קפצתי על רגליי ושאגתי במלוא ריאותיי. לבי פעם בחוזקה, לא מרוצה שכלאו אותו בגופי, מנסה בכוח לפלס את דרכו החוצה.
רגליי רעדו מהתרגשות, חיוך על פניי רץ במהירות לכיוון האוזניים. "גוֹווול!"
אחרי שההתרגשות שככה, התיישבתי בכורסה מותש לגמרי, כאילו זה אני שהבקעתי שער.
פתאום אוזני קלטה צליל שונה מהרעש בטלוויזיה. בכובד לב הנמכתי את קול שלה וכעת שמעתי בבירור – מצלצלים בדלת.
מי יכול להיות כל כך מחוסר התחשבות להפריע באמצע המשחק.
בחוסר רצון קיצוני – רגליי התנגדו לזוז ונגררו מאחור – פניתי אל הדלת. הצצתי בעינית, אך ראיתי רק שחור. בטח נורה בחדר מדרגות כבתה. פתחתי את הדלת, מתכוון לסיים את העניין מהר. לפניי עמד גבר בגיל ארבעים ומשהו, מזוקן, בחליפה מחויטת בצבע שחור בוהק, עניבת פסים אלכסוניים באפור על רקע של תכלת. בידיו של האיש הייתה מזוודה שחורה. הבטתי עוד פעם בפנים שלו ונתקלתי בעיניים שלו שכמו הפנטו אותי ולא רצו לשחרר אותי.
"ס...סליחה. מי אתה?"
"אני מלאך-המות, אבל אתה יכול לקרוא לי מוטי".
"מ...מה?"
"בוא נכנס פנימה ואני אסביר", הוא עבר דרך הדלת, קצת דוחף אותי לאפשר לו מעבר, הוביל אותי לתוך הסלון, התיישב על הספה והציע לי לשבת לידו.
התחלתי לחשוב, אך תפסתי שאני לא מוצא אף לא מחשבה אחת. לא על האורח שלי לא על שמו, לא על כלום. רק הרגשתי ששערות ראשי זזות וכאילו כל מה שהיה לי בראש ובבטן עולה למעלה. שמתי ידי על הצדע והרגשתי בה דופק. רק שהוא היה מוזר מאוד – במקום לרוץ בקצב מהיר למדי ואחיד, כפי שהוא עשה מאז ומתמיד, הוא קפץ, שינה מהירות ובכלל היה דומה שהוא מבצע ריקוד טנגו ולא פועם בכדי להניע את דמי.
התיישבתי על יד מוטי ובהיתי בו.
"טוב, כפי שאמרתי, שמי מוטי ואני מלאך-המות. אתה יודע מה זה אומר?"
"שאתה משוגע?" לא התאפקתי, אך מבטו של מוטי קירר אותי כל כך שהרגשתי ששיניי מתחילות להקיש את ריקוד פלמנקו.
"אתה חושב שזה רגע מתאים להתבדח? אני יודע שכולם תמיד סבלו מהבדיחות הטיפשיות שלך, אך אני מתכוון לשים לזה קץ".
"סליחה, אבל אתה לא חושב שזה קצת קיצוני – בכדי שאני לא אתבדח יותר אתה תהרוג אותי?" אמרתי ומיד הבנתי שגם משפט זה נשמע כבדיחה, לכן ניסחתי את השאלה מחדש, "לא, אני מתכוון ברצינות – למה אתה חייב להרוג אותי?"
תשובתו של מוטי הפתיעה אותי מאוד, "אני לא אהרוג אותך. אני רק אכניס אותך למזוודה."
"ומה המזוודה קשורה לעניין?"
"אתה מבין אני מלאך, אני לא יכול להרוג. בשביל זה יש לי מזוודה".
מה פתאום! מילא למות, אבל בידי מזוודה! איזו שיטה מרגיזה, לא אנושית. אני לא מוכן לכך.
מוטי כנראה הכיר את מה שאנשים חושבים כשהוא אומר את המשפט ה"מרגיע" שלו, כי הוא המשיך לדבר, "תרגע, אתה לא תמות מיד. יש לך עוד כמה דקות להתחיל להתרגל למחשבה. בכל מקרה, אני חייב למלא בינתיים את כל הטפסים."
"טפסים?" אומנם זה הייתי אני שהשמעתי את השאלה, אך לא זכור לי שפתחתי את פי. כנראה שהוא התחיל לפעול לבד. הוא עשה זאת מדי פעם. ודווקא בזמנים הכי לא מתאימים. כמו בוויכוח האחרון עם אשתי, אחרון כי מאז היא עזבה אותי.
"כן, טפסים. בכל דבר צריך להיות סדר. גם במוות. אי אפשר לבלגן אותו. הכל חייב לעבור כך שלא תוכל לערער על הביצוע."
