דרוש נשיא במצב טוב - חלק 4 - - אמורו-מאצ'ו/4--7

4 - משכורות

המנהל הראשי נכנס אחרון לאולם הישיבות. הוא התיישב בכורסה בראש השולחן והנהן לכולם להתיישב.

"מה יש לנו כאן?"

מזכירו התכופף אליו והצביע על הנייר שהוא הניח שנייה לפני כן לפניו.

"מה, עוד פעם נצטרך לדון על המשכורות?"

"אבל בפעם הקודמת לא השלמנו." המזכיר דיבר בצורה מהוססת לא כי לא היה בטוח בתשובתו, אלא כי לא ידע איך המנהל יגיב על כך.

"טוב, אז בואו לא נבזבז את הזמן. מספר אחד," והמנהל סימן עם ידו לראשון היושבים מימינו שהוא רשאי לדבר. אך הוא לא הסתפק בכך ואמר, "תתחיל."

"סליחה, אדוני," המזכיר נגע קלות בידו של המנהל, "בפעם הקודמת עצרנו על מספר שש."

"אז שמספר שש ידבר." והוא הפנה את ראשו אליו.

"ובכן, אחרי שמספר אחד עד מספר חמש הגדירו את כל מה שנחוץ, כעת צריכים לקרוא ל-a ו-b." מספר שש קרא מנייר וברגע שסיים, הרים את ראשו והסתכל על המנהל.

האחרון פנה למזכירו, "נו, למה אתה מחכה. לך תקרא להם."

"לכל אחד לחוד או אפשר ביחד?"

"שיהיה ביחד," הסכים המנהל, שלא ראה שום הבדל בין שתי האפשרויות.

אחרי ש-a ו-b נכנסו והתיישבו על הכיסאות הפנויים, כולם הסתכלו על מספר שש, שברגע שהבין מה רוצים ממנו, הוציא מפיו, "סליחה, סיימתי," והתיישב.

כעת המבטים של הנוכחים הופנו למספר שבע. היא קמה, קדה קלות לכיוונו של המנהל, הניחה על השולחן את ערימת הניירת שהחזיקה בידה ושאלה, "האם a קטן ממאה?"

המזכיר, שידע כבר מה לעשות במקרים כאלו, קם, ניגש לארון שעמד על יד הדלת, הוציא משם מד גודל וניגש ל- a. הוא מדד אותו ביסודיות בכל הכיוונים כנגד גודל של אחד, ואחרי שראה ש-a גדול יותר, ניפח את מד גודל עד שהוא נהיה שווה לשתיים. כעת הוא שוב מדד את a בכל הכיוונים, אך שוב מד גובה היה קטן. כאשר הוא ניפח אותו לגודל של שלוש, המנהל התפרץ, "מה, לא היה אפשר לשמור גדלים בערכים שונים, למשל מאחד עד עשרת אלפים? ולהשוות כנגד גדלים מוכנים?"

המזכיר התכופף אליו ולחש בקול די רם, כך שכולם שמעו, "אדוני, אבל זאת הייתה הוראתך בפעם האחרונה כאשר היינו חייבים להשוות t כנגד מיליון. אז אמרת שאין לנו מספיק תקציב ליצור כל הגדלים וגם אין לנו מקום לאחסן את כולם. אתה בעצמך ביקשת להשיג מד-גודל מתנפח."

"טוב, טוב, אם אמרתי, אז כנראה שהייתה סיבה," אמר המנהל שלא הצליח לכבוש את פיהוקו שברח ממנו, עלה לתקרה, נשאר שם לרגע ואז נחת על מספר שבע-עשרה, שמיד התחיל גם הוא לפהק. "מספר שבע-עשרה, תפסיק לפהק - אתה מדביק את כולם בפיהוקים שלך." בזאת, לעת עתה המנהל הפסיק לחלק הערות וכולם חזרו לראות איך שהמזכיר ממשיך לנפח את מד-גודל ולמדוד את a. ברגע שהוא ניפח למידה של שבעים ושמונה – שכבר הרבה לפני כן כולם הרגישו שעיניהם מתחילות להיעצם עקב חוסר עשייה כלשהי – המזכיר גילה ש-a קטן ממד-גודל ופסק בקול רם, "כן."

כל הראשים הזדקרו בבת אחת, העיניים התחילו לחזור למיקוד שאבד לפני זמן מה ומספר שבע, שנשארה הכי ערנית כי הייתה היחידה שעמדה, חייכה, כאילו כבר ציפתה לתשובה זו ואמרה, "אם כך, שמספר שמונה ידבר." היא התיישבה ומיד שכנתה קמה על רגליה והתחילה לדבר.

"אם כבר הגענו עד אלי, אז צריך לשוות את המשכורת ל- b."

