עננים שחורים שייטו מן הצפון, כיסו את עין הרקיע וחשכה מוקדמת ירדה על מחנה העקורים שבמדבר. מטח גשם פתאומי ניתך ותופף בעוז על דפנות האוהלים. עיישה שמטה מידה את כף העץ ארוכת הידית עימה בחשה בסיר שעל הפתיליה והדליקה את בדל הנר המונח בסמוך בתוך צלוחית.
האבק והחול ישקעו ואפשר יהיה סוף סוף לנשום, הרהרה.
ברק קרע להרף עין את השמיים ורעם מתגלגל הרעיד את האוהל. ג'מילה פלטה צעקה, זינקה ממקומה ונצמדה לאחותה ונביל גנח על משכבו ומילמל הברות חסרות פשר.
"שששש, אלה רק רעמים, רק רעמים," הרגיעה עיישה את הילדה וחיבקה את גופה הצנום אשר רעד בין זרועותיה. רעמי התותחים היוו מוזיקת רקע מאקברית לחייהם בשנים האחרונות והילדה הייתה אחוזת אימה למשמע רעשים פתאומיים.
"איפה אמא, מדוע היא לא בבית?" רטנה ג'מילה, ועיישה הגניבה מבט מוטרד לעבר פתח האוהל, גם היא הייתה חרדה, מאז בואם למחנה עוד לא נעדרה אמם מהאוהל בשעות הערב. בבקרים הייתה יוצאת כמעט מידי יום, עומדת בשוק המאולתר שקם בלב המחנה ומנסה למכור דבר מה מהמעט שהצליחו להציל מביתם ולקנות בתמורה מעט אוכל למשפחה. בשבוע האחרון כמעט ולא יצאה מפתח האוהל כי כבר לא היה מה למכור.
בנחיריה בא הריח שעלה מגופה של אחותה, ריח של זיעה ושל שיער לא חפוף. עיישה ידעה שגם היא מריחה דומה וזכר חדר האמבטיח המבהיק שלהם מחומס סחט אנחה מנפשה. אך זו הייתה הקטנה בדאגתותיה, מצבו של נביל והמחאות הקולניות שהשמיעו ביטניהם הריקות של בני משפחתה הטרידו אותה הרבה יותר. אתמול אמא יצאה לשוק בידיים ריקות וחזרה בעבאיה מוכתמת בדם ועם שן חסרה בפיה לאחר ניסיון להידחק לתור חלוקת המצרכים לפליטים. בעיניים כבויות הוציאה מכיסה עם שובה חופן עדשים מעורב במעט אורז ובהרבה חול, פחות מספל שהשיגה במחיר שן ושפה שסועה. רק בעלי השרירים מצליחים להגיע למצרכים המעטים שמחולקים, רוב החבילות המובאות על-ידי האו"ם כסיוע לפליטים, שעליהן מתנוסס הכיתוב "לא למכירה", נמכרות על-ידי השרירנים שהשתלטו על החלוקה לסוחרים ירדניים שבאים מחוץ למחנה, ותכולתן נמכרת לאנשי המחנה בכסף רב. על החבילות המעטות שמחולקות יש התנפלות איומה ותגרות ידיים, וכל מה שיכולה אישה כמוה לעשות – זה לאסוף מהעפר שאריות שנפלטו מן החבילות אשר נקרעות בדוחק שנוצר. רק החזקים שבגברים מצליחים להשיג מצרכים למשפחותיהם, אבל אבא לא מוכן אפילו לשמוע על כך, סוחר השטיחים המכובד מחומס לא ילך מכות עם האספסוף עבור קצת קמח או חופן אורז, הכריז.
