To: Ortal
Din_b_@hotmail.com
From: dini
"תודה" אמרה אורטל.
"להתראות" אמר דיני.
"ביי."
אורטל יצאה החוצה ובעזרת מצית שהייתה מוכנה אצלה בכיס היא שרפה את המכתב על המדרכה רחוק מעייניה של נועה ארגוב ונתנה לחתיכות הנייר השחורות להתעופף ברוח להתפרק לאלפי חתיכות קטנות ושחורות.
שלושה חודשים עבר מאז ביקרו הבנות שבאנגליה אצל משפחת ברוק, הבנות שלא מצאו כלום היו נואשות והחקירה לא התקדמה.
והחקירה בצרפת גם כן לא בדיוק התקדמה.
"ג'וש מה הולך?" שאל מקס
"סתם חושב" אמר ג'וש.
"על ליטל?" שאל מקס.
"לא, מה? על מה אתה מדבר?"
"מה אתה מפגר? אתה גנוב, רואים את זה עליך ועליה, מה הולך איתכם תגידו?"
"מה?, אתה יותר מידי מבלה עם בת-אל."
"נגיד, אתה חייב לראות אותך ואותה."
"היי, מה קורה?" שאל אלכס.
"היי" אמרו ג'וש ומקס.
"יש חדש בנוגע לאחותי?" שאל אלכס בדאגה.
"אני הולך להגיד לך את אותה תשובה שאמרתי לך כל השלושה חודשים האלו, והיא: לא!" אמר ג'וש והלך מן החדר.
"מה עובר עליו?" שאל אלכס כשג'וש יצא מהחדר.
"עזוב, לוקח זמן להבין אותו" אמר מקס.
"יש משהו חדש בנוגע לדיאנה?" שאלתי בדאגה.
"ליטל אני הולכת לענות לך את אותה התשובה שעניתי לך כל השלושה חודשים הללו: לא,מצטערת" אמרה מזי.
דמעות עלו בעיניי.
ניגשתי אל המזוודה שלי והוצאתי משם את יומני.
"אני הולכת למעלה לחצי שעה בערך. אל תדאגו לי" אמרתי ויצאתי מחדר.
שמרתי את דמעותיי בעיניי וניסיתי בכל כוחי לא לתת להן לצאת.
ידעתי לאן רצתי ללכת.
למקום קסום, שליו, מקום שבו אני אוכל לראות הכול, לחשוב,לפרוק והכי חשוב להיות לבד עם היומן שלי.
עליתי במעלית לקומה הכי גבוהה וחיפשתי אולי יש שם עליה לגג או משהו.
כן הגג., המקום הכי שליו, משם רואים את כל היופי, השמיים, עננים עצים כבישים, מגדל אייפל.
"מצאתי" חשבתי , בסוף המסדרון מצאתי את הדלת וכשפתחתי אותה הגעתי אל המקום הקסום התחבאתי באיזו שהיא פינה, ישבתי ובכיתי, בכיתי וכתבתי ביומן.
Dear diary. (יומן יקר)
אני לא יודעת מה לעשות.
דיאנה נחטפה.
וכבר שלושה חודשים אנחנו לא יודעים מה קורה איתה.
אני דואגת,יומן יקר.
אין על מכתב החטיפה שום טביעות אצבעות.
בדירה לא מצאנו כלום.
טוב מצאנו, אבל דבר אחד שאין לו חשיבות.
מצאנו שתי ניירות עם התמונה של המלכה, אבל לא רשום עליו כלום, הנה הוא:
הנה,קיפלתי אותו בשביל שהוא לא יגמור לי את העמוד.
מכיוון שיש כאן שתיים הרשו לי לקחת אחד, ביקשתי רשות ממזי.
וזהו לא הצלחנו למצוא כלום.
בדקנו הכול עם המכשירים של הסוכנות וכלום.
אני דואגת לה ולא יכולה לחשוב מה יהיה עם יקרה לה משהו.
וגם אני לא יודעת מה קורה איתי...
אני לא בטוחה, אבל אני חושבת אבל ג'וש גם הרבה בזמן האחרון.
לפני שבוע בערך קראתי את כל המכתבים שהוא כתב לי לפחות חמישה פעמים.
אני מחבבת את ג'וש?
...
ג'וש רץ כל הדרך עד לקומה האחרונה, הוא אהב לרוץ במיוחד במדרגות, מכיוון שאז היה חושב רק על הקושי של לעלות את אותן מדרגות עד הסוף.
כשהגיע לקומה האחרונה רץ עד לסוף המסדרון ומצא דלת פתוחה, הוא ראה את הנוף שהיה, את השמיים ונזכר איך הוא וליטל אהבו לטפס תמיד אל גג הבניין שלהם בניו-יורק.
הוא נכנס דרך הדלת והלך לכיוון הקיר הנמוך.
הוא נשען על הקיר ונאנח.
