חזרה ליצירות
שירים

כשמודיעים לך שלאמא שלך יש...

יקיר (יקי) דסא© ז״ל | (20/10/2013 18:24) | 55 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל

כשמודיעים לך שלאמא שלך יש סרטן בדם... 

יום שישי, 18.10.2013, היום שבו מתרחשים כל הסיוטים שלי, אחד אחרי השני. 
ליתר דיוק, זה מתחיל בחמישי בבוקר, כאשר מודיעים לי ברמב"ם שהחליטו לשחרר את אמי מבית החולים, לאחר שביום שני הבאתי אותה עם הרעה משמעותית במצב. הפסיקה ללכת, לעמוד ולשבת. הפסיקה לאכול בכוחות עצמה, רוב הזמן מבולבלת ובעיקר צורחת מכאב בלתי מוסבר. לאחר שהתעקשתי, הסכימו להשאיר אותה שם עד היום.
אבל אחרי לילה של חמישי שבו לא הפסיקה לצרוח למרות כדור ההרגעה שקיבלה, הצליחה להירדם רק לקראת חמש וחצי בבוקר. ואני לצדה ימים ולילות, לא נרדם לרגע, מוודא כל הזמן שהיא נושמת, מבקש שבאמת תצליח לישון קצת. 
לקחו בדיקת דם והיא לא מתעוררת. החליפו לה טיטול ומצעים ועדיין לא מתעוררת. 
ביקור רופאים. הרופא התורן אומר שהיא שקטה ובסדר. 
אני מתערב. איזה בסדר? 
הוא משיב, הייתי כאן בלילה וראיתי שהיא בסדר. 
אני מתעקש, אני הייתי איתה כל הלילה ואני אומר לכם שהיא לא שקטה! תבדקו ברישום, קיבלה כדור הרגעה ולא היתה שקטה. 
הרופא הבכיר מנסה להרגיע ולהגן על הרופא שלו: קורה שקשישים שמגיעים לאשפוז הופכים להיות לא שקטים. 
ואני שוב מתעקש: זה לא המקרה שלפנינו! היא בלי הכרה! לא פותחת עיניים! לא מגיבה! לא עונה לי! (זאת לאחר שהסבתי את שימת ליבה של האחות). 
אחד הרופאים ניגש לאוזנה וקורא בקול את שמה. אין תגובה! הבכיר משתכנע לערוך עוד סדרה של בדיקות.
בילירובין גבוה. 
לקראת ערב עוד בדיקת דם. כימית. 
אולטראסאונד של הבטן. לא מצליחים לראות מה מצב הכבד.
בשמונה בערב אני ניגש לרופאה התורנית ומבקש לדעת אם יש השערה, מדוע אמי איבדה את ההכרה והאם הגיעה התשובה של הכימית. 
יש השערה וגם הגיעה התשובה: גילינו שיש לה סרטן בדם ולכן היא גם מבולבלת ובלי הכרה, אבל הרופא ידבר איתך בבוקר, אתה תצטרך להגיע להחלטה על הטיפול. 
שוק. הלם. שבר...
אני מודיע לאחותי. למשפחה. למטפלת. לחברים הקרובים שמלווים אותי כל יום. 
כמובן שלא נרדם בכלל וחושב מה אני עושה כדי להקל על אמא שלי. 
ניגש אליה שוב. זה לוקמיה? 
זה סוג של לוקמיה, צריך לערוך בירור איזה סוג. 
שבת בבוקר הרופא הבכיר ניגש אלי ומזמין אותי לשיחה בחדר הרופאים. 
רועד אני מדדה אחריו ומתיישב על הכיסא שהציע לי. הוא מתחיל להסביר:
לאמא שלך יש שחמת. במצב לא טוב בכלל. והוא מסביר ואני מקשיב. מקשיב ומחכה שידבר על הסרטן, שלשמו הוזמנתי.
והוא מסיים. 
ואני שואל: זהו?
והוא: כן... 
ואני: ומה עם הסרטן?
איזה סרטן? הוא שואל.
הסרטן בדם שהרופאה בישרה לי ואמרה שאתה תדבר איתי בבוקר... 
הוא... כמו לא יודע מה נחת עליו משאלתי, שותק לשניות ארוכות ומתחיל בסדרת התנצלויות. אני אברר איתה מדוע אמרה לך דבר כזה. מה שהיה שבדיון בינינו הרופאים, הוזכר סרטן כחלק מתופעות שיכולות להתקיים, אך בהחלט זה לא המקרה של אמא שלך. אני שוב מתנצל... אני יודע בדיוק איזה לילה עבר עליך... 
ואני לא יודע מה יותר גרוע, סרטן הדם או שחמת. שתי מחלות לא קלות, אך מנסה להירגע מן הסרטן.
זוג חברים מראשלצ מגיע להיות איתי.
ועוד כמה פעמים לאורך השבת הוא ניגש להתנצל. 
אחרי המקרה הזה, לא ראיתי את הרופאה יותר במחלקה. כנראה הוחבאה. 
הרגשתי פתאום שקיבלתי את אמא שלי חזרה במתנה, עד שקלטתי מה עוד עליה לעבור עם השחמת. 
את צינור הזונדה היא שלפה החוצה... 
בשבת לקראת צהריים שבה להכרה והבוקר אפילו חוש ההומור שלה חזר, למרות הכאבים העזים שתוקפים אותה.

תגובות

חזרה ליצירות