נביל נאנק ומילמל משהו ועיישה הרימה את הצלוחית עם הנר וניגשה למיטתו. האירה את פניו והניחה יד על מצחו. הוא להט מחום. הלכה וטבלה את ספל הפח בכד החרס המכוסה שעמד על הארץ, שלתה מתוכו מעט מים עכורים, הגביהה בידה השמאלית את ראשו של נביל וקרבה את הספל לפיו. הוא פקח עיניים בורקות מחום ולגם מהמים בשקיקה. ביטנו קרקרה נוגות ועיישה התכווצה. הורידה את ראשו בעדינות על המיטה וחזרה לתבשיל שעל הפתיליה, בחשה, הרימה בכף קומץ מתוכו והגישה לפיה, אך כל מה שהירשתה לעצמה לטעום היו מספר גרגירים. בחשה פעם נוספת וכבתה את הפתיליה. התבשיל הדל צריך להספיק לחמישה נפשות.
מצבו של נביל עמד בראש דאגות המשפחה. הכדור, שנורה ברגלו בידי אחד מחיילי השליט, הוצא עם הגיעם למחנה על ידי דוקטור פאוזי, פליט כמוהם, בצריף ששימש מרפאה. צריך לתת לו אנטיביוטיקה לפחות שבוע ימים, אמר הרופא. אבא הצליח לרכוש את התרופה יקרת הערך בשוק השחור שהתנהל במחנה, תחילה נראה שנביל הולך ומבריא ואז שבה המוגלה לנזול מפצע הירי, רגלו התנפחה וחומו הרקיע שוב. אולי התרופה לא הספיקה, אולי הייתה בכלל מזוייפת או שלא טיפלו בפצע כיאות והזדהם, אין לדעת. וכבר אין כסף לקנות תרופות, אין כסף גם עבור אוכל ואין מה למכור, המעט שהצילו מביתם הבוער בחומס נשדד בדרך באיומי סכין, ומה שלא לקחו השודדים – כבר נמכר.
"עיישה, אני מתה מרעב," התלוננה ג'מילה. גם היא הייתה רעבה מאד, הנזיד שבסיר הלך והתקרר והוריהם טרם חזרו. אבא תמיד נוהג לצאת בערבים, משחק שש-בש ומעשן נרגילה בצריף המספרה של חרירי שהופך למועדון מאולתר עם רדת החשיכה. אבל אמא? עיישה הופתעה והוטרדה כשאמרה לה שהיא יוצאת עם אבא למרות השעה המאוחרת וענני הגשם שהאפילו את השמיים. כששאלה אותה להיכן היא הולכת, התחמקה. "הכיני בינתיים את התבשיל, אנחנו נחזור ונאכל כולנו," אמרה.
מאז חלפו מספר שעות והם עדיין לא שבו. היא התלבטה אם להגיש אוכל לאחותה ולנסות להאכיל את נביל, כל היום לא אכל דבר, רק שתה מעט. ניגשה לפתח האוהל, הסיטה את יריעת הבד והביטה החוצה. הגשם פסק. חשיכה סמיכה שררה, רק אורות עמומים בקעו מפתחי האוהלים והצריפים של המחנה, נוה עלוב בלב המדבר השחור. מתוך האפלה הבליחו פתע שתי עיניים צהובות עצומות ועיישה שמעה טרטור מנוע. מכונית נעצרה לפני שורת האוהלים ולאור הפנסים ראתה את הוריה יורדים מהאוטו והולכים שפופים על השביל.
"ג'מילה, הם חוזרים, תכף נאכל," הודיעה לאחותה בעליצות מזוייפת. היא כבר הספיקה לראות את השקיות שההורים נשאו בידיהם, וליבה ניבא לה רעות.
٭٭٭
למחרת בבוקר החלו ההכנות. גיגית פלסטיק גדולה הופיעה יש מאין ודלי פח מלא מים הועמד על הפתיליה. על ארגז קרטון נערכו בקבוק שמפו, חפיסת סבון וליפה קשיחה ועל המיטות נפרשו הבגדים החדשים של עיישה, שתי שמלות בגוונים עליזים, כותונת לילה וורדרדה דקיקה מקושטת בתחרה ובגדים תחתוניים. זוג נעלים חדשות ומבריקות נחו בין הבגדים וגם נעלי בית וורודות דמויות פרווה, מלתחה מן הסוג שעיישה לבשה בחייה הקודמים. מאז בואה למחנה היא לא נפרדה מן העבאיה, שחורה וחסרת צורה המטשטשת את תווי המתאר של הגוף, הלבוש של כל נשות המחנה, מגן מפני סופות חול ומבטים חמדניים של גברים.
