חזרה

הייתי שם במקרה, בלי הזמנה.

החיוך של הגבעה ההיא, הזכיר לי

פנים חרוכי שמש, וסבל סוציאליסטי מיושן.

חיוך ציני, כאילו דורש ביקור במקום מגוחך.

לא משהו מופגן, לא מהמם, אפילו לא הגשמה.

סתם גבעה חרושת קמטים, ללא היסטוריה הירואית.

אפילו לא שלט עם סיפור מקומי הזוי.

אבל...

דווקא שם, הדם בעורקי הרגשות הנוסטלגים שלי, החל להשתולל.

הדמיון פרש כנפיים, משמיע בתוכי מנגינות וריחות,

שהוצאו מממגורות האחסון האנלוגי של פעם.

בלי זיופים, בלי שיטה, בלי משחק בימתי מאולץ.

הפשטות של הקרבה לאדמה...

איך אהבתי את זה...