לבנה אדומה - חלק שישי -

דלת גדולה הייתה קבועה בחומה, מעליה קשת עם כיתוב בשפה שאין שם לא הבין. הכיתוב בער לרגע באדום אש כשהתקרבו לדלת ואז חזר לצבעו השחור. הם עברו בדלת ונכנסו לרובע ההודורי.

הם עמדו בכניסה כמה רגעים נותנים לאין שם לעכל את שעיניו ראו. הרובע כולו היה שחור כצבע החומה, בתים היו ממוקמים בצורה מסודרת ובשורות עם מרווחים קבועים וגדולים בין בית לבית. היו שם רחבות ארוכות בהן הלכו הודורים ובין רחבה לרחבה היו לבנים רצופות בצבע שחור עליהן נעו כרכרות ללא סוסים שכמותן לא ראה אין שם מימיו. "אתה תתרגל, ההודורים מאוד מתקדמים ביחס לעולם החיצוני. אנחנו משתמשים במקורות כוח שהעולם בחוץ עוד לא מכיר ולא יודע על קיומם. אנחנו נמלא אותך בפרטים ונלמד אותך כל מה שתצטרך לדעת, בינתיים אנחנו צריכים להמשיך ללכת, אל תלך על המדרכות המרוצפות, יש לנו סדר וחוקים שטרם למדת, שמור על שתיקה, השפל מבט ובוא אחריי, אל תפצה פה ואל תחשוב בקול, אם רצונך לשוחח עמי עשה זאת דרך המחשבה - ועשה זאת בלחש. כולם כאן יכולים לראות את המחשבות שלך, שמור אותן נמוכות ושקטות. אנחנו הולכים עכשיו לראש הרובע ההודורי, המנהיג הכי חזק של ההודורי באלף השנים האחרונות. השאר לי את הדיבורים וההסברים עד שנגיע אליו.", מחשבתה של לילך לחשה למחשבותיו של אין שם. "ברור", השיב בלחישה ללילך. הוא השפיל את מבטו, והלך אחריה בשקט שומר את מחשבותיו לעצמו. הם הגיעו לביתו של מנהיג ההודורי שהיה הגדול והמפואר ביותר, הוא עמד בסוף הרובע, מרוחק מכל שאר הבתים. הבית היה גבוה משאר בתי הכפר, וקרני השמש ניצנצו וליטפו את אבניו השחורות והאפלות באורח שהוסיף נדבך של מיסתורין למקום. 

הם נכנסו בשקט לבית, בכניסה ישב שומר. פניו היו אפלות, שערו השחור הזדקר לכל עבר, על גופו לבש מדים שחורים שהתאימו לסבר פניו החמורות.