ג'מילה, נרגשת ונלהבת מההתרחשות החריגה ומן השפע שנפל בחלקם, סייעה לאמה בלב חפץ בכל אשר נתבקשה. נביל ישן בשקט ונשם באופן סדיר לאחר שתי מנות אנטיביוטיקה שכבר הספיק לקבל. אבא הזדרז להסתלק מן האוהל מיד לאחר ששתה כוס תה מלווה בפיתה עם ריבת חבושים, מן המעדנים שהובאו אמש יחד עם שאר הדברים. הוא אכל ושתה שקוע בעצמו ואז קם ויצא מן האוהל מבלי להעיף מבט לעברה של בתו הבכורה.
עיישה ישבה על מיטתה ללא ניע ובהתה נכחה בעיניים ריקות. לא התנגדה כשאמה נטלה את ידה, הקימה אותה על רגליה והורידה את בגדיה, הושיבה אותה מקופלת בגיגית בתוך המים החמימים וקירצפה היטב את גופה בליפה מסובנת. היא לא אמרה דבר שעה שחפפה לה את הראש בתנועות אצבעות נמרצות, שפכה מים נקיים על שערותיה ושוב חפפה בשמפו. כמו בובת סמרטוטים חסרת חוליות ורצון משלה עמדה עם ראש מורכן שעה שטיפלה בציפורניה, משחה את עורה בקרם מרכך וסירקה וסידרה את שיערה. היא לא חשה דבר כשהלבישה אותה בשימלה חדשה, הזליפה בושם על צווארה ומשחה אודם על שפתיה.
ורק כשג'מילה, בתמימותה הילדותית, מחאה כפיים בהתלהבות והכריזה שהיא נראית מדהים ושתהיה הכלה היפה ביותר בעולם – רק אז הקיצה עיישה מקיפאונה וסיננה מבין שיניה "תשתקי, טיפשה!", מילים שגרמו לילדה לפרוץ בבכי נוקב, היא רק החמיאה לה מכל הלב, לא הורגלה ליחס כזה מצידה, תמיד הייתה האחות הגדולה העדינה והנדיבה.
לאחר התקרית הזו, שבה עיישה והסתגרה בקליפתה ולא הוציאה הגה נוסף עד לבואו של החתן.
את כל מה שהיה לה לומר – אמרה כבר אמש. עיישה לא הייתה תמימה כג'מילה בת התשע, בגיל חמש-עשרה כבר מבינים הרבה על החיים, העיניים פקוחות והאוזניים כרויות. אמש, משראתה את הוריה נכנסים לאוהל נושאים שקיות מלאות ומתחמקים ממבטיה, הבינה.
כבר לא היה להם דבר למכור. מלבד אותה.
על נישואי תענוג כבר שמעה. היא ראתה את הירדניים שמסתובבים במחנה, עסקיהם לא כללו רק קנייה ומכירה של מוצרי מזון וחפצי בית. היו שקנו גם כלות לשעה קלה, מצבם הנואש של האנשים סיפק סחורה משובחת מן הסוג הזה, נערות צעירות, חלקן ממש ילדות, יפות יותר ויפות פחות. הבתולות –מחירן גבוה יותר, הגרושות – כאלה שכבר נישאו בנישואי תענוג וגורשו לאחר פרק הזמן המוסכם – הן כבר סחורה פגומה ומחירן יורד בשוק הבשר.
עיישה הכירה נערות שנעלמו מן המחנה לפרק זמן – לעתים לימים ספורים, לעתים יותר – ואז שבו והופיעו, עיניהם ריקות ומבטן מושפל, הסתגרו באוהליהן או התהלכו כרוחות רפאים מלוות במבטיהם ורינוניהם הזדוניים של האנשים. והיא גם שמעה על צוק הכלות, משם קפצו אל מותן כמה נערות שמצאו דרך להימלט מהגורל שציפה להן או כאלה שלא יכלו לשאת את החרפה לאחר מעשה.
