קטע מתוך "ההופעה" של ארתור מילר

אוי גלי יקרה שלי, איזה הרהור פילוסופי את מביאה, מטריד כל כך. למה לא הבאת משהו על זריחה או שקיעה אדומה, או על אביב ואהבה. למה על הרג, על האמת שבחידלון. אמנם צ'כוב אמר, כשיש אקדח במערכה הראשונה הוא יהיה בשימוש באחרונה. אבל אפשר לשים על השולחן בתחילת המחזה שושן צחור, ואז הסוף יהיה Happy end.

אנסה יקירתי להביא הרהורים משלי על אותו מבט של ארתור מילר. אנסה להביט מעל הגשר ולראות.

אנחנו שונים, כל כך שונים שבא לבכות. נדיר למצוא שתי נפשות שהן תאומות. להביט בהמון הצועד ברחובות זה לראות עולמות שונים שמתנגשים, אומרים סליחה וממשיכים. ואם מורידים את הווליום זה מפחיד לראות את התנועה הזו זה כמו ציור סוריאליסטי, ששום דבר בו אינו אמיתי (זה מזכיר לי את הקליפ "החומה" של פינק פלויד).

מהו האמיתי? מהי האמת? ומי קבע את האמת? האם ישנה אמת אחת ומוחלטת? הרי האמת איננה כאן על פני האדמה היא נמצאת בעולם האידאות, ומי שמגיע לשם האם הוא באמת מגלה את האמת? הוא אולי מגיע לרמה הגבוה של פילוסוף אבל מה לו ולאמת. שאלות רטוריות שאינן דורשות מענה יקרה שלי.

רק המוות הוא אמיתי, הוא אחד ואינו משתנה כשהוא בא לקחת אותנו. אפשר למות על מיטה בבית החולים או מתחת לגשר מכוסים בקופסת קרטון או בשדה הקרב. המוות אינו מבחין בהבדלים, הוא גם אינו חלום, הוא מוחק חלומות והוא גם מוחק מחשבות שבראש מסתובבות, ואז לא חשוב אם האמיתי בהן היה סיפור או שיר. כשיבוא המות הוא יקח אתו סיפור שלא סופר ושיר שלא נכתב שרק סתם התהלכו בדרכים ונברו בפחי האשפה של החיים בחפשם אחרי האמת. רק הדברים שנכתבו הם אמיתיים - אולי, גם בזה איני בטוחה.

זהו יקירה, הרהורים של בוקר שבת. אם הם טובים או לא אינני יודעת, אבל אמרת ללכת עם הדברים לאן שישאו אותנו, אז זה המקום שאליו הגעתי, ואם מחר הם ישאו אותי למקום אחר, אספר לך על כך גם כן.

שבת שלום יקירתי,

נורית

האם לא כולנו גנבי סיפורים? אנחנו "ציידים לקטים" של סיפורים. את הרי יודעת שכל אחד הוא סיפור או שיר. יש שהם ספר פתוח וקל להעתיק ממנו ויש שהם ספר סגור.

כולנו נאשמים בגניבה, טוב שלא אוסרים על כך, למרות שיש כאלו שיושבים בכלא החיים.

הכל כבר ישנו ונברא, אנחנו רק אוספים, כל ספר חדש שנכתב, כבר נכתב פעם, הוא רק שינה את פניו. כל סיפור כבר סופר וכל שיר כבר הושר.

כששאלו את מיכלאנג'לו כיצד הוא ממציא את פסליו. אמר שהוא לא עושה דבר, הוא רק מוציא את הפסל שחבוי בתוך האבן.

תודה יקרה על החיבוק, ושולחת אחד חזרה. כאן - כל חיבוק הוא חדש ולא דומה לחיבוק שכבר ניתן.

נורית

גלי היקרה

לכולנו יש את יצר המציצנות, לאחדים בגדול לאחרים בקטן אך אצל כולם זה קיים. וגם סקרנות: מה הסטטוס של הבחור היושב במושב לידך באוטובוס. או- לפי צורת דיבורו הוא בטוח.....

כשהייתי קטן בגיל עשר בערך התהלכתי בתחושה של כאילו כל העולם נברא בשבילי, ולפעמים היה נדמה לי שכל הסובבים אותי משחקים את ההצגה בשבילי. כנראה שאלו דברים שנבעו מחוסר בטחון או מדמיונות. אך כבר בגיל קטן הבטתי על כל אדם כעולם מהלך.

כל ההתייחסות שלי לחיים בכללותם השתנתה כאשר אבי נפטר ועוד לפני כן כשהוא חלה. אז הספינה הגדולה והעמוסה התמוטטה וטבעה. וכל גישתי לחיים ולעולם בו אנחנו חיים קיבלה תפנית של שאלות ותהיות לגבי טיב העולם לגבי טיב האנשים ולמעשה בשביל מה אנחנו חיים אם בסופו של דבר הכל נגמר. ניסיתי לחשוב ואולי לנסות להיזכר מה היה או קרה לפני שנולדתי וכמובן שלא הצלחתי, וזה מה שגרם לי לחשוב ולהאמין שלמעשה אחרי שהאדם הולך מן העולם הזה הוא כבר לא קיים יותר. וזה ערער אותי כי זה התנגש עם הערכים והאמונה עליהם גדלתי.

החיים הם משחק אחד גדול, הצגה עם המון מערכות ועם המון שחקנים ססגוניים וצבעוניים. אך כנראה שהכל סרט אחד גדול הנע על מקצב מסויים. והמוות לצערנו הוא הדבר האמיתי היחידי המפריד בין מה שבתוכנו לחיצוניות אשר טיפחנו לשווא במשך השנים.

נושא מרתק מאד גלי היקרה

שבוע טוב