דילמה

דילמה

כה כבד, רפוי וחסר תנועה

כמו חתול קשיש שרוע

על מיטת נפטלין של גברת קשישה

עוד מעט פגר

אמא נוטלת את בנה בכורה מעריסתו

להרימו, להניחו על שדיה

על פניה חיוך אוהב

שום חשד לא מנקר בלבה, עדיין

הסרט הזה לא אילם

קולות מסביב נשמעים

אך ממנו, רק דממה רועמת

ראשו על כתפייה מונח ללא זיע

פניו אטומים

עיניו ריקות ממבע

האם הוא יודע שזאת אמא ?

רעד עובר בי

למראה הנורא

רע

פצצת זמן מתעתעת של אלוהים

תריסר קילוגרמים של כמו אדם דייסתי

פגום

האם יתכתב ב אי-מייל עם

תינוקה של רוזמרי

או עם הרופא ההתפתחותי

שלא איבחן נכונה

או איתי

שאנה אני בא

להשיג את האומץ

והיהירות

שמשורר מנוסה שכמוני

חייב בהן לספר להורים צעירים

חסרי מושג  בסרט הזה

והלוואי שאתבדה