אמש הם ישבו לאכול בשקט טעון מבלי שנאמר עדיין דבר. רק ג'מילה, נלהבת מן המעדנים שכמותם לא טעמה ימים רבים, פטפטה בהתרגשות ילדותית. עיישה לא הכניסה דבר לפיה, ישבה קפואה ובהתה בצלחתה.
"אכלי משהו!" פלטה אמה בקול קטן מבלי להרים מבט לעיניה.
עם תום הארוחה, אבא הסתלק מן האוהל. אמא ניסתה להאכיל את נביל שבלע בקושי מספר כפיות מן התבשיל שהגישה לפיו. ג'מילה, שבעה ומאושרת מן המזל הטוב שפקד אותם, שכבה לישון עד מהרה.
ורק עיישה קפאה על דרגשה.
ואז אמא החלה לדבר. התפתלה, גמגמה והזיעה אבל את עיקרי הדברים אמרה, שאין ברירה, שמצבם לאחר ייאוש, שצריך תרופות כדי להציל את נביל אחרת דינו נחרץ, וצריך אוכל, הם הולכים ונחלשים מיום ליום.... והסוחר איש נחמד, לא זקן, הבטיח להתנהג יפה אליה... והוא משלם בנדיבות עבור שבוע איתה, רק שבוע והיא תחזור למשפחה... ויקח אותה לעמאן, לבית מלון מפואר, תאכל מעדנים והוא יקנה לה עוד בגדים... הם קיבלו בינתיים מקדמה, השאר ימסור למחרת, כשיבוא לקחתה.... הכל כבר סוכם ונחתם....
עיישה בכתה, התחננה, מעלים אותה קורבן, הורסים את חייה, מוטב כבר שיהרגו אותה, איך הם יכולים, איך הם יכולים... אבל עיני האם נשארו קשות, הישרדות המשפחה קודמת לכל שיקול אחר. אין בררה....
וכשכולם מלבדה ישנו ואביה חזר לאוהל וגישש את דרכו באפלה לעבר מיטתו, פלטה בלחישה רועמת ספק שאלה ספק תמיהה, אבא, איך יכולת לעשות לי את זה?! ונענתה בנהמה פראית מיוסרת, והיא נחרדה והחרישה, ולא הזכירה לו כמה גאה היה בהשגיה בבית הספר ואת הבטחתו לשלוח אותה ללמוד באוניברסיטה, ולא הזכירה לו גם את מילת הכבוד שנתן לה שלא יכפה עליה נישואים בניגוד לרצונה.
ובבוקר לא הביט לעברה כשעזב את האוהל.
٭٭٭
לפני הצהריים הופיעה שוב המכונית ונעצרה לפני האוהלים. בראש מורכן, כשה המובל לשחיטה, צעדה עיישה בעקבות אמה על השביל ולא ראתה, אך חשה על בשרה, את המבטים הננעצים בה מכל עבר.
איש נמוך ושמן בעל אף בולבוסי ושפם דקיק, שניצב ליד המכונית, חשף את שיניו לקראתה ושן זהב הבהיקה בפיו. הוא סקר אותה במבט מהיר מכף רגל ועד ראש, כאומד סחורה, חשף שוב שיניים בעווית של שביעות רצון ופתח את הדלת בפניה, והיא נכנסה והתיישבה על המושב. קבעה מבטה בזגוגית שלפניה ולא ראתה ולא שמעה יותר דבר ממה שנעשה ונאמר בחוץ. לא הסיטה ראשה גם כשהאיש נכנס למושב הנהג, התניע ויצא לדרך. היא נתנה דעתה שהוא מדבר אליה אך לא שמעה את דבריו, כאילו היא נתונה בתוך תא זכוכית אטומה לקולות ורעשים. המשיך ללהג עוד זמן מה ואז בלם בפתאומיות, הסתובב לאחור, לקח דבר מה מהמושב האחורי והניח על ברכיה קופסה מלבנית שטוחה עטופה בנייר צבעוני.