המזכיר הוציא מתא עליון שהיה בארון את המשכורת, השעין אותה אל הקיר, ניגש ל- b והזמין אותו לגשת למשכורת. כשהם היו מספיק קרובים, המזכיר דחף בכוח את b אל המשכורת ולחלקיק שנייה הם נהיו לאחד. מיד לאחר מכך b התרחק, אך כולם ראו שהמשכורת נראית כעת בדיוק כמו b. השוויון בוצע, המשכורת קיבלה את ערכה וכולם פנו אל מספר שמונה שהמשיך, "זכות הדיבור עוברת למספר מאה."

מספר תשע קפץ על רגליו, "עוד פעם פוסחים עלי? כמה אפשר? מה, אני כאן בשביל הקישוט?"

המזכיר כבר ציפה להתפתחות כזאת והתקרב אל מספר תשע עוד בטרם הוא קם. הוא הושיב בכוח את המספר הסורר וליטף את ראשו כפי שעושים לילדים קטנים כדי להרגיעם. "תשמע, תשע, אנחנו אומנם חברים וכל זה, אך אמרתי לך עוד כשהגעת לכאן שאינני יכול לתת לך תפקיד יותר מדי חשוב. אמרתי לך אז, שהבעיה בכך שאתה לגמרי לא צפוי, ואני אומר גם עכשיו - עד שלא תלמד איך להפוך את a ליותר גדול או שווה למאה, אף אחד לא יקשיב לך."

כשהמזכיר ראה את הדמעות שהתחילו להופיע על לחיו האדומות של מספר תשע, הוא התרכך והוסיף, "אתה יודע מה, אני מבטיח שאדאג שלפחות פעם אחת a יהיה כזה שזכות הדיבור תעבור גם אליך. בסדר?"

מספר תשע ניגב את הדמעות, "מבטיח?" והנהן להסכמה אחרי שהמזכיר ענה בחיוב. חיוך מהוסס הופיע על פניו.

ברגע זה המנהל סגר את עיניו מרוב עייפות - כל הלילה הוא בילה במחלקה הסגורה, מצפה ללידתה של תכנה חדשה ורק לקראת הבוקר הודיעו לו שהלידה נדחית בחודשיים בגלל חוסר תקציב. כעת הוא אומנם ניסה להקשיב לנעשה באולם, אך חוסר השינה עשה את שלו והוא נרדם. באולם ראו מיד את זה והתחילו לדבר כמעט בלחש, הרי אסור לפספס הזדמנות כזו וצריך להיזהר שלא להעיר את המנהל. הדיון על תכנת משכורות נמשך ונמשך, הגיע תורו של מספר אלף ורשות הדיבור חזרה למספר שש. כך קרה כמה פעמים עד שלמזכיר הנמאס. הוא קרה לאולם a גדול מאוד. גם בלי מכשיר המדידה, היה ברור שהוא גדול ממאה, כי הוא היה חייב להתכופף חזק מאוד כדי להיכנס לחדר. אך המזכיר עשה את כל הפעולות הנחוצות בהתאם לתכנה והוכיח שתשובה לשאלה "האם a קטן ממאה?" שלילית.

באותו רגע מספר תשע קפץ על רגליו ופתח את פיו כדי לדבר. אך הוא נשאר עם הפה הפעור, כי מרוב ההתרגשות, לגמרי שכח את מה שהיה אמור להגיד.

"יציאה," לחש לו המזכיר, אך מספר תשע לא שמע. אז עוד כמה מהנוכחים בחדר לחשו לו "יציאה," הפעם יותר חזק וגם הפעם מספר תשע לא הבין מה רוצים ממנו. מספר שמונה-עשרה צעק "יציאה, יא שכחן."

הפעם, גם מספר תשע וגם המנהל הגיבו בו זמנית. מספר תשע נתן מכה עם ידו על מצחו וצעק "יציאה, כמובן." והמנהל למשמע המילה הזו קם תוך כדי שינה וניסה לצאת מחוץ לאולם, אך לא הסתדר ונתקע בדלת הסגורה. שם הוא פקח את עיניו והסתכל על שולחן הדיונים - כל הנוכחים התברגו עמוק לתוך כיסאותיהם, מתכוננים לתגובה זוהמת של המנהל.

אבל הוא הגיב בצורה שונה לגמרי. השינה הקצרה חיזקה והרגיע אותו והוא פנה למזכיר,

"אם סיימנו עם התכנה, בוא נמשיך. מה יש לנו כעת?"

"ישיבה באולם ויקיפדיה."

"אז בוא נעבור לשם."

 

5 - המשברים

באולם ויקיפדיה כולם חיכו רק למנהל ומזכירו. ברגע ששניהם התיישבו, אחד הנוכחים קם על רגליו ובלי לשים לכך לב, הזיז את שערו. אחר כך הוא סידר את צווארון החולצה שנראה כאילו חנק אותו. לבסוף הוא הוריד את ידיו על השולחן עם כפות ידיים למטה, כאילו עוד רגע הוא מתכוון לבצע עמידת ידיים עליו, אך לאט-לאט אצבעותיו נרגעו והוא החל לדבר. שארית התרגשות עוד הרעידה כמה רגעים את קולו, אך באווירה הנינוחה שהייתה באולם, גם זה עבר.

