כמעט קרוב לסיומו "כס המלכות"

"זהו?"

"כן אסור לנו לקחת יותר מידי זה יכול להפריע וזה מה שהמחשב בחר." הסבירה דינה.

לאחר כ10 דקות כולם הגיעו ועלינו למטוס.

"המורה?" שאלתי

"כן ליטל?"

"יש סיכוי שאני אוכל לבקר את המשפחה שלי?"

"כן אבל זה בתנאי שאנחנו נבוא איתך וזה יהיה חד פעמי! מובן?"

"תודה, תודה רבה!!" אמרתי בשמחה.

"ג'וש אתה הולך לפגוש את המשפחה שלי באנגליה, אתה תראה את דיני, הוא כמו אח שלי כשרון לא נמצא לידי."

"טול טול תירגעי יפיפייה שלי אני אשמח לראות את דיני."

"מה הקטע שג'וש יפגוש את הדיני הזה?" לחש מקס לבת-אל.

"דיני הוא הבן-אדם הכי קרוב לליטל והוא דרש ממנה שאם היא רוצה לצאת עם מישהו הוא חייב לראות אותו או לשמוע עליו."

"וואו, וליטל בעצם מקשיבה לו?!" תהה מקס.

"היא אוהבת אותו והיא יודעת שהוא רק דואג לה"

"מה קרה לאח שלה, למה הוא לא עושה את זה?"

"חח... אז זהו שהדבר הזה בא ביוזמתו של אח שלה, הוא סיפר לי, כאילו רוני סיפר לי ששאלתי אותו ומכיוון שאין סיכוי שהיא תגיד לו משהו על החברים שלה אז הוא פנה אל דיני."

"חכי שנייה, אני הולך פה לאיבוד" אמר מקס.

"חח... עדיף ככה תאמין לי " צחקה בת-אל.

 *********************************************************************

"מי זה?" שמעה דיאנה מישהו מתקרב.

"שש... זה אני" לחש בזיל.

"נו... מה קורה? הם קלטו את הרמז עם הניירות?!" שאלה.

"שש... נסיכה, הם יודעים. עכשיו תקשיבי, ג'ון סמית' מגביר את האבטחה פה, מחר יהיו פה מצלמות נסתרות הבנת? כך שבפעם שאני אהיה פה אני לא אומר לך מי אני ואתה תצטרכי להיות בשקט כמו ששאר השומרים באים."

"אוקי."

"המשמרת הבאה שלי היא ביום שלישי בשעה 21:00, זכרי אלייך להיות בשקט."

"טוב"

"ביי נסיכה."

"ביי בז'."

 ********************************************************

"אוקי עכשיו תקשיבו, היום יום שני ה16.5.06 מחר בדיוק ב21:00 אני הולך לצלם את הנסיכה, יש בכל המקום מצלמות אבטחה, יש לכם מצלמות נסתרות נכון."

"כן, מצלמות נסתרות הן באות בתור עדשות לעיניים" אמרה רות.

"מצוין" אמר בזיל, "האם עד מחר הן יהיו מוכנות?"

"כן" אמרה הילה.

"יפה"

"המורה?" שאלתי, "האם אני יכולה לבקר את משפחתי היום?"

"תקשיבי ליטל ישנה בעיה, זה לא יהיה אחראי מצידי לתת לך להסתובב לבדך באנגליה."

"מה? אבל את אמרת...." התחלתי להגיד אך דינה קטעה אותי, "מצטערת ליטל אבל את תחת אחריותי עכשיו ואין מה לעשות, אני לא יודעת מה מזי עשתה איתכן אבל אי אפשר"

נכנסתי לדיכאון, חשבתי שאולי אני יוכל עכשיו לבקר אותם המון זמן לא ראיתי אותם והתגעגעתי.

"תגידו בנות מה יש לכן היום?" שאלה דינה וחייכה כממתיקת סוד.  

"אממ... אנחנו רק צריכות לגמור את כל העניין הזה עם העדשות וזהו אין לנו יותר מה לעשות." אמרה הילה.

"אתן רוצות ללכת למוזיאון של מאדם טוסו אחרי שתגמרו כאן ואחרי תתנו לי את הסיכומים על הדיון באסיפה הלאומית ,שהתקיימה בדצמבר 1789 ואחרי שהבנים ימסרו לי את התרגילים במתמטיקה?

