פסי, זאת שמדריכה אותנו מדברת בלי סוף, איזה קול מעצבן ומתכתי יש לה.
"איך אנחנו יודעים שחורף עכשיו"?
איזו שאלה מפגרת. מסתחרר לי הראש, אני רוצה לישון. אני שומעת זקנה אחת עונה "גסם". כי לשונה מפריעה לה וכל הזמן בורחת לה מהפה. פסי לא מניחה כמעט לאף אחד לחמוק משאלותיה. מזל שאותי היא לא שואלת. הו, כמה שאני עייפה. כמה שאני רוצה לישון. אני בכלל לא מבינה מה אני עושה כאן, מלא זקנים שאף אחד לא מדבר, רק אחת יושבת על ידי, לא יודעת איך קוראים לה, היא אומרת שהיא הולכת לבית הספר. איך היא הולכת לבית ספר אם היא כל הזמן כאן. די, אני נרדמת, והפסי הזאת סתם מבלבלת את המוח לכולם, אני לא יודעת מי הביא אותי לכאן. גם אליעזר לא בא איתי, איך הוא יכול להשאיר אותי לבד? אני יודעת מה קרה, הוא החביא את המפתח וברח, הוא לא מבין שכואבת לי הבטן? לפחות היה אומר משהו. אוף, מישהו נוגע לי בכתף, מה, לא מבינים שאני רוצה לישון?
"אימא" אני שומעת.
"הו הנה, היא סוף- סוף באה אלי".
"אימא, תראי מי הגיע לבקר אותך".
"מי"?
"את זוכרת את ברכה ואת נעמי".
"לא".
"זו הבת של שרה"? שואלת פסי.
"זו הבת שלי", אני שומעת את זאת מאחורי.
"כמה היא דומה לשרה, מדהים". אומרת פסי. אבל מי זאת שרה, על מי הן מדברות.
שתי הילדות מנשקות אותי, הן כאלו יפות, אבל אני לא יודעת למה הן באו לבקר אותי.
"מה שלומך, סבתא"? הן שואלות.
"את רוצה לרדת למרפסת, יש שמש חמה בחוץ". אומרת הבת שלי.
"נו טוב".
כוס המיץ בידיים שלי, אני נוסעת, המעלית נפתחת, אני שומעת את הבנות מעירות עם קצת חיוך.
"אימא, תיזהרי איזו נהגת את, עוד מעט היית מדביקה אותה לקיר".
"את מי מדביקים לקיר?"
שתי הבנות הצעירות צוחקות . הן עומדות אחרי, אני רואה אותן במראה, אני לא יודעת מי הן.
"יש כאן שולחן וכיסאות," אומרת הבת שלי.
"אין כאן שמש, שימי אותה בשמש," מי זה אותה? אני לא רואה כאן שום אותה.
"אימא, תיזהרי, עוד מעט היית פוגעת בעגלה של סבתא".
"אז תעזרו לי, אילו כיסאות כבדים".
הן עוד פעם צוחקות.
"ברכה ונעמי, תעמדו ותחבקו את סבתא. נצלם אתכן".
"תראי איך יצא," הן אומרות.
"את כל כך שמנה, כל כך יפה וכל כך שמנה".
"סבתא, יש לה תינוק בבטן".
אני לא מכירה את הבנות האלו, למה הן באו לבקר אותי, כמה נעים כאן בחוץ. אוף אוף, כואבת לי הבטן.
"אימא מה כואב לך"?
"כלום".
"סבתא, את רוצה מים מינרלים הם טעימים בטעם תפוח".
"קצת".
"נכון טעים".
"ככה,ככה".
"תראי איך שהיא מחזיקה את הבקבוק. היא לא מוכנה לוותר עליו, הלך עלייך, ברכה".
מה הן צוחקות כל הזמן. יושבות על ידי ורק מפטפטות או צוחקות.
"טבעת יפה יש לך," אני מביטה על טבעת הנישואים של זו שבהריון.
"טוב,זאת טבעת נישואים חדשה, שלי ישנה."
"סבתא, איך קוראים לה". הן מצביעות על הבת שלי.
"חנה בננה".
"אז היא יודעת, היא מכירה אותך".
אני לא יודעת מי מכירה אותי.
"אמא, את יודעת איך קוראים לה?"
"ברכה".
ולה?"
"נעמי...באיזה חודש את?"
"בחודש השישי," עונה לי הילדה הזו. למה הבת שלי הביאה אותן אִתה?
הבת שלי מקבלת שיחה בטלפון שלה. אני לא יודעת על מי היא מדברת, היא אומרת שהיא יושבת עם אמא וגם שתי הבנות שלה איתה, ואמא מרגישה טוב.
"עם מי דיברת".
"עם שרה, היא מוסרת לך ד"ש.
"סבתא ,כמה ילדים יש לשרה?"
"חמישה."
הן עוד פעם מתגלגלות מצחוק.
"איך הדביקה לשרה חמישה ילדים, חצי ילד אין לה".
מי הדביקה על מי?... הן לא מפסיקות לצחוק. "אימא, זהו. הביקור נגמר, צריכים להחזיר אותך לחדר האוכל, יש ארוחת צהריים עכשיו".
"אה, אין מה לאכול".
"את חייבת לאכול משהו," אומרת לי הבת שלי.
על מה הבת שלי מדברת עם האחות? היא מסתכלת עלי ומדברת אִתה. שמו לי בשולחן פרוסת לחם כמה זמן היא מדברת איתה, אבל אין לי תיאבון, אני עייפה, רוצה לישון.
***
"אנחנו חושדים שהמחלה חזרה אליה ויש לה גרורות כנראה בבטן, אחותך לא מעודדת לעשות משהו , כי אין אפשרות לעזור. לדקור ולענות אותה בבדיקות- אין טעם. ננעים לה את החיים עם מה שנשאר לה".
"לפי מה אתם חושדים שמדובר בסרטן?" אני שואלת.
"כאבי בטן עזים וירידה במשקל
חוסר תיאבון ואָּפַּתְיָה שהיא סובלת ממנה."
לא יודעת אם ההסבר הזה שכנע אותי, יצאתי משם ברגשות מעורבים. מצד אחד אם זה סרטן, שייקח אותה מה שיותר מהר שלא תסבול, לא נותר לי אלא לנשקה לפרידה.
