חודש אוגוסט הוא חודש של חגים. חגים של הנפש – תקופה של מתנות.
אוגוסט 2002. יום חמישי, שקיעה. אני ואריאל ישבנו בפרגולה מחוץ למתחם הפלוגה. סיפרתי לו אהבה נכזבת, על כאבים של הלב, על להיות לבד. כשעתיים דיברתי, שפכתי את ליבי. הוא הסתכל אלי בעיניים רכות ואוהבות כמו שמיכת פוך בחורף. שמע כל בכי, ציוץ, תלונה. חשבתי שעולמי חרב. הוא חייך אלי ברוך ואמר לי שיהיה בסדר. "אין לו מושג מה עובר עליי, מה הוא מבין?" חשבתי בשקט, שלא ישמע. למחרת, הוא יצא הביתה ואני נשארתי שבת לשמור. במוצ"ש העבירו לנו את הבשורה שהוא נמצא בשישי בלילה, חסר רוח חיים כשנשקו האישי לצידו.
אריאל הראה לי שיש להעריך את החיים ולקבל של המציאות. כי ישנה רק דרך אחת לבחור אחרת.
אוגוסט 2003. יורם התחיל לבכות. הבכי המשיך וגבל בהיסטריה. הלב שלי נמס והסימפטיה התחילה להקהות לי את החשיבה. נעמדתי מהספסל ובטון פיקודי שלחתי אותו לשטוף פנים ולהירגע. אחרי שיחה ארוכה חזרתי לחדר. חשבתי על עיני העגל שלו שמבקשות תמיכה, אהבה, חיבוק. החלטתי לפעול בניגוד לשיקול דעתי ועשיתי כל מאמץ אפשרי להוציא את יורם מהמסלול הקרבי. עד סוף ימי אזכור את האושר שקרן מעיניו כשסיפרתי לו בסוף הטירונות שהוא ממשיך לקורס חובשים. עד סוף ימי אזכור את עיניי אימו הבוכייה אחרי שאיבד את עצמו לדעת לקראת סוף אותו קורס.
יורם נתן לי את ההזדמנות להעניק אהבה, כהורה לילד שאינו מצפה לקבל בתמורה.
אוגוסט 2004, קצת אחרי חצות. הייתי לחוץ לסיים את התדריך כדי שאוכל להספיק לישון את השעתיים אחרי כמעט יממה על הרגליים. שתי דפיקות חזקות נשמעו. כל תשומת הלב שלי זינקה למקור הרעש. אוהד מרים מבט חד לעברי. קפאתי במקום מרוב פחד. "עזוב את זה, זה בטח סתם ארונית שנפלה" אמר איל כבדרך אגב. לרגע הפסקתי לחשוב על הפחד ורצתי לדלת. במבט מהמרפסת לקומה התחתונה ראיתי את שומר הפלוגה רץ באמוק. לקחתי נשימה עמוקה ורצתי לשירותים בקומת הקרקע. ברגע שראיתי את החייל שלי על הרצפה מפרפר, עם חור בחזה שוכב בתוך שלולית דם, הברכיים שלי כמעט ונכנעו למשקל גופי. תחושת הזמן שלי נעלמה עד שהרגשתי נשימות על העורף. סובבתי מבט, ראיתי את השומר מסתכל עלי באימה ואז הפנה מבטו לילד המפרפר על הרצפה. הלחץ פג וחשיבה התחדדה. אחד המ"פים הגיע לפלוגה בריצה. "אתה איתי?" צעקתי לשומר ותפסתי אותו בחולצה. הנהון לחוץ היה תגובתו. "אתה נצמד אליו" והצבעתי למ"פ. שניהם החלו לבצע הנשמה ורצתי החוצה לרחבה. "אוהד! מרפאה, חייל עם כדור בחזה, רוץ!" צעקתי לקומה העליונה. הוא רץ מטה עם מבט המום. "מרפאה, עכשיו! טלפון בדרך אם אתה צריך עוד פרטים." הרמתי את הטלפון שלי וחייגתי לחמ"ל. "איל! לפלוגה, תעיף לפה ת'מ"פ! הלו? חמ"ל? מגורי חיילים, חייל ירה לעצמו כדור בחזה, תטיס לפה ת'אמבולנס."
