספוג בקפה וזרק אותו לפח אשפה. רק שבזמן שהוא הרים את הנייר, הוא לחץ עליו קצת יותר מהנדרש וטיפה אחת חומה השתחררה ועפה לכיוונו של המדף מתחת לשולחן ואל מה שהיה מונח על המדף הזה.

דניאל ראה את הטיפה נוחתת על פלסטיק של המקלדת וניגב אותה עם אצבע מראה של ידו השמאלית. הוא חיפש איפה לנגב את האצבע המוכתמת, אך כשלא מצא שום דבר, ניגב אותה על שארית גליל ניר טואלט, שמיד אחרי כן גם מצא את דרכו אל פח הזבל.

דניאל לגם את הקפה החם וחשב על ביתו החף מאורחים שמחכה שהוא יחזור אליו, אך כעת הריק שבבטן באמת היה יותר קטן, יותר זניח, והוא התחיל לחלום על אותם הזמנים שהיה מסוגל לשכנע את עצמו בכך שלהיות רווק זה רק יתרון ללא שום חסרון. כמה חסרה לו תמימותו של דאז.

דניאל שקע בהרהורים, לא מודע, שעקב העובדה שלכל פעולה יש תוצאה, גם למה שעשה היום יהיו תוצאות. לא סתם תוצאות, אלא משהו בסדר גודל שאף אחד לא היה יכול לצפות. ואחרי זה תנסו לא להאמין במקריות...

 

3 - מאצ'ו

מָאצ'וֹ הניח את קנקן הבירה שלו על השולחן בעדינות מרבית – הוא לא רצה לשלם בעד עוד אחד, במידה וגם זה יתהפך או ישבר בזמן שהוא שם אותו על השולחן. בפעם הקודמת הוא באמת לא היה אשם – מה הוא היה יכול לעשות שהייתה רעידת אדמה קלה, בדיוק כשהוא סיים לשתות את מרבית הקנקן של ליטר וחצי ורצה להחזיר אותו אל השולחן. לולא האדמה שזזה לא הייתה דוחפת את השולחן הצידה, הוא בטוח היה מצליח להחנות את הקנקן במקומו. אבל לך תסביר את זה לברמן, שרק חיפש תירוץ לקחת ממנו עוד כסף. כרגע מאצ'ו נזהר, לפחות עד שהוא ירווה את צימאונו. אחר כך הוא דווקא יזרוק את הקנקן על הרצפה – שהברמן המגעיל יטאטא לבד את כל הרסיסים.

הברמן היה ממש מגעיל – לא רק שהוא הכריח את מאצ'ו עצמו לטאטא את כל הרסיסים של כלי הבירה השביר, הוא גם הכריח אותו לשלם על הקנקן ועל הזמן המבוזבז של הברמן עצמו. 'נו, זו לא חוצפה? חבל שריסנתי את עצמי והסכמתי לעשות את מה שהוא ביקש כל כך יפה. הייתי חייב לשבור לו את כל העצמות במקום זאת,' חשב מאצ'ו כשהוא מרים מהרצפה לבנה וזורק אותה לחלון של באר. אבל, כנראה שבין לקוחותיו של בית הבירה היו רבים שחשבו שלזרוק אבן לתוך החלון יהיה מאוד מצחיק, כי החלון היה עשוי מפלסטיק שקוף, שרק רעד בכעס בגלל המכה שקיבל מהלבנה וזרק אותה בכוח בחזרה על התוקף. מאצ'ו בקושי הספיק לזוז לפני שהלבנה נחתה על הרצפה. או כמעט שם, כי בין הלבנה לרצפה נשאר מרווח קטן שאותו מילאה כף רגלו של מאצ'ו. "אוי! מה זה? מי זורק כאן אבנים? חכו שאתפוס אותכם." עוד זמן רב אחרי זה מאצ'ו היה מנענע את אגרופו בכיוון פרצופו של היריב הבלתי נראה שלו והיה צועק איומים לא ברורים.

אחרי זמן מה – צריך לזכור שבמצבו של מאצ'ו 'זמן מה' פירושו בין דקה ליומיים – הוא עצר את תנועות הידיים יחד עם תנועות הפה והתחיל להתקדם לאורך הרחוב. אחרי תיקון קל של מסלולו, הוא הפסיק להיתקע בקירות ונע במקביל לבניינים, במקביל עם סטייה של לא יותר מארבעים וחמש מעלות לכל כיוון. ברור שעם התנועה האקראית כל כך, זה היה ממש מזל שהוא הצליח להתנגש בעובר אורך יחידי שהלך ברחוב לקראתו. הדבר הראשון שמאצ'ו עשה, הוא הרביץ לאיש והפיל אותו מרגליו. "חיים, תסתכל לאן אתה הולך."

"אבל אני לא חיים."

"חיים, תפסיק להתווכח."

"אבל אני בנימין."