"התבקשנו לדבר על הערך החדש ל- 'המשבר הגדול והמשבר הקטן.' עקב השינויים הפוליטיים האחרונים, הוחלט לשכתב את הערך כדי להבין יותר טוב את מה שקורה היום בעולמינו." האיש הסתכל על המנהל, מחכה לאישורו. כאשר הוא סימן לו ביד להמשיך, האיש חזר לדבר.

"המשבר הגדול או משבר ההשתלטות

אחרי החלפת שלטון באיראן, ראש הממשלה החדש החליט שלא די בגינוי של הציונים ואמריקה, אלא חייבים לצעוד ולמחוק אותם מפני האדמה. הצבא האיראני התחיל בהתקדמות מערבה. כך קרה שאיראן תקפה את עיראק, וזאת מהסיבה היחידה כי היא הייתה בדרך של הצבא אל הציונים ואמריקה. בבגדד שנאו זאת ולא נשארו חייבים. לכן עיראק תקפה כהרגלה את כּוּוֵיית שמיד פנתה לערב הסעודית לבקש את עזרתה. האחרונה העבירה את הבקשה לנשיא ארצות הברית, אך הוא סירב להתערב בטענה שכרגע הוא חייב להוציא את כלבתו ואשתו לטייל.

הערב הסעודית לא הסכימו לקבל את תשובתו השלילית של הנשיא ופנו לדירקטוריון של אמריקה הצפונית שבו היה להם רוב. הנשיא מיד נזכר שהתפנה לו זמן ואמריקה יצאה למלחמת בזק. עד היום אף אחד לא הצליח להסביר איך קרה, שהמפות שצבא ארצות הברית החזיק ברשותו, לא היו מעודכנות ולכן בטעות נכבשה וייטנאם.

כדי להצדיק את המשגה, מיד עם תחילת הכיבוש, פקידי הממשל בוושינגטון טענו שווייטנאם סיפקה טילים בליסטיים לרוסיה. אך כמעט מיד לאחר שזה התברר כלא נכון – האיראנים טענו בכל פורום אפשרי שווייטנאם מוכרת את הטילים להם – וכדי לא להחזיר את חייליה הביתה לאבטלה של חמש-עשרה אחוז, אמריקה נכנסה לחלקה הדרום-מזרחית של סין, בתירוץ שהיא עצבנה את כל העולם בשיעורי גידול הכלכלה שלה. כמובן שכל העולם הריע לאמריקה והסכים שסיבת הכיבוש מספיק מוצדקת.

בינתיים, בצרפת עלו קולות שגרסו שבמדינה גרים יותר מידי אלג'ירים ושיש להחזיר את רובם בחזרה למדינתם. לצורך כך, הושכרו שלוש אניות משא שמולאו בעשרות אלפי תושבים לשעבר של המדינה האפריקאית. כדי להבטיח את שלומם במשך השייט וגם לאפשר ירידתם השקטה בנמל היעד, יחד עם אניות המשא האלו שוגרו גם שמונה-עשרה אניות קרב. החיילים, שהיו בתוכן, כבשו את צפון המדינה בטרם האלג'ירים המוחזרים הורשו לרדת לחוף. כמובן שהחיילים נשארו במדינה לזמן מה – משהו כמו עשר שנים בתור התחלה – כדי לדאוג שלאלג'ירים, שפעם היו צרפתים, לא יעונה שום דבר רע.

 

אנגליה, שראתה את שכנתה חוזרת לגדולתה האבודה, החליטה גם היא לשוב לאחת המושבות שלה. היא בחרה באמריקה. כאשר צי של אניות קרב של האנגלים הגיעה לניו-יורק, האמריקאים חשבו שאנגלים באו לצלם אצלם סרט מלחמה, ולכן אגוד השחקנים התערב בעניין. הוא טען שלא מוכן שיצלמו שום סרט ללא שיעבירו לו דמי כופר בסכום של שני מיליון דולר. לאחר שהאנגלים לא נענו לדרישה הצודקת של הארגון, הוא הכריז על שביתת השחקנים כלל ארצית. שבוע שלם טלוויזיה לא שידרה סרטים ובתי קולנוע היו סגורים.