"סיכומים על הדיון באסיפה הלאומית בצרפת שבמאה ה19?! מאיפה זה בא?"שאלתי

"מתמטיקה?" אמר ג'וש

"שוב פעם?" אמר מקס

"עזבו את זה, מי רוצה בכלל ללכת לראות פסלים שעשויים משעווה?!" שאלה רות

"למה זה ממש מגניב, הייתי שם עם בני-דודים שלי" אמרתי

"הלוו זה החומר שהתכוונתי ללמד היום את השכבה שלכן עד שאמרו לי שאני באה איתכן לפה.ובנים עוד שבועיים יש לכם מבחן אז זה מה שאמרו לי להביא לכם."

"באסה... טוב בואו נגמור את זה מהר וחוץ מזה אנחנו תמיד נוכל לסמוך על ליטל שתעזור לנו אחרי שהיא תגמור לסכם בשנייה שיתנו לנו את הספר שממנו נצטרך לסכם... נכון ליטל?" אמרה מוריה וקרצה לי.

"כן, אם אתן רוצות אז סבבה ... אתן עזרתן לי במתמטיקה אז למה לא?" לא ראיתי שוב סיבה למה לסרב, "הרי ככול שהן יגמרו לסכם יותר מהר כך נוכל ללכת למוזיאון של מאדם טוסו ואז אני אבקש מדיני שיפגוש אותי שמה" חשבתי לעצמי.

אחרי שגמרנו להכין את העדשות לבזיל התחלנו לסכם בהיסטוריה.

"וואו ליטל כבר גמרת?" שאלה אורטל.

"תירגעי זה כלום" אמרתי נבוכה.

"זה ניראה לך כלום?! את מסכמת ניראה לי יותר טוב מהמורה המחליפה להיסטוריה שהייתה לנו לפני שנה." אמרה בת-אל.

"א. בת-אל את לא יודעת אם היא מסכמת יותר טוב כי כל שיעור היא התעצבנה על הכיתה שלכן ולא הספיקה ללמד אתכן כלום וב.אם אני לא טועה היא גם יצאה מהכיתה שלכן בוכה פעם אחת..." אמרה הילה

"חח... כן זה היה מצחיק!" אמרה בת-אל ויצאו לה דמעות מן העיניים שלה מרוב שהיא צחקה.

"וג. המורה הזאת בסך הכול נתנה לנו לקרוא מהספר והיא בכלל לא סיכמה לנו" המשיכה הילה ופנתה להמשיך בסיכומה.

"טוב אבל בכל זאת כולם מסכימים שהציון בגרות של ליטל בהיסטוריה יהיה כמו הציון בגרות של הילה בלשון, 99.999999999" צחקה מוריה.

"היי!!!!!! מה את מנסה להגיד?!" כעסה הילה.

"הילולה זה היה בצחוק, תירגעי" אמרתי בחיוך.

בזמן שהן העתיקו ממני את הסיכום( טוב נו רק בת-אל, מוריה ואורטל העתיקו ממני כי הילה ורות כבר גמרו.), אני התקשרתי לדיני ואמרתי לו להגיע למאדם טוסו בעוד בערך חצי שעה והוא הסכים.

כשהגענו לפתח המוזיאון מישהו קרא: "ליטל" .

הסתובבתי וראיתי את דיני רץ אליי.

"דיני, כמה זמן לא ראיתי אותך" אמרתי וחיבקתי אותו.

אחרי כמה דקות התנתקנו (טוב למה אתם מצפים, לא ראיתי את הבן-דוד שאני הכי אוהבת כבר לפחות שנתיים) והבאתי את ג'וש.

"ג'וש תכיר, זה דיני הבן דוד הכי שווה בכל העולם כולו!"

"הי" אמר ג'וש במבוכה.

ג'וש הסתכל על בחור שניראה בסביבות גיל ה16, 17.

הבחור הסתכל על ג'וש בחשדנות רבה.

"מה קרה לאלכס?" שאל בחשדנות דיני.

"הוא אממ... טוב הוא..." אמרתי במבוכה.

אורטל שראתה שלא רציתי לענות התערבה, "היי דיני בוא נתקדם יש כמה דברים שביקשת ממני להגיד לך ועדיין לא אמרתי לך." היא לקחה את ידו של דיני והם התקדמו לכיוון המשרד ששם היה אפשר להשיג את הכרטיסים בשביל להיכנס למוזיאון.

"טוב תקשיב אני אספר לך מה קרה לאלכס ולליטל אבל אתה חייב לא להתעצבן."

"נגיד"  אמר דיני

"טוב היא עזבה אותי כי הוא...." היא לא ידעה איך להגיד לו את זה.

"כי הוא..." אמר דיני כי רצה שהיא תמשיך את המשפט.

אורטל לקחה נשימה ארוכה ואמרה," כי הוא בגד בה שלושה חודשים שלמים עם איזו צרפתייה זולה."

