שיר  /  מרינה פרידמן

שִׁיר זֶה הוּא מַרְאָה

שֶׁבָּהּ אֲנִי מִשְׁתַּקֶּפֶת.

וְסִפּוּר חַיַּי עוֹלֶה עַל הַמָּסָךְ.

שִׁיר זֶה הוּא סַכִּין חַד

שמַּפְרִיד בֵּין אֶתְמוֹל לְיוֹם חָדָשׁ,

וּפְצָעִים עֲמֻקִּים

נִשְׁאָרִים בַּנְּשָׁמָה.

שִׁיר זֶה הוּא קַו בֵּין שָׁמַיִם לְמַיִם.

שׁוּרוֹת נִּכְתָּבוֹת

דּוֹמוֹת לְגַלִּים

וַאֲנִי טוֹבַעַת בַּיָּם.

שִׁיר זֶה הוּא מַטְבֵּעַ

נוֹפֵל מִלְּמַעְלָה

לְקֻפַּת הַצְּדָקָה.

שִׁיר זֶה הוּא אֵשׁ

שֶׁבָּהּ אֲנִי נִשְׂרֶפֶת

וְאַחַר כָּךְ קָמָה מִן הָאֵפֶר.

( מתוך עיתון 77 גיליון 370 – 369 )