"מה קורה לי? אני חושב על ליטל כל כך הרבה בזמן האחרון, התחלתי לצייר את פנייה שוב ושוב ועל כל ציור שלה ישבתי שעות בשביל שהיא תצא מושלמת בדיוק כמו שהיא, אני חולם עליה בלילות, חולם על כך שאני והיא ביחד." חשב לעצמו ג'וש.
לפתע שמע קול של מישהו בוכה, הקול נשמע קרוב.
"זה קול של בת" חשב לעצמו.
הוא הלך בשקט לכיוון הקול וגילה את ליטל.
"ליטל?! למה את בוכה?" שאל אותה בהפתעה והתיישב לידה.
נבהלתי וסגרתי מהר את היומן שלי.
"אז, את באמת כותבת יומן" אמר בחיוך
חייכתי אליו ושתקתי.
"מה קרה?"
"כלום"
"כן כלום, ובגלל זה את גם בוכה? בגלל כלום?"
"טוב, אני טיפה מודאגת לגבי דיאנה, לא מצאנו שום דבר חוץ מהדף המטומטם הזה"
"אל תדאגי, אני בטוח שלא עשו לה כלום. אם היו עושים לה משהו בטח הם היו שולחים במכתב מטומטם כמו 'עשינו משהו לנסיכה בלע בלע בלע תעזבו את התיק!' המכתב הזה היה כמו המכתב הקודם, אותיות מעיתון אחד, שמראה שהחוטפים האלה הם לא יותר מחבורה של אנשים מפגרים שעדיין תקועים בגן."
צחקתי והוא הסתכל עלי.
"איזה צחוק חמוד יש לה והיא כל כך יפה" חשב לעצמו ג'וש.
"מה קרה?" שאלתי שראיתי שהוא מסתכל עלי.
"כלום" אמר הקים אותי על הרגלים והיומן שלי נפל הצידה.
"מה?" שאלתי שוב.
"סתם, תראי מה אנחנו מפספסים" אמר ושתינו הסתכלנו על השקיעה.
לאחר כעשר דקות כשהסתכלנו על השקיעה הוא חיבק אותי, ואני לא התנגדתי.
הסתכלנו אחד על השני עוד כמה דקות ואז זה קרה.
הוא התקדם לעברי שכמעט נגע באפי הוא נעצר, ליבי הלם בחוזקה, עצמתי את עייני והתקרבתי אל פיו.
שפתינו התרחקו רק לאחר כשתי דקות או אפילו יותר,כך לפחות הרגשתי.
נשארנו מחובקים, היה רגע של שק ומבוכה אך לאחר כשנייה צחקנו.
הלילה ירד.
"עכשיו הפסדנו" אמרתי.
"את מה?"
"לא זיכנו לראות את השמש יורדת , זה היה יכול להיות כל כך יפה, השמש יורדת ומגדל אייפל זוהר בהילה כתומה."
"כן חבל אבל חווינו משהו הרבה יותר יפה עכשיו, את לא חושבת?"
"אני לא חושבת... אני בטוחה." אמרתי ונישקתי לו שוב על שפתיו.
"וחוץ מזה מגדל אייפל יפה גם שמחשיך, הוא מכוסה באורות זוהרים."
"מחשיך! אולי לא! יהרגו אותי! אני חייבת לעוף" אמרתי בבהלה ולקחתי איתי את היומן ורצתי.
"חכי" אמר ג'וש ורץ אחרי.
שתינו הגענו במהירות למעלית וחיכנו.
"אני אלווה אותך עד לדלת החדר שלך וזאת לא בקשה!" אמר לי.
חייכתי והמעלית נפתחה.
הלכנו עד לדלת ואחזנו ידיים ושהגענו לדלת הוא נשק לי בפי, נשיקה קצרה.
"חכה" אמרתי ותפסתי אותו, "זאת לא נקראת נשיקה!, זאת נקראת נשיקה" משכתי אותו אליי נישקתי אותו.
הוא צחק ואני גם אני.
"זה חייב להישאר סודי, אני לא מספרת לאף אחת או אחד וכנ"ל לגבייך הבנת אותי."
"כן המפקדת!" אמר והצדיע.
"עמוד נוח" צחקתי והוא הלך לחדרו שלו ואני נכנסתי לחדרי.
"ליטל, סוף סוף התחלתי לדאוג!" אמרה מזי.
"איפה היית?" שאלה אותי הילה.
"במקום קסום, יאללה הלכתי להתקלח." אמרתי הלכתי אל המזוודה שלי שמתי את היומן בחזרה ,הוצאתי את הפיז'מה שלי ונכנסתי למקלחת.
בעוד המים החמים והנעימים ניתזים על גופי אני נזכרת בטעמה המתוק של הנשיקה שהייתי בעליית הגג, הרגע שלפני הכניסה לחדר והנשיקה האחרונה...
וחשבתי לעצמי, "העובדה שזה שמור בסוד עושה את זה מתוקה בהרבה יותר"...
סוף פרק.
נ.ב
אני הכי אוהבת את הסוף של הפרק בגלל הרומנטיקה....
בי תהנו אוהבת ליטל.
