חרטה

אומר לעצמי שטות אין סופית,

על חרטה של מה שנאמר,

כשהיית או לא היית, באותו רגע.

עכשיו ספוג ברוח המילה,

בתוך אותו יומן רשום, מסע שנאצר.

שואל לאן זה הולך ללא פגע,

למרות ההזיה של הטבילה.

הנה את כאן, בדיוק באותו רגע.

האדון מכפר על מילה,

זורע סליחות בטוב וברע,

איך אדע להגיד לך ברוך,

אהובה...

אם מילה שבחרתי פתאום נעלמה?

גם אם רציתי לאבד או לשכוח,

אולי עדיף למילה לברוח.