המלחים של הצי האנגלי לא היו מוכנים לכבוש מדינה שאין לה טלוויזיה או קולנוע ודרשו לחזור הביתה. אבל האדמירל האחראי על הצי, שבפעם האחרונה השתתף בקרב עוד כשהיה ילד בן תשע – אז זה היה קרב נגד חתולה של השכנים שניסתה לגנוב את כריך הבשר שלו –היה כל כך להוט לנהל איזו מלחמה, שהחליט לכבוש את ארקטיקה. לאחר ארבעה חודשים של שהייה בתוך הקרח – כי האדמירל לא לקח בחשבון שלכבוש את ארקטיקה בחורף כרוך בסיכוי כמעט וודאי שהספינות יקפאו בקרח – הלהט המלחמתי שלו התקרר די הצורך כדי לחזור לאנגליה. שם הוא הכריז על הניצחון הגדול, מבלי לפרט על מי, ויצא לגמלאות המבורכת (מבחינת הצי).

המשבר הקטן או משבר הבדלנות

כחודשיים לאחר המשבר הגדול התחיל המשבר הקטן. הוא התחיל בכך שסקוטים הכריזו עצמאות ומיד החלו בחפירת התעלה הסקוטית הגדולה שהפרידה בין אנגליה לסקוטלנד. הם עמלו עליה הרבה, בעיקר בעזרת עובדים זרים מפקיסטן שהובטח להם מקום מגורי קבע בין אנגליה לסקוטלנד.

מיד אחרי זה רוסים החליטה להיפרד מכל המדינות העוינות מסביבם ובנו תעלה מגבול עם נורווגיה בצפון, לאורך גבולות עם מדינות שכנות במערב ועד קווקז בדרום. שם התעלה פנתה מזרחה ורצה עד לאוקיינוס השקט. מיד אחרי השלמת התעלה הרוסית הגדולה, האנשים פינו את אזורים הסמוכים אליה. הסיבה לכך הייתה כי לחפירת התעלה רוסים השתמשו בשאריות פצצות אטום שנשארו להם אחרי המלחמה הקרה. ובכל זאת, נמצאו אנשים שאהבו לשחות במים החמים והזוהרים של התעלה, במיוחד כאלו שרצו שיגדלו להם כנפיים, או עוד ראש, או שרצו לחסוך כסף על סַפָּר והעדיפו שיפלו להם כל השערות מיד ולצמיתות.

אחרי עשרים שנה של קיום התעלה, שבמשך כל הזמן הזה המים בתוכה לא הפסיקו להתאייד עקב תהליכים כימיים לא מוסברים, העולם התרגל לאכול פרות משוגעות בעלות שני זנבות, עופות ללא עיניים ועגבניות בגודל אבטיח. דברים מוזרים קרו בכל מיני מקומות של העולם, חלקם, כך נטען, אף היו אל-טבעיים.

המפורסם בין המקומות האלו נמצא בחלקו הדרם מערבי של ים המלח. כנראה שריכוז החריג של המלחים באדמת המקום גרם לתופעות אל-טבעיות משונות של העלמות מסתורית של דברים והופעת דברים אחרים משום מקום. מדענים עד היום חלוקים בדעתם האם אלו קסמים או תהליכים פיזיקליים שטרם הוכרו על-ידי המדע. עסקנים זריזים בנו במקום פארק שעשועים הידוע בשם 'פארק אלפלא'.

בשנים האחרונות, גם רוסים וגם שאר העולם נהיו מודאגים מהמים הרעילים של התעלה הרוסית הגדולה והגיעו להחלטה משותפת לנקות אותם. לצורך כך הובאו למקום עשרות משאיות עם סבון נוזלי שהוזרם לתוך המים של התעלה. אבל, היות והמים היו עדיין חמים מאוד, כל מה שהשיגו ב-'ניקיון' הזה, היו מיליוני בועות סבון צבעוניות שעלו וממשיכות לעלות גם היום מתוך התעלה. האוויר בתוך הבועות הללו כל כך חם שהן עולות גבוה מאוד לשמיים. יש שאומרים ששם הן מתפוצצות, אך אין על כך שום הוכחה מדעית.

בכך מסתיים נושא המשבר הגדול והמשבר הקטן."

המנהל קם מכיסאו ופנה למזכיר, "תרשום ביומן לדבר עם אלפרד. אני חושב שיש לו מה להוסיף בנושא." המזכיר ציית מידית ואחרי שסיים, הרים את ראשו אל המנהל. הוא ראה שהמזכיר התפנה ושאל, "ולאן אנו צריכים ללכת כעת?"

"לאולם השידוכים."

"טוב, אז בוא. מה אתה מחכה?"

 

6 - אולם השידוכים

אולם השידוכים לא נראה כעולם בכלל. זו הייתה יותר סדרת חדרים, מאשר עולם. הכניסה הייתה מלמעלה והיה אפשר לרדת לכול חדר לפי הבחירה. חלק מהחללים היו פנויים, אך בחלקם היה אפשר להבחין באנשים.

"היכן כדאי להתחיל?" שאל המנהל.

"היום נתחיל מהתחלה," ענה לו המזכיר, שבקושי הצליח לכבוש את חיוכו.