מוטי הוציא מכיסו ניר מקופל בגודל כף יד. הוא הניח אותו על השולחן והתחיל לפתוח אותו, כל פעם מכפיל את גודלו. כשהדף כיסה את השולחן, מוטי הפסיק את מה שעשה והוציא מאותה כיס עט. הוא הדליק אותו ופנה אלי. אבל אני הסתכלתי על העט שפלט להבה דקה בצבע כתום-כחול. הייתי מוקסם ולא שמעתי את האיש שואל אותי. רק כשהוא הרים את קולו, הבנתי שהוא מדבר איתי.
"מר דריד, אתה שומע אותי?"
"מה? מה אמרת?"
"אני אומר שאנחנו צריכים להתחיל".
"לא, לא זה. איך קראת לי?"
"מר דריד".
"למה?"
מוטי התחיל להתעצבן, "מה זאת אומרת למה? איזו מין שאלה זו? מר דריד, תתאפס, זה לא סוף העולם, רק מוות. תרגע ותהיה גבר".
"אתה לא מבין. אני רגוע", הסתכלתי על ידי הרועדות והבנתי שאני משלה את עצמי, "טוב, אולי לא כל כך, אבל לא בגלל מה שאתה חושב".
"לא בגלל שאתה הולך למות עוד מעט?"
"לא. אתה מבין, אינני מר דריד. טעית בדירה."
שנינו ישבנו בשקט, בוחנים אחד את השני. ראיתי שמוטי התלבט על משהו, הוציא מכיסו נייר קטן קראה ממנו משהו ושאל,
"זה סחרוב שתיים עשרה דירה עשרים ושמונה?"
"כן, אך אני לא דריד".
מוטי הוציא טלפון נייד שחור והתקשר למודיעין,
"שלום, אני רוצה לדעת טלפון וכתובת מדויקת של מר דריד חיים מרחוב סחרוב שתים עשרה – כן, ראשון לציון – אני מבין".
הוא נשאר מהורהר עוד כמה רגעים ואז התכופף שוב, הזיז את האצבע שלו על הנייר והתיישר בפתאומיות.
"אהה, אני מבין. מר –"
"אברהמי".
"מר אברהמי, אני מבקש את סליחתך. באמת התרחשה כאן טעות. הסתכלתי לא בשורה נכונה. מר דריד חי –עדיין– בדירה עשרים ושלוש, לא בדירה עשרים ושמונה. הסתכלתי על הכתובת הלא נכונה. אני מצטער".
"רגע, אז מתי אני אמות?"
"מר אברהמי, אתה ממהר?"
"לא, לא. בשום פנים ואופן. פשוט רציתי לדעת".
מוטי הסתכל עליי במבט מקפיא דם, והחלטתי שאני כבר לא רוצה לדעת שום דבר. טוב לי גם ככה, מספיק שזה לא יקרה היום.
האיש, או בעצם המלאך, יצאה מדירתי לבד, אני אפילו לא קמתי ללוות אותו או לנעול את הדלת. הרגשתי שמשקולת של חמשה טון נפלה מלבי וכעת רציתי לשיר מאושר. הבנתי שקיבלתי עוד יום הולדת ורצתי למטבח להביא איזה בקבוק יין. אבל בפנים, החלטתי שמגיע לי שמפניה. פתחתי בקבוק, לקחתי כוס מתאימה וחזרתי אל הספה שלי. התיישבתי, מזגתי לי משקה והתחלתי ללגום להנאתי. לא כל יום בן אדם מקבל הזדמנות נוספת לחיים.
הגברתי את קול הטלוויזיה והמשכתי לעקוב אחרי המשחק, רק עם העיניים כי ראשי עדיין עיכל את מה שארע לפני זמן כל כך קצר. במקרה שמתי לב שהבקיעו עוד גול, אבל לא הרגשתי הפעם שום התרגשות מיוחדת. הרי אי אפשר להשוות בין איזה סתם גול לקבלת חיים חדשים. הכל מחוויר לעומת זה. חשבתי עוד פעם על כמה שאני בר מזל ועלה לי רעיון שאולי אקבל הזדמנות שניה עם אשתי. מיד לקחתי טלפון וחייגתי אליה.
ברגע שהיא ענתה, ישר ביקשתי סליחה ומיד אחרי כן סיפרתי עד כמה אני מסכן בלעדיה, עד כמה אני אוהב אותה, עד כמה בא לי למות בלעדיה. דיברתי ודיברתי ובקושי שמתי לב שהיא צועקת לי לעצור. הפסקתי והקשבתי – היא הייתה מוכנה לנסות מחדש. הייתי כל כך מאושר, איזה יום נהדר היום. הכל הולך כפי שאף פעם לא הלך. סיימתי את השיחה ויצאתי החוצה לקנות כרטיס חיש-גד. רכשתי רק אחד, כי כבר בו היה פרס של חמישים אלף. לא יכולתי לקבל כסף בקיוסק, הייתי חייב להגיע למשרדי החברה, אבל לא היה אכפת לי לחכות עוד יום עד שאקח כסף. מה שהיה חשוב שבכלל זכיתי – בפעם הראשונה בחיי.
חזרתי הביתה, התיישבתי על הספה והמשכתי ללגום את השמפניה בזמן שרק מחשבות שמחות עוברות בראשי...
