הטבעת לוחצת על האצבע עד שאני מרגישה את הלמות
הלב בקצב אחיד שחונק את הגרון והוא כואב כי זו בדיחה הגורמת ייסורים
שנמצאים כאן ועכשיו.
לא זוכרת מתי ישבתי עם מורץ לאחרונה משוחחת איתו על כוס קפה.
הוא שׁם עם ענייניו שאסור
לדבר בם ואני על הקרקע עם הילדים , הבית ,הכלים הספונג'ה והכתיבה בהיחבא. כשהוא
סוגר את הדלת מאחריו ואומר
"אני
נוסע." אני כבר לא שואלת "לאן."
בליל אמש נוכחתי שכל אחד מאיתנו מבזבז אנרגיה רבה בוויכוח על האמת שלו.
לשוני ופי יבשים אני מרגישה מחנק ומנסה לרכך את קולי:
"אני מבינה שלא תמיד הייתי ישרה בדברי כלפיך, גם לא יכולתי
להסביר מה הדבר שגרם לי לומר את שאמרתי." הוא הביט בי הפגין תחושה של ערך
עצמי גבוה הזחיחות נורתה מפיו
"זה הדבר?"
"פעם בשבוע אתה בבית לא מגיעה לי שבת נטו איתך?"
"אני עסוק ורוצה שקט."כרסו הילכה לפניו שפתיו העבות הסיגר
בפיו והעשן שהחליק על קרחתו נראו כמו קריקטורה לא מוצלחת
"לפני שבוע חגגתי לבד עם הילדים את יום הולדתי."
"יופי." ענה בביטול
"נראה לך שאני שקופה?"
"זה לא תלוי בי." מלמל בינו לבינו.
" יש משהו
ללעוס?"
תיקו בידו והוא חסר
סבלנות.
"תשב, מה אתה ניצב
כמו נר שהאש בו משולהבת בפראות."
חיממתי את האוכל במיקרו
גל לא דיברתי יותר אני בחלוק בית לא מאופרת הדמעות שזלגו על לחיי היו הנוזל היחידי
שנעם לחיכי חדלתי לזרום חשתי כמו נחל אכזב בקיץ.
המחשבות רצו בראשי כמו
סרט
הוא חורש את הארץ בנסיעות פוגש אנשים חשובים, מקדיש אנרגיה ואהבה לפרויקטים
שצומחים לך מול העיניים. נותן את חייך לאנשים אנונימיים שמאפשרים לנו לחיות.
כשאתה רחוק מהבית האושר ניכר על פניך ובקולך אפשר לשמוע שביעות רצון.
ובבית בסוף השבוע העייפות מסמנת כל חלקה בגוף שלך החיוכים נמחקים.
בבית אינך גיבור כי אין בו אתגר
שיוכל לחייך אותך.
"שבי לידי שימי צלחת
על השולחן תאכלי גם את אף מסעדה לא תשווה למעשה ידייך בבישול." לא הייתי רעבה
חשתי מחנק רק המחמאה שלו הפיחה בי איזו תקווה קלושה לשיחה שתגלוש בינינו.
נחתי על המיטה המשותפת, הדממה מהדהדת בחדר השינה ניסיתי לקרוא רומן
זעיר גם הוא לא הפסיק את שטף מחשבותיי אנחנו לא נזדיין בפראות, איזה חוסר להט,
איזו תקווה שגורה.
כן מוריץ התחלתי לדבר את מחשבותיי בקול רם מעתה ואילך תוכל לנסוע כל
אימת שתרצה בלי לדווח לי אני עומדת לארגן את סופי השבוע הרחק ממך ומן הסתם גם את
חיי בלעדיך.
*******************************************************************************
חזרתי מחופשה בקיבוץ בחורף קר הכבישים חלקים. אני במדי חורף וקיטבג מונח על כתפי.בטבריה עצר
לי איש מבוגר והסיע אותי עד ראש פינה. משהו בנהיגה שלו הרתיע אותי הוא אחז בהגה בחוזקה נלחץ מכל סטייה
בכביש הגשם הצליף על שמשת מכוניתו. התאונה בוא תבוא ידעתי בוודאות. עצמתי את עיניי
כשהמשאית התקרבה לטנדר שנסעתי בו. טיפות
הגשם והערפילים כיסו את שמשת הטנדר הכאב הרגיש לי בכתף ובצלעות. כשהתאוששתי יצאתי
מהטנדר סחבתי את הקיטבג הצבאי ברחתי מהאירוע, שמעתי
את נהג המשאית צועק אחריי שאעצור, שוטר שעצר את רכבו רשם את האירוע, קרא לי לחזור
בסבר פנים חמורות.
"מה אתה כועס עלי לא אני נהגתי ברכב אני
היחידה שנפגעתי." הוא לא ענה אלא רק רשם בטפסים.
"זהו אני משוחררת לצעוד לעבר הבסיס."
"רגע,
בואי תחתמי על כמה ניירות." שלא טרחתי לקראם.
"חכי,
אלווה אותך הייתי רוצה שרופא יבדוק אותך."
"לא
צריך."
"כן
צריך עברת תאונה היכן את משרתת?"
"כאן
במתחם המשטרה."
"מעניין,
גם אני משרת במתחם אף פעם לא ראיתי אותך."
"אולי
לא שמת לב." עניתי
, פניו
המגולחות למשעי, מדיו המגוהצים והרוגע בקולו הרגיע אותי.
הכרותינו הראשונית הבראשיתית הזו בחורף קר בצפון. האדישות הנוֹנְשָׁלַנְטִיּוּת ולעומתה החיוך שלו שבה את ליבי.
השם הלא ישראלי הזה מוריץ, בעצם אהבתי להגות אותו. מ ו ר י ץ ראיתי אותו מדי יום, החיוך המחבק ליטוף ידו העדינה על שערותיי הבהירות שהתנופפו ברוח הצפונית כיסו
את צווארון המדים שלי על גופי החטוב
אך משהו במערכת יחסינו התנהל בעצלתיים, לא
היה בכוחי להבין שלמעשה אינו לוקח אותי
ברצינות אף שנימוסיו העידו שהוא מחבב אותי,
ואני רציתי להיות נאהבת בין זרועותיו, לחוש את נשיקותיו החמות
הוא ודאי לא יזכור את היום ההוא שהלכנו ברגל לביתו הקטן
בעיירת העולים הסמוכה חצינו את מטע עצי הזית ואז חיבק ונישק מחפש את שפתי חשתי את ליבו
הפועם מטה את ראשי ויונק את שדיי, גופי נמס במזמוזיו אצבעותיו מהלכות על גופי ומגיעים אל בין רגליי. צמרמורת של עונג שלא ידעתי מעודי כיסתה את חלק גופי התחתון בשכבי על האדמה הרכה כשידיו
מעסות את ישבני, העונג הציף את גופי, כמו שלח ברקים אל גופו שרעד גם הוא בעונג. הוא
חייך ואחרי החיוך הרחב בא הצחוק שהתגלגל על פני האדמה הרכה שלפני דקה הייתה מצע לאהבתנו.