לילה של טירוף הפך לבוקר של בלבול. בארבע בבוקר שלחתי את הסגל לישון. הלכתי לקדמת המשרד ושמתי יד על כתפו של רועי. "מ"פ, לך לישון, אני אדאג למה שנשאר לדאוג לו, לך תישן את השעתיים שנותרו." הוא החזיר לי מבט חדור כאב. "אח"כ, לישון, אתה נוהג מחר, שלא יהיו עוד אירועים, אני אטפל במה שנשאר." עניתי לו בקול תקיף.
לא מצאתי מתנה גדולה מגילוי העוצמה הפנימית בעצמי. 53 שעות טירוף הראו לי שאני יכול לעמוד בכל דבר.
אוגוסט 2005, עולם הצבא כבר החל להישכח. טלפון מצלצל ממספר ישן. "שלום רועי," חיוך עולה על פניי, "במה זכיתי שאתה מתקשר?". אורי, חבר מהצבא לפני שחרור, נהרג בתאונת אימונים. טנק התהפך. המפקד נהרג. תמיד המפקד נהרג. בקורס מפקדים היינו צוחקים על זה שאם מישהו בטנק נהרג, שבעים אחוז סיכוי שזה יהיה המפקד. "מוות של סתם" רץ לי בראש. הלוויה פסטורלית בצל עצי אקליפטוס. המון חברים ומשפחה הגיעו. לו היינו במקום אחר מאשר בית עלמין הייתי בטוח שאני בפיקניק בחיק הטבע. מוות של סתם. אני ואורי היינו מעבירים לילות בצבא עם גיטרה, סיגריות ושיחות ברומו של עולם. אני הייתי שוקע בעתיד ותוכניות של אחרי צבא ואורי היה צוחק. "תחיה את היום," הוא היה אומר לי, "תכנן את העתיד אבל אל תשקע שם, אתה לא יודע מה יקרה מחר."
מאז אני חי את העכשיו. אני כבר לא לוקח כמובן מאליו שהמחר יבוא.
אוגוסט 2006, ופעם ראשונה מאז של"ג ששריון חוטף מכה קשה. שש הלוויות בשבועיים. בפתח כל טירונות ישנו את הנאום הקבוע. "אני האבא שלכם והאימא שלכם. כל דבר שאתם צריכים, אני מספק לכם וכל טעות שאתם עושים, אתם נותנים לי דין וחשבון". האהבה האבהית והאמהית שהרגשתי בכל גופי כל פעם שאמרתי את המשפט הזה תמיד גרם לי לרעוד.
לאחר יותר משנים עשר הלוויות בארבעת השנים האחרונות הצלחתי לקבל את העובדה שהמוות יגיע. אין דבר שאפשר לעשות בנידון. מקבלים פרופורציות.
דברים כמו כסף, דירה, אוטו ושאר חומרים מאבדים מהמשמעות שלהם. הלחץ ההיסטרי להספיק דברים בחיים מתפוגג וסימן שאלה ענק צץ כשאני מתחיל לחשוב מה אני רוצה מחיי. ללמוד, להתפתח, לצמוח. חוץ ממה שאני מקבל ולומד מהסביבה גיליתי סוד קטן. כשאני מעניק לאחר, אני מקבל חזרה. ואחרי שהחומר איבד ממשמעותו, יש אך ורק דבר אחד שאני יכול להעניק, כמו אב לבן, כמו מפקד לחייל, כמו חבר נפש לחברו לנפש, כמו אדם לעצמו. דבר אחד בלתי מוגבל וכולם רוצים עוד. מתנה של אהבה שאינה תלויה בדבר.