"אני ניחשתי שמהתחלה, אך איפה זה נמצא?" קולו המלא בארס של המנהל הביא את המזכיר להצטער על פליטת הפה המגוחכת שלו. הוא מחק את חיוכו כלא היה והוביל את המנהל ליעדם. זה היה חדר מלבני ארוך, ריק מכל דבר, חוץ מצג ומקלדת על שולחן בודד שלפניו מונח כיסא מרופד ומשועמם. המזכיר לחץ בנקודה מסוימת ברצפה השקופה והוא, יחד עם המנהל, ירדו באטיות לתוך החדר.

"כאן מכניסים את הנתונים."

"כן? אז בוא ננסה. שב, ותמלא את כל הטפסים."

"אבל אדוני,–"

"אחר כך, כעת שב ותתחיל למלא."

למזכיר לא הייתה ברירה – חוץ אולי מלהיות מפוטר – אלא להתיישב ולהתחיל להקליד את פרטיו. אך ברגע שהוא סיים להזדהות לפני המערכת, הצג התחיל להבהב, כאילו עוד מעט מגיע יום הדין, ואחרי רגע על המסך הופיע 'השם הזה כבר קיים.'

"נו, מה כבר עוללת?" שאל המנהל בדיוק באותה נימה, שאבא שואל את ילדו ששוב שבר חלון של שכניו.

"אדוני, המערכת רק אומרת שאני כבר נמצא בפנים."

"אז למה לא אמרת מקודם? אתה סתם מבזבז את זמני. טוב, קום." ואחרי שהמקום התפנה, המנהל התיישב על הכיסא ואמר למסך, "תרגע, כעת זה מישהו אחר." אך שום דבר לא קרה עד שהמזכיר לא לחץ על Esc בצד של מקלדת. באותו רגע המסך נרגע, סערת האורות שככה ובסוף הופיעו משפטים שעליהם היה צריך לענות:

"שם". המנהל רשם "המנהל."

"שם משפחה", על מה שהוא ענה "הראשי."

"מין". התשובה גם הפעם הייתה מהירה מאוד "שכזה."

"גיל". זו הייתה שאלה שעליה המנהל בוודאות לא רצה לגלות את התשובה האמתית, לכן הוא שאל לגילו של המזכיר והקליד את המספר הזה על המקלדת.

השאלות נמשכו. על חלקן המנהל היה עונה בתקתוק מהיר על הקלידים, על חלקן הוא צחק. היו גם שאלות שאחרי שקרא אותן, הוא היה פותח עיניים גדולות. והיו שאלות, שהוא לא ידע תשובה עליהן. למשל, הוא לא ידע מה הוא רוצה להיות כאשר יהיה גדול, או למה שהוא ירצה שיהיו לו לפחות שתי נשים. כאשר הופיעה שאלה זו, הוא שאל את המזכיר מה פתאום מבקשים ממנו לענות על דבר כזה.

"אתה מבין, באחד השאלות כנראה שחשבת שמדובר על שם של אישה, ולכן על השאלה "האם מונוגמיה מתאימה לך?" ענית "לא". לפי זה המחשב הסיק שאם מונוגמיה, כלומר 'נישואין לאישה אחת בלבד', לא מתאימה לך, אז אתה זקוק ליותר מאישה אחת."

"מה, אתה באמת חושב שאני לא יודע מה זו מונוגמיה? פשוט אני חשבתי ששאלו אותי על מַגְנוֹלְיָה, מישהי שהכרתי כאשר עוד הייתי צעיר."

"כן, ומתי זה היה?" שאל המזכיר, אך מיד התחרט – ומה יקרא אם המנהל כרגע לא במצב רוח ליחסים קלילים? אך להפתעתו, לא קרה כלום.

"די מזמן." שתי מילים הספיקו למנהל לתאר את גילו.

אחרי זמן לא רב, כל השאלות עונו, חלקן הגדול גם נענו והמנהל נשם לרווחה. "זהו?" וכאילו כתשובה לשאלתו, על המסך הופיע "המשתמש נרשם בהצלחה לאתר." אחרי רגע בתחתית המסך באותיות קטנות מאוד הופיע "סוף-סוף."

"ומה כעת?" המנהל נראה קצת חסר סבלנות.

"אנו נלך לחדר של איבוד נתונים ששם מוצאים התאמות בין האנשים."

"בסדר גמור. תוביל."

המזכיר לחץ על משהו בתקרת החדר והם עלו למעלה, מעל התקרה, שם פנו בכיוון ממנו באו לפני זמן מה, עברו מעל שלושה חדרים וברביעי, המזכיר הוריד אותם לתוך החדר. המנהל נחת ישר בכיסה בראש שולחן ארוך שהיה כרגע ריק. מזכיר נחת על רגליו ונשאר לעמוד. המנהל הסתכל עליו במבט שואל – מעניין שמבטים של המנהל יכלו להביע יותר משאלה אחת. כרגע המזכיר קרא בעיניו "מה, אני לא אקבל קפה היום?" וגם "למה החדר ריק?" ואפילו "מה השעה? האם השעון על הקיר מדויק? כי אם כן, אז נצטרך להזדרז." כל זה המזכיר קרא בעיני המנהל, למרות שכל מה שהוא רצה לשאול, זה "מה אמור לקרות כעת?"

