על הכתיבה

"ישבתי במרפסת אבן שנשפכה כלשון היוצאת מפיו של בית קפה קטן, התומך על ראשו בנין בן שלוש קומות. מחלונות הבניין התנופפו כבסים, חלקם עדיין נטפו מים על העוברים ושבים שחצו את הרחוב המשקיף אל הים. מבעד לוילון במבוק שהוביל אל מזנון בית הקפה יכולתי להבחין באישה, ערומה למחצה, המסמנת למוזג שחום עור בתנועות ידים רחבות את מבוקשה. בעודה פוסעת עם כוס המשקה שבידה אל אחד מהשולחנות שבבית הקפה, החלו שברי לבנים נושרים מתקרת החדר. אבק התפזר בחלל בית הקפה והחל מתנופף אל מחוץ לבנין, מסתיר סדקים עבים שהחלו חוצים כברק את דפנות המבנה. פיסות הבד הרטוב צנחו על המרפסת כשהן מחוברות עדיין אל עמודי הברזל שעליהם היו תלויות, וכוסו בגל שברי לבנים ופיסות קיר שהתמוטטו והפילו קומה אחר קומה, זו מתחת לזו. קמתי ממקומי, מגרשת בידי את האבק מבגדיי, וצעדתי כאילו המחזה שלפני הוקרן על גבי מסך ענק. בראשי המשיכה להופיע דמותה של האישה ההיא, שתנועות הידיים שלה דמו לתנועות ידיה של אימי. במיוחד באותם רגעי זעם שהיו תוקפים אותה בשעה שהייתי מסרבת לציית להוראות שחילקה. אימי הייתה נעמדת מולי ופונה אלי כאילו שאני מכונה שהיא יכולה ללחוץ על כפתורים בה וגלגלי שיניים מיד יתחילו להתגלגל ולדחוף איזו משימה אל עבר איזה יעד. וכשראתה שאני רובצת דוממה וממשיכה בעיסוקיי כאילו לא אלי מכוונים הדברים, הייתה מסירה את הסינור ממותניה, שומטת אותו על אחד המושבים ומתחילה לנזוף בי. מזכירה את המחלה שלה, נזכרת בגבה הדואב ומציינת שעמדה וטרחה כל היום בין הסירים עד שסיימה את אחרון התבשילים. ואז הייתה מאמצת את מוחה בניסיון מדומה להיזכר בכל אותם מקרים, נדירים כביכול, שפנתה אלי בבקשה לעזרה, וכמובן שלא הייתה נזכרת במאום. ומשכשלו כל ניסיונותיה להחדיר בי מידה מספקת של רגשות אשם, הייתה אומרת במתיקות: 'נעמי שלי, זהו רק דבר פעוט'. אבל אני בדיוק את אותו דבר פעוט לא הייתי מוכנה לבצע ולא משנה מה תאמר וכמה תתחנן. אז הייתה משתרעת באפיסת כוחות על כורסת הטלביזיה, מנגבת את הזיעה ממצחה וממלמלת דבר מה על מר גורלה, תוך כדי שהיא שומטת את המגבת על הרצפה. זו הייתה אותה המגבת שקניתי לה בשוק הפשפשים. מכירת חיסול, דקות ספורות לפני כניסת חג מתן תורה.."

אני תוהה אם עלי לכתוב את דמותה של נעמי כך. בתחילה ראיתי אותה בדמיוני כחולמנית והשלכתי עליה את צורת המחשבה האסוציאטיבית הטבועה בי מילדות, אבל לאחרונה אני נוטה לחשוב שלמעשה עלי להעניק לה את תכונת השתקנות. אם כי לא קל לי הדבר, שהרי מעשה שכזה כמוהו כעונש על דבר שאיננו באשמתה. ומי כמוני יודעת זאת ומכירה היטב את הרגעים בהם המילים רוצות לצאת מתוכי ומשהו בלתי נשלט חוסם את דרכן וכופה עליהן להסתובב בתוכי ולעשות שמות בנפשי. והרי אם כבר ארצה להתעלל בה אצוק לתוכה את התשוקה לשפה. אותה התשוקה שהובילה אותי בלילות אל בתי הקפה שבהם חיפשתי את האדם שיוכל לספק פורקן לתשוקה שבי. הייתי בוחנת את הבעות הפנים של האוחזים בכוסות, מאתרת את הבודדים שביניהם, נצמדת אליהם, נדבקת ליָלדוּת שלהם. אפשר לומר שואלת אותה לכמה שעות, מפרקת אותה לחוויות בדידות, משחקת בהן, עוטפת אותן בצלופן ומגישה בחזרה. אדם אחד, סוג של סרסור, הייתי אומרת סרסור של מילים, היה שולח אותי לבתים של אנשים כדי שאכתוב בשמם ברכה. ולפני שכתבתי היה מספר לי הלקוח על עברו המשותף עם המכותב. אני הייתי מתמצתת את דבריו לפסקה או שתיים והולכת. את הכסף היה גובה הסרסור בעצמו ולי היה נותן מחברות וכלי כתיבה. את המחברות הייתי ממלאת בשיר אחד. דף אחר דף, אותו שיר גברי שחוק ומיובש.

רק מדי פעם לקוח היה נותן לי טיפ קטן, צמוד למדד הרגש כמובן. ולפעמים אף הייתי מסרבת בנימוס כי את שכרי האמיתי קיבלתי מאותן פיסות ילדות שהייתי לוקחת איתי. בונה מהן את ילדותי החדשה במקום זו שנשכחה ממני בחלוף השנים. במשך הזמן צברתי מספר כה רב של ילדויות עד שהתחלתי מועדת בעוברי ביניהן. פעם הייתי משתובבת מחטטת בתיק הדוור השכונתי ופעם חולבת את עטיניהן של הפרות הדשנות בכפר. לרגעים דמויות אלו לפתע פולשות מהעבר אל ההווה שלי. אני מדברת איתן. מנהלת איתן במחשבותיי שיחה ערה. שיחה שנקטעת רק בהתערבות קול שחודר אלי מבחוץ וזורק אותי אל משהו לא מוכר – המציאות. לכן בקשתי להתאשפז כאן בבית החולים. בקשתי לעצמי מעין כלב נחייה שיעזור לעיוורת להתמצא במציאות שלפניה. את מאפייני דמותה של נעמי ינקתי מאותה תחושת בלבול הזמן בה ההווה שזור בעבר ואין קו חוצה ברור ביניהם. ואני זוכרת איך אמרתי לעצמי שזאת לא אחלוק עם אחרים. אשמור את הסטיות הקטנטנות שלי לעצמי. אך למילים הכתובות רצונות משלהן. הן זולגות אל הדף, מסתדרות בשורות ודָי, קובעות משלט. האמינו לי, אינני רוצה בָזה. בבוקר הייתי מוחקת את השורות מהדף אבל בלילה נגד רצוני הן היו נכתבות מחדש בחדרי. כך, נגד רצוני, הן הרגו באבק ובאבן את האישה ההיא עם תנועות הידיים הגדולות, הרי היא אימי שלי.