"זה בשבילך, תפתחי!" הורה לה. משלא נענה, המשיך, "ביישנית הא? את לא צריכה להתבייש ממני, אני עכשיו בעלך," אמר בקול רווי מתיקות, "זה שוקולד מעולה, תפתחי ותאכלי, אני מתערב איתך שלא אכלת שוקולד בזמן האחרון, חה חה חה... ואת רזונת, אני אדאג שבשבוע הזה שתהיי איתי תעלי קצת בשר על עצמותיך," גיחך וחשף שוב שיניו לעברה.
משלא צייתה, הרים בחוסר סבלנות את הקופסה, קרע את הנייר הצבעוני ואת עטיפת הצלופן ופתח את המכסה. הניח שוב את הקופסה הפתוחה על ברכיה, הזמין אותה בתנועת יד להתכבד ואז המשיך בנסיעה.
עיישה נרעדה ודמעות הציפו את עיניה. זה עידן ועידנים בחייה הקודמים – לפני שלושה חודשים – חגגה יום הולדת 15. מההורים קיבלה צמיד כסף ועגילים תואמים, נביל קנה לה שני ספרים וג'מילה הכינה לה קופסת תכשיטים מרופדת בקטיפה כחולה, מעשה ידיה. ופייסל... פייסל הביא לה בונבוניירה מקושטת בסרט אדום, הושיט לה אותה בביישנות ואיחל לה מזל טוב והצלחה בלימודים. שעה שלקחה את הקופסה מידו המושטת נגעו אצבעותיהם אלה באלה וזרם חשמלי חלף בגופה. סומק פרח בלחייו, דבש ניגר מעיניו החומות.
פייסל, ידיד נפש של אחיה וחברו לספסל הלימודים, יחד למדו לבחינות הבגרות ספונים בחדרו של נביל ויחד הצטרפו לצבא המורדים נגד משטר הדיכוי. עיישה הכירה אותו מילדותה אך בשנה האחרונה משהו השתנה, ליבה ניתר כל אימת שפגשה בו, ובלחייו של פייסל פרחו השושנים כשבירך אותה לשלום. ולפני שהכל התמוטט עליהם, בא להיפרד, הוא יוצא עם נביל...הוא רוצה לספר לה ש... שפעם יבואו ימים טובים יותר והוא ילמד ויהיה מהנדס והיא תגדל בינתיים ו... ואז הוא יבוא... זאת אומרת אם היא תרצה...
כי הוא מאד, מאד....
ולא הוסיף, הסתובב ויצא בריצה, וזו הייתה הפעם האחרונה שראתה אותו, ואיש לא יודע מה עלה בגורלו ואם הוא בחיים....
"מה קרה לך, מדוע את בוכה?" החריד אותה קול גס מהרהוריה. "קחי כבר בונבון אחד!" אמר בטון מצווה שכל המתיקות נמוגה ממנו. הוא המתין מעט ומשלא נעתרה, לקח אחד מתוך הקופסה וניסה להכניסו לפיה, אך היא הסיטה את ראשה והוא תחב אותו לפיו ופנה אליה בכעס תוך כדי לעיסה כשמיץ שוקולד חום ניגר על סנטרו, "אני מקווה שלא תעשי לי בעיות, שילמתי כסף רב להוריך ואני מתכוון ליהנות מהזמן שלנו ביחד, ואני מייעץ לך לטובתך לשנות את הגישה ולשתף איתי פעולה... אולי עשיתי טעות שרציתי בתולה, אולי עדיף היה לקחת אחת שכבר התנסתה עם גבר... אבל חברים אמרו לי שזו חוויה מיוחדת ושכדאי לי לנסות... טוב, כמובן שאשתי הייתה בתולה כשנישאנו, אבל הייתי אהבל בן 18,
מה כבר ידעתי אז," גיחך ומשך בכתפיים.