המזכיר התחיל לענות לשאלות שהוא היה בטוח שנשאל, "אני אצלצל מיד והתכנה, או יותר נכון עובדיה יגיעו לכאן. ובקשר לקפה, אולי אוכל לארגן משהו. בקשר לשעה - אני בדקתי את השעון האינטרנטי לפני בערך אלפית שנייה והוא מדויק. אם תרצה, אוכל לוודא שמאז דיוק השעון לא השתנה."

המנהל רק עפעף בחוסר הבנה מבלי לאמור משהו. הוא לא דיבר, כי בדיוק באותו רגע, שפיו התחיל להיפתח לצורך הוצאה של משהו חכם, דלתות החדר נפרצו בכוח, ופנימה נכנסו בריצה כמה עובדים. הם התחילו להתרוצץ סביב השולחן, נוגעים בכיסאות, כאילו רוצים לראות אם הם נוחים. כמה מהם לבסוף התיישבו, חלקם שינו פעם או פעמיים את מקום ישיבתם, אך היו גם כאלו, שלא מצאו אף כיסא נוח לעצמם, חוץ מאלו שכבר היו תפוסים ולכן התחילו לדחוף בגב את היושבים שיקומו לפנות להם מקום. המנהל שם לב שבחדר היו כעשרה עובדים אבל בגלל הוויכוחים על מקומות ישיבה, התפרצו לפחות עשרים מריבות קולניות - כל אחד היה רב עם כמה אנשים בו זמנית.

רעש והמולה האלו היו יכולים להמשך עוד זמן מה, לולא המזכיר, שעלה השולחן, הכניס שתי אצבעות לתוך הפה ושרק בעצמה. מיד כולם השתתקו, או שכך זה נשמע לעומת הרעש שהיה לפני רגע. אך למעשה, שלושה עובדים טרם הסכימו להחריש והמשיכו לדחוף את אחרים בגב כיסאותיהם. המזכיר שרק שוב. הפעם, את החדר מילא שקט, כזה שתמיד נוכח בבית-ספר רגע לפני הצלצול. שקט, שרק מחכה להזדמנות להישבר לרסיסים ולברוח אל מתחת לדלת. המזכיר נענע את אגרופו לפני פרצופו כסימן שהוא לא יסבול עוד רעש, קפץ למטה מהשולחן והמשיך להסתכל על העובדים בעיניים בורקות.

המנהל שילב את אצבעותיו על הבטן והסתכל בעניין על הנעשה. זה הזכיר לו את עבודתו הקודמת בתור מורה לחינוך גופני בבית-ספר יסודי – גם שם הילדים היו מתרוצצים אחוזי רצון לתפוס את זנבם של עצמם וצועקים בצורה שלא הייתה מאפשרת להם לשמוע את עצמם. זיכרונות מתוקים הציפו אותו והוא לא שם לב איך שהמזכיר עבר בין העובדים, חילק לחלקם מכות קלות מאחורי ראשם, משך חלקם לשבת במקומות שונים, שילח שני עובדים לעמוד בפינה עד שהכול יסתדר, ורשם פתקים להורים לשלושה הסוררים ביותר.

המנהל יצא מסיור הזיכרונות שלו רק כשהוא הרגיש שנהיה שקט מאוד בחדר – כולם ישבו על יד השולחן וחיכו שהוא ידבר.

7 - לוכדי הוירוסים

המנהל הסתכל על כל הנוכחים ואחר כך על המזכיר, "אף פעם לא ראיתי התנהגות כל כך ילדותית. ואיך התכנה, שאמורה להיות כאן לחוק וסדר, בעצם כל כך לא מסודרת? מה קרה?" הוא לא ממש כעס על הנוכחים, אך היה בטוח שבתור המנהל הוא חייב לנזוף במישהו.

המזכיר שיחק עם תנוך אוזנו, משפשף אותו בכוח ומהירות כאלו, שתוך כמה שניות היה מוציא ממנו אש, לו לא היה מפסיק את משחק ההסחה העצמית שלו. "אני לא בטוח. אף פעם לא ראיתי את שורות הפקודות של התכנה הזו מתנהגים כך. לא סתם הם קיבלו דרגה של עובדי התכנה – הם תמיד התנהגו בצורה מכובדת, תמיד זכרו מי בא אחרי מי. משהו מאוד חריג קרה כאן. אולי איזה וירוס חדר ביניהם?"

"אז תביא מיד את אנטי וירוס לכאן. רוץ, לפני שיהיה עוד נזק."

