יום עבודתי עמוס הפגישות עמד להסתיים כשמד הדרך במכוניתי מורה על למעלה מ 300 קמ'.
הדרך הביתה זרמה בקלילות מצפון ועד למחלף בית ינאי בכביש החוף. כדי לעקוף את הרמזורים, פניתי מזרחה בדרך החוצה את בית חרות וכפר ויתקין ומוצאה בכביש מס 4. באותו הרגע, לא עלה על דעתי כי דרך הקיצור תימשך כנצח.
בירכתי כפר ויתקין עוברת מסילת הרכבת המפוארת של רכבת ישראל כשהיא נעזרת במחסומי זרוע המוכרים לחסימת נתיב הנסיעה. שמעתי את צפירת הקטר הקרב, גלשתי לסוף השיירה וחיכיתי בסבלנות לפתיחת המחסום. דקה חלפה, המחסום התרומם וטור המכוניות החל לחצות את המסילה.
ריח הבית עלה באפי. איל גולן זימר ברדיו ואחורי המשאית הענקית שהזדחלה לפני הסתירו מעיני את הבהובי הרמזור המתריסים על סגירתו של המחסום.
כשחציתי את הפסים הספקתי לשמוע את צלצולי המחסום המאיימים להכות על גג מכוניתי. נשמתי לרווחה וסתמתי לאייל גולן את הפה. שניות ספורות אחרי ההתאוששות נשמעה הכריזה:
"שברולט, תעמוד בצד"
הרמתי עיניים למראה ונתקלתי מיד בניידת עם אורות מהבהבים היושבת על זנבי. גם הפעם הפעלתי שיקול דעת והחלטתי לא לברוח....
הניידת עקפה אותי וסימנה לי להצטרף למרדף אחרי המשאית שנסעה לפני תוך כדי כריזות נמרצות לנהג המשאית לעצור.
אחרי מרדף של קילומטר שבו אינני יודע מי נגד מי ולמה, סטה נהג המשאית לחורשה בצד הדרך ועצר.
בדיעבד ברור לי שהעבריין הרציני מבין שנינו הוא אני, אבל המרדף הממושך אתגר את השוטר לטפל בנהג המשאית תחילה.
"רישיון בבקשה" אמר השוטר, חטף אותו מידי והלך לנהג המשאית.
ראיתי במוחי את דלתות המתכת הקרות של תא המעצר וחשבתי על התאבדות...
אזרתי עוז, יצאתי מהרכב והלכתי לשאול את השוטרת שנהגה בניידת מה עוללתי. השתמשתי בחיוך מבויש ובשפה מעוררת כבוד.
"חצית את המסילה באור אדום" אמרה וחייכה חיוך רומנטי. (נשבע לכם שלא התחנפתי)...
היה רמזור??? שאלתי בניסיון לשחזר את המראות מאחורי המשאית...
מסתבר שכן, ומסתבר שגם לא לראות את הרמזור נחשב כעבירה!
חיכיתי בסבלנו לשמוע את רוע הגזירה כשבעבר השני של הניידת התנהלה הדרמה האמיתית.
השוטר הנכבד (אני באמת רוחש לו הרבה כבוד) עמד בגבורה מול הסצנה קורעת הלב הפורצת מגרונו של נהג המשאית. האמת, החרמת רישיון נהיגה לשלושים ליום למי שפרנסתו תלויה בגלגל ההגה
היא עונש קשה למדי.
הנהג השתמש בילדיו, בפרנסתו, בדמעותיו, בשבועותיו, בתחנוניו ובעשרים דקות תמימות כדי לרכך את ליבו של השוטר.
לרגע חשבתי להתערב, לקבל את המגיע לי וללכת אבל סקרנותי לסוף הדרמה גברה.
חזרתי לאוטו לדווח בבית על איחור (יש חתונה בערב). כששבתי לניידת קיבלה אותי השוטרת בסבר פנים מחייכות ואמרה:
איננו יכולים לעשות איפה ואיפה, שיהיה לך חג שמח אדוני...
באיחור של חצי שעה הגעתי הביתה עם רום בלב.
הגדלתי את הצק של המתנה לחתונה וחייכתי לעצמי, צדיקים- מלאכתם נעשית בידי אחרים...
