"זה פשוט מדהים, אין לי מילים",
הוא אומר וממשיך לדבר, "זה אחד מהרגעים המרגשים בחיי, אני מודה לכל אחד ואחד
שתמך בי, במיוחד אני רוצה להודות לאשתי היקרה ניצה, לילדים רני ודנית, ובכלל לכל
עם ישראל באשר הוא, תודה לכולכם".
אני פשוט מתעב אנשים שממשיכים לדבר אחרי המשפט,
"אין לי מילים" או "אין לי מה לומר", זהו פרסום שקרי. צפיתי
לראות בנאדם שותק, ומה אני מקבל, חפירת תודות ארכאולוגית מטקס האוסקר בתקופת האבן.
מי צריך את כל החנפנות הזאת על גבי מרקע הטלוויזיה?
תודה לאשתי שלא מגלה שאני בוגד בה, למרות
שפתאום היא התחילה לקבל ממני פרחים בכל יום שישי, ולמרות שהתחלתי להתאמן בוקר
סגריר אחד אחרי שבמשך עשור עיצבתי את צורת התחת שלי על גבי הספה האומללה. תודה
לילדי שמצצו לי את הדם מיונקות ועד עצם היום הזה, אני רק מחכה לרגע בו הם כבר לא
יהיו באחריותי, שיגיעו לגיל 18, ואני אוכל לזרוק אותם מהבית, או לפחות שימצאו
עבודה ויפרנסו את התחת ההורמונלי, המחוצ'קן וחסר הכבוד שלהם בעצמם. וכמובן שתודה
לעם ישראל, שלא עזר לי בשום צורה כלשהי, ואני לא עוזר לו בשום דרך, פשוט הייתי
בטלוויזיה, אז תקף אותי התקף ציוני חסר הסבר, בחיי היום יום אני מקלל ומתלונן על
העם הזה, העם שמתגנב בתור לקופת חולים וחותך אותך מטר לפני הרמזור אחרי שאתה חיכית
58 דקות ותזמנת לגלג"צ, העם שמחטט באף ואז עובר בטביעות דוחה לרווח שבין
אצבעות הרגליים, העם שבחו"ל הופך למין מפלצת חסרת תרבות שמשחיטה כל חלקת כבוד
והפכה לאימת המקומיים, העם שאלימות היא שפת האם שלו, שרצח, אונס ושוחד הם המרכיבים
המהותיים במהדורת חדשות רגועה, העם שצופה בשמונה תכניות ריאליטי בשבעה ימים, העם
שרוצה לנהל את המדינה, העם שרוצה להרוס את הכול ולבנות מחדש, כאילו שהאנשים שיבנו
אותו עכשיו יעשו עבודה טובה יותר מחלוצים אידאולוגיים חסרי פרופיל בפייסבוק.
אני נושם עמוק, מוציא פחמן דו חמצני עצבני
ומכניס חמצן רגוע ושליו. נושף ונושם, מתעצבן ונרגע.
אני לא כזה, אני לא מזויף, אם יש מישהו שאני לא
אוהב אותו אני אומר לו את זה בפנים, אני לא מתבייש מתוצאות האמת, היא צריכה להיאמר
בכל מצב, ומקדשת הכול. האמת היא האלוהים שלי, המצאתי דת חדשה, אמתולוגיה, כל מה
שאני חושב שהוא אמת זוהי האמת, ועלייה אני אגן בחירוף נפש. אני מוציא דף נייר,
ומתחת ל"לא לשכוח לקנות חלב 1%" אני רושם "לכתוב מצע לדת חדשה,
אמתולוגיה".
הבוס נכנס בדיוק כשסיימתי לרשום את המשפט. כמה
מפתיע שהוא יגיע בדיוק שאני בדרך להתגלות קוסמית, הרי התפקיד היחיד שלו בחברה הזו
הוא לאמלל את העובדים, והנה עכשיו מגיע תורי. אני מחייך חיוב רחב כדי שילך ממני
כמה שיותר מהר, וזה עובד, תודה לאל.
איפה הייתי? אהה כן אני לא מזויף, אני אמתי,
יחיד במינו, לא משחק במשחקי האנוש, אפילו עם בנות הייתי מתחיל בצורה ישירה. הייתי
ניגש אליהן ואומר להן בדיוק מה אני רוצה מהן באותו הרגע. אם בא לי מין מזדמן זה מה
שאני אגיד, אם בא לי שיחה עמוקה זה מה שיקרה, אין אצלי משמעויות כפולות, בלי סאב
טקסט, הכול על השולחן, ערוך ומוכן להגשה.
אשתי כנראה הריחה שאני חושב על זוגיות ושלחה לי
הודעה.
"אתה רוצה ללכת לבקר את ההורים שלי
היום?"
אני משיב
"אני עמוס בעבודה, לא נראה לי שאני אספיק.
אני אעשה את המיטב כדי לא להגיע מאוחר, אבל לא נראה לי שאני אצליח, מה בא לך לאכול
היום? לאסוף משהו מרוני סנדוויץ'?"
אך, הדבר שהכי מפריע לי הוא אנשים שלא מודעים
לעצמם. כמה פעמים קרה לכם שמישהו מעיר לך משהו, לעתים בתוקפנות מוגזמת ולאחר כמה
רגעים מבצע את אותה הפעולה שבגינה הוא הטיח בפניכם מקבץ האשמות חמור. זהו התכונה הגרועה
ביותר של בני האדם, ביצוע השנוא עלייך. לכן אני מקדיש את מרב תשומת לבי לא לחטוא
בהאשמות שווא. הדרך היחידה שבה אני אעיר לאדם היא כאשר אני סמוך ובטוח שאני איני
אבצע את הפעולה האמורה לעולם. אצלי הערכים קדושים ומקודשים, אם משהו סותר את
ערכיי, לא אעשה אותו תמורות פופולריות, הון או הנאה רגעית.
אחד העובדים רץ לעברי משרדי, פניו מאושרות, אך
אני רואה את הזיוף על פניו עוד לפני שהוא פוצה את פיו.
"שמעת? זכית בפרס עובד השנה, מזל טוב אחי!"
למרות הזיוף, אני מצליח להתרגש באמת ובתמים.
לאחר כמה שניות הבוס נכנס גם הוא, עם חיוך חמוץ
מתוק על פניו, לפעמים הוא חמור רציני, אבל אני מעריך אותו, אחריו נכנסים כל
העובדים, ואחד מהם צועק בכל אידיוטי אך חמוד, "נאום".
אני מתרומם, מחייך ואומר, "ואו, איזו הפתעה, פשוט אין לי מילים, אני רוצה
להודות לכולכם, לבוס, לאשתי ולילדיי, באמת תודה לכם בלעדיכם זה לא היה קורה".
אוי שיט שכחתי להודות לעם ישראל.