"אני אעשה משהו יותר טוב," מזכיר הרים מכשיר מלבני מהשולחן ודיבר לתוכו, "אנטי וירוס מתבקש לבדוק את תוכנת השידוכים, במיוחד את שורות הפקודות הראשונות שלה."

"ועכשיו מה?" זה כל מה שהספיק להגיד המנהל לפני שדלת החדר נפתחה ושני גברתנים, הלבושים בשחור, נכנסו במהירות פנימה. הם עברו בין כל הנוכחים, כל גברתן מצד אחר של השולחן. פתאום עובד, שישב בקצה של השולחן, קפץ על רגליו וניסה לברוח מהחדר, אך שני הגברתנים – עובדי האנטי וירוס – הצליחו לתפוס אותו חזק בידיו והובילו אל הדלת, "מה לעשות עם החשוד הזה?"

"מה אתם ממליצים?" ענה המזכיר.

"אולי נחזיק אותו בהסגר בלי אוכל למשך כמה חודשים. אם ההדבקות לא יחודשו, אז הוא היה האשם."

"ואם ההדבקות יחודשו?"

"אז כנראה שהוא לא היה אשם ומת מרעב ללא יותר מדי צורך."

"אבל–" התחיל להגיד המנהל, אך עובד האנטי וירוס קטע אותו, "אם אתה מרחם עליו, אז נוכל לחסל אותו כעת. אלו שתי האפשרויות שיש, אז מה אתם בוחרים?"

כאשר גם המנהל וגם המזכיר – בדיוק כמו שאר הנוכחים – השתתקו ושמרו על השקט השברירי, מחסל הווירוסים אמר בחיוך מרוצה, "זה מה שחשבתי." והוציא את החשוד החוצה.

אחרי עוד דקה של התאוששות, המזכיר פנה אל יושבי השולחן, "טוב, אחרי שנפטרנו מהווירוס, אני מקווה שתתחילו להתנהג כיאה לעובדי תכנה מכובדת." אף אחד לא הסתכל אליו, כולם השפילו את עיניהם. למרות שזו לא הייתה אשמתם שהתנהגו בצורה מוזרה כל כך – כל אחד שהווירוס מצליח להדביק נהיה כאילו הוא מישהו אחר – כולם בכל זאת הרגישו מבוישים. המזכיר הבין זאת והחליט לשנות את הנושא. "בבקשה תציגו את תכניתכם. המנהל רוצה לראות את התהליך." מיד אחרי זה הוא התיישב על הכיסא הפנוי משמאלו של המנהל.

איש זקן, שישב שני כיסאות שמאלה ממנו ושעל חזה שלו היה רשום מספר עשרים, כחכח בגרונו, השתעל כמה פעמים, קינח את האף, כחכח את גרונו שוב ופתח פה, כדי להוציא: "אהה, זה... על מה דיברנו?"

מיד אישה, שישבה לימינו ושלפניה עמד שלט קטן עם מספר עשרים ואחד, קמה ואמרה, "אני מבקשת סליחה בשם המספר הוותיק ביותר של הצוות שלנו – הוא כאן עוד מלפני היווסדו של המקום. לכן הוא קצת זקן וקשה לו לזכור הכל. אבל זה לא מפריע לו בעבודה, כי כאשר לא מבקשים ממנו כלום, הוא דווקא מצליח לעבוד טוב. בכל מקרה, בואו נמשיך ונראה איך מבצעים את ההתאמה. אני חייבת לקרוא לכאן את השגרה 'מועמד'."

המנהל לחש לעוזרו, "תזכיר לי, מה זה 'השגרה' הזאת? זה נשמע כמו איזו מחלה. אני לא מגיע מהענף, אז אני לא בטוח ששמעתי מילה כזו."

"שגרה זו לא מחלה. שגרון - זו מחלה שמשמעותה דלקת פרקים. אבל השגרה, היא בעצם חלק מתכנת מחשב. מה זה תכנה, אם כך? זה מכלול של שורות פקודות שיש לבצע." המזכיר עשה תנועה רחבה עם ידו לפניו, מצביע על כל היושבים סביב השולחן, "כמו העובדים האלו, שהם בעצם שורות של פקודות התכנה שלנו. כעת, אחרי שהבנת מה זו תכנה, נעבור לשגרה. שגרה - זו מעין תכנת משנה, שהתכנה הראשית קוראת לה מידי פעם כדי שתכנת המשנה הזו תבצע פעולות מסוימות ואחר כך תחזיר את השליטה בחזרה לתכנה הראשית. כמו כן–"

"אהה, הבנתי, הבנתי. תודה. וכעת תן לי לשמוע." אמר המנהל המיואש, שהרגיש שראשו מסוחרר מעודף המידע.