 מאצ'ו נתן עוד מכה בקיר עם אגרופו. "חיים, יש לך מזל שאני במצב רוח טוב היום." הוא עזב את בנימין שוכב למטה והתחיל להתקדם לכיוון התחנה. בדרך הוא בעט בפח זבל שהתגלגל לאורך הכביש, מפזר את הלכלוך לאורך מנוסתו ממאצ'ו. זה הצחיק אותו כל כך שהוא ניסה גם לשבור את עמוד התאורה, אך רק קיבל ממנו מכה בחזרה. מיד אחרי זה הוא שמע שני צפצופים מרחוק ועוד דקה, אוטובוס הגיח מאחורי הפינה. הוא עצר בדיוק מול מאצ'ו שחיכה שמישהו ירד, אך כשזה לא קרה, עלה באטיות לתוך האוטובוס ובזמן שהוא התחיל לנסוע, התיישב בכיסא הפנוי הראשון- מאחורי הנהג.

"מה שלומך נַהַגוּש?" המשפט הזה, שכנראה היה מלא בחכמת חיים ובתובנות נסתרות, לווה במכה חזקה בגב של הנהג, מכה שהייתה אמורה להיות חברית, אך העיפה את האוחז בהגה אל החלון הקדמי של האוטובוס.

מאצ'ו נבהל ממה שקרה וניסה להחזיר את הנהג למצבו הטבעי בתוך מושבו. הנהג, שחשב שמנסים שוב להפריע לו, דחף את ידו ונאחז בהגה. מאצ'ו פתאום ראה שמשהו מטפטף קצת לפני האוטובוס – מגג המנהרה, שבתוכה הם נסעו כרגע, נטפו טיפות כהות של נוזל שניתזו לכל הכיוונים במפגש עם הכביש.

ברגע שהאוטובוס הגיע למקום הרטוב, צמיגיו איבדו את אחיזתם בכביש, האוטובוס התחיל לזוז שמאלה וימינה. זה נראה כמו שיכור המתעקש ללכת בקו ישר. לו רק הנהג היה קולט שהוא צריך להרים את רגלו מדוושת הגז, אולי האוטובוס היה עוצר. אבל הנהיגה כאן, למטה, תמיד הייתה כל כך בטוחה וחלקה, שהוא לא היה מאומן למצבי חירום. כל מה שהוא ניסה לעשות כרגע, זה לסובב את ההגה לפה ולשם. לא היה לו זמן לחשוב על מה שרגליו עשו. במיוחד על רגלו הימנית שנשענה על דוושת האצה. לכן האוטובוס דהר ודהר, משפשף את קירות המנהרה מכל צד, מביע לכך מחאה בחריקה קורעת אוזניים. הדהרה המשוגעת הזו גרמה לתלישת דלתות האוטובוס.רוב חלונותיו נשברו או נעקרו. אבל שום דבר לא היה יכול להאט אותו עד כדי העצירה. לבסוף המנהרה הסתיימה והאוטובוס קפץ לחלל של התחנה במהירות גבוהה מידי כדי לעצור.

הוא עף אל קיר התחנה שהיה ממש מולו ונמרח עליו. הנוסעים, שלא ידעו שכך זה ייגמר, לא חשבו לתפוס במשהו וכולם הועפו החוצה. חלקם הגיעו אל הקיר, וחלקם אל הכביש שליד התחנה.

המכה, בה האוטובוס נכנס לקיר, הייתה כל כך חזקה, שחלק מהדלתות שהיו בקיר נפתחו. זה מה שקרה גם לדלת בתא של אמורו – היא נפתחה לרווחה. הוא כבר חשב לצאת, אפילו מתח את שרירי הרגל כדי לבצע צעד נסיגה החוצה. אך במקום לזוז אחורה, הוא הרגיש דחיפה נוראית מהגב. בעקבותיה, אפו פגש את הקיר שמלפניו. הוא לא ידע שההתקפה הזו עליו נבעה מכך, שהתאונה העיפה את מאצ'ו דרך חלון שבור, הרימה אותו באוויר וזרקה לתוך תאו של אמורו. אך ברגע שזה קרה, דלת התא נסגרה אוטומטית שוב, הפעם על שניהם.

בתא לא היה מקום לשניים, ולכן אמורו ומאצ'ו התאחדו. מעכשיו הם נהיו אחד – אַמוֹרוֹ-מָאצ'וֹ, והדבר היחידי שהזוג המאוחד הזה היה יכול לעשות – להרהר. המחשבות שלו היו על העולם של אמורו ושל מאצ'ו, על הקיום, על האהבה, על הרוע, על למה דווקא הוא, על הנקמה.

*~*~*

בתחנה מחוץ למקום כליאתו של אמורו-מאצ'ו בעבעה עבודה – כמה מכוניות הביאו את אנשי שרות שפינו את שרידי האוטובוס, ניקו את סימני התאונה בתחנה, נגבו את השלולית בכביש ולבסוף נסעו למקום אחר. התחנה צללה בחזרה לתוך השקט הרגיל, ורק עכבישים המשיכו לטוות את כוריהם על אותיות שהיו על הקיר. הכל היה כל כך שליו, אך לא לעוד הרבה זמן...