שארית היום עבר עליה בערפול, כמו מתוך חלום. הייתה מודעת שנכנסו לעיר גדולה אך לא ראתה דבר. הוא עצר בחניון של בית מלון והיא ירדה כשאמר לה לרדת, נכנסה למעלית בעקבותיו ואחר-כך לחדר. הוא הניח את מזוודתו ואת תיקה על השטיח, אחר-כך לקח את ידה והיא מצאה עצמה שוב במעלית. הלכה אחריו והוא הוביל אותה למסעדת המלון, הזמין מה שהזמין והורה לה לאכול. היא צייתה כמו אוטומט, קיבתה הריקה תבעה את שלה אך לא הבחינה מה אכלה, הביאה את המזלג לפיה, לעסה ובלעה. כמו אוטומט. אבל הוא היה שבע רצון, "אלחמדוללה!" קרא כשראה אותה מסיימת את מה שהונח בצלחתה, "כבר חששתי שתעשי שביתת רעב ותצטמקי עוד יותר חלילה!" הוא צחקק, הוציא מכיס חולצתו חפיסת סיגריות ומצית מוזהבת, הדליק אחת, שאף ממנה בהנאה ופלט את העשן. התרווח לאחור על כיסאו וסקר אותה במבט אבהי אוהד.
"יהיה לך טוב איתי, את תראי," קולו עטה שוב ציפוי מתקתק, "אני לא בן אדם רע, יש לי בת בערך בגילך, נערה נאה למדי אך לא יפה כמוך... אני אראה לך את התמונות של משפחתי כשנחזור לחדר.... אשתי... היא הייתה יפה כשהתחתנו... עכשיו היא כפולה משהייתה אז, אפשר לעשות ממנה שתים כמוך וישאר עוד עודף, חה-חה-חה-חה" .
הוא פרץ בצחוק מתגלגל, חיכה למשוב כלשהו ממנה אך לא קיבל.
הם עלו לחדר כעבור שעה קלה. היא הסתגרה באמבטיה אך הוא היה חסר סבלנות ודפק על הדלת להאיץ בה. היא יצאה והוא כרך זרועותיו סביב גבה ונישק אותה בשפתיו הבשרניות, רוקו המדיף ריח חריף של טבק חדר לפיה, חנק את גרונה והעלה דמעות בעיניה. היא השתעלה וחשה דחף להקיא, אך בלעה את מה שהיה לה בפה. הוא סובב אותה עם גבה אליו, פתח את רוכסן שמלתה, הפשיטה מכל בגדיה, מישש באצבעותיו העבות את שדיה הצעירים ונגע קלות בשיער ערוותה השחור הסמיך, והיא עמדה כנציב קרח, עיניה עצומות בחוזקה. הוא התנשף בכבדות ונאנק, הסיר בתנועה חטופה את כיסוי המיטה והדף אותה עליה. בקול צרוד דרש שתפקח את העיניים, והיא צייתה. החל להתפשט במהירות כשמבטו בעיניה המתות; אך היא בכל זאת ראתה: ראשית את חזהו וזרועותיו השעירים, אחר כך את בטנו המשתפלת, ואז את הנחש השחור העבה שהרים ראשו מבין רגליו. הוא נשכב עליה מלוא קומתו ונשימותיו המואצות שרקו באוזניה כשניסה לחדור לגופה. אברו הזדחל בין ירכיה, גישש ומצא את הפתח אבל כרסו הייתה לו לרועץ, עמדה ביניהם וחיבלה במאמציו. הוא נתמך במזרון כשידיו מצדדיה , הרים את פלג גופו העליון באוויר, הגביה את כרסו וכך המשיך לחתור למטרתו בנחישות, דוחף ובוטש, פניו סמוקות ומבטו פראי. לבסוף עלה באברו לפלס לעצמו נתיב, ובתחושת ניצחון הדף עצמו לתוכה בכל העוצמה ונהמה חייתית נפלטה מגרונו. ואז צנח מותש על גופה.
ועיישה, שחשה שקרעו את בשרה לגזרים, נשכה עד זוב דם את שפתה התחתונה, חנקה את הזעקה שעמדה לפרוץ מפיה ורק התפללה בליבה שאללה הרחמן, ברוב חסדו, יאסוף אותה אליו.