איש שישב ממול למספר עשרים ואחד קם ויצא מהחדר. אחרי רגע הוא חזר עם שני אנשים במדי תחזוקה. האיש התיישב ומספר עשרים ואחד פנתה לאנשי התחזוקה: "נא להביא לכאן את השגרה 'מועמד'."

אחד מאנשי התחזוקה שאל, "האם יש עוד נתונים שאני חייב להעביר לשגרה לפני שהיא תגיע?"

עשרים ואחד חשבה שנייה, בדקה בניירות שהיו על השולחן לפניה, התכופפה אל מספר עשרים משמאלה והתלחשה עמו במשך כמה שניות. לבסוף היא התיישרה וענתה, "תגיד שהמועמד צריך להיות אישה."

מיד אחרי כן עובדי התחזוקה יצאו וכולם המתינו להם. לא עבר זמן רב ולתוך החדר נכנסה שגרה די שמנמנה בגיל מתקדם, מה שהעיד על כך שהשגרה הזו הייתה מאוד ותיקה במערכת ושהיא עברה הרבה שיפוצים מאז שנולדה. כולם בירכו את שלומה ואפשרו לה להתיישב.

המזכיר לקח ממספר עשרים ואחד את מכשיר השליטה, שנראה כמו שלט טלוויזיה, והעביר אותו לשגרה. היא תפסה אותו בידיים רועדות, הפנתה אל קיר החדר ולחצה עליו. על הקיר הופיעה דמות של גבר.

"סליחה, משהו לא בסדר כאן, אני זוכרת שביקשתם ממני מועמד נשי. אז רק רגע. קצת סבלנות." מלמלה השגרה ולחצה עוד כמה פעמים על השלט עד שכל הגברים נעלמו והופיעה אישה. "הנה, הצלחתי – ביקשתם אישה וקיבלתם אותה."

"תודה רבה השגרה. כעת, תשאירי את המועמדת יחד עם כל פרטיה כאן ואת יכולה לחזור לחדרך."

"אבל אני מסוגלת לעשות עוד הרבה דברים," מחתה השגרה.

המנהל שאל אותה בעניין, "כמו מה?"

"למשל, אני יכולה להביא מועמד של גבר."

"ראינו."

"ואני יכולה להביא ילד."

המנהל הסתכל על מספר עשרים ואחד כאשר את פרצופו חורץ חיוך עקום. היא הבינה את כוונתו ואמרה לשגרה, "בבקשה תחזרי לחדרך. כאשר נזדקק, נקרא לך."

"מה אתם חושבים שאם אני מבוגרת, אני לא מסוגלת עוד לעבוד?"

אך לפי ההוראה השקטה של מספר עשרים ואחד, אנשי התחזוקה הובילו את השגרה אל מחוץ לחדר. ממש על יד הדלת, רגע לפני שהוציאו אותה החוצה, המזכיר ניגש אליה ולקח מהשגרה את כל החומר על המועמדת. הוא הניח אותו על השולחן בזמן שהדלת מאחורי השגרה הזקנה והעובדים נסגרה.

עשרים ואחד הלכה מסביב לשולחן עד למקום, בו ישבה לפני רגע השגרה, הרימה מהשולחן את שלט השליטה וחזרה למקומה. "מספר שלושים ושבע, תמשיכי מכאן, בבקשה."

"אני מתביישת." כנראה שרק מספר עשרים ואחד שמעה את המילים האלו כי היא אמרה, "מספר שלושים ושבע, בבקשה תרימי את קולך לפחות עד לרמה בה דיברת בטלפון עם בעלך אתמול וגערת בו שהוא שכח את יום הולדת של אמך."

"אבל זה משהו אחר לגמרי. אם אני לא אצעק עליו, הוא לא ישמע אותי בכלל, אני יודעת. אבל כאן זה אחרת. בבקשה תדברי את במקומי."

"אבל זו שורה שלך."

"לא משנה."

עשרים ואחד הנהנה, מהרהרת על המשך ההתקדמות. "וכעת אני זקוקה לשגרת 'אמורו'. תיכף עובדי התחזוקה יביאו אותה." והיא דברה במכשיר הקשר הקטן שהיה בתוך שלט השליטה. לא עבר מספיק זמן כדי שכולם ישתעממו, כאשר העובדים נכנסו פנימה, אך בלי אף אחד.

"סליחה, מה זה? מה קרה? הרי ביקשתי מכם במפורש להביא את 'אמורו', לא?"

"כן גברתי, אך איבדנו את הרשומות בקשר למקום הימצאותו."

"אוי, אי אפשר לסמוך על אף אחד," נאנחה מספר עשרים ואחד והפנתה את השלט שבידה כלפי הקיר. היא הפעילה אותו וכולם יכלו מיד לקרוא: 'תא זיכרון מספר 25E49A'. היא הראתה את המספר על הקיר לעובדי התחזוקה, אשר רק הנהנו ועזבו את החדר כדי להביא את אמורו...