"מה?!" צעק דיני.

"אתה הבטחת לא להתעצבן!" אמרה אורטל.

"ליטל, בואי הנה" אמר דיני .

"אוי לא הוא יודע" חשבתי ובאתי אליו, המרחק עד אליו נראה לי כנצח.

"זה נכון?"

"טוב... אממ.. אממ.."

"זה נכון?" שאל דיני שוב.

"טוב כן, אבל התגברתי וכפי שאתה רואה יש לי את ג'וש" חייכתי חיוך רחב.

"זה אותו הג'וש, השכן ההוא שלך בארה"ב?"

"טוב, כן"

"תיפרדי ממנו!"

"מה?" הייתי בשוק, זה כמו שתקעו לי סכין חד בתוך הלב. ידעתי שאם אגיד לדיני שאני לא רוצה ואני לא אפרד מג'וש הוא לא ידבר איתי בחיים אבל ידעתי שאם אני אסכים אני לא אסלח לעצמי בחיים.

"לא" לחשתי.

"מה אמרת?" נזף בי דיני.

"לא" לחשתי שוב.

"לא שמעתי."

"לא!" צעקתי.

דינה הסתובבה במהירות כששמעה אותי צורחת, אולי כי חשבה שהגיע הזמן שדין ילך, בת-אל, הילה ומוריה היו בשוק וכמוהן היה גם דין.

אף פעם לא צעקתי על דין, אהבתי אותו ותמיד נשמעתי לקולו.

"אבא שלך יודע עליו?" שאל דיני שדמעות מציפות את עיניו.

לא יודעת אילו דמעות אלה היו, דמעות של עצב או דמעות של כעס.

"טוב... הוא יודע עליו וגם רוני יודעים אליו" אמרתי בלחש ומעט בחשש.

"הם יודעים איזה ג'וש הוא? הם יודעים שזה ג'וש פרלין?" שאל שוב, זה כבר לא היה אותו אדם, זה לא היה דיני זה היה מישהו אחר שלא הכרתי אותו עד עכשיו.

לא עניתי.

"ליטל" אמר דיני, הוא נעצר לשנייה והמשיך," תעני לי, הם יודעים שזה ג'וש פרלין?"

שוב לא עניתי.

"למה את לא עונה?" שאג דיני.

"די כבר!" צעקה מישהי.

הסתובבתי לראות מי זה היה, זאת הייתה דינה.

"מה?" שאל דיני בהפתעה שכנראה לא שם לב שהיו פה עוד אנשים.

"אדוני אני מצטערת אבל אם לא תלך מפה אני קוראת למשטרה, אתה מטריד אותה, אתה לא שם לב?"

"דיני" אמרתי, "לך מפה!"

"מה?" הוא היה בשוק.

"שמעת אותה", אמרה לפתע רות," לך מפה כבר יא קרצייה אחת, מי נתן לך את הרשות לצעוק עליה יא טמבל"

"ליטל?" הוא הסתכל עלי בעיניים דומעות.

"לך מפה דיני, לך" אמרתי.

"אני רק רוצה שתעני לי ואני אלך, הם יודעים שזה ג'וש פרלין?"

"לא, ואני מאד אודה לך אם לא תספר להם" אמרתי בקרירות.

"בסדר, את השתנת ליטל, זאת לא הבת –דודה הקטנה שלי."

"לא השתנתי דין ואני לא הבת –דודה הקטנה שלך יותר אם לא שמת לב אני כבר לא קטנה בדיוק." אמרתי בקרירות, שנאתי את זה, שנאתי את איך שדיברנו כאילו אנחנו האויבים המושבעים שלנו.

"ליטל, את בסדר?" שאלה אותי מוריה.

"כן, ג'וש מה קרה?" שאלתי.

ג'וש עמד שם בצד.

"ג'וש?" שאלתי והתקרבתי אליו.

ניראה היה כי הוא שקוע במחשבות.

"ליטל..." הוא אמר בשקט.

"מה קרה?"

"א...אני חושב שאנחנו צריכים לדבר."

ברגע אחד הבנתי לאן כל זה חותר.

ידעתי שזה היה טוב מידי בשביל שהקשר שלי ושל ג'וש יימשך ובגלל זה רציתי לשמור על סודיות, ידעתי שזה מה שיקרה.

אחד החלומות הטובים שלי וכמו תמיד אותם חלומות טובים לא נמשכים לאורך זמן.

"אחר כך, אני מבטיחה, אחר כך נדבר, לא עכשיו" אמרתי וניסיתי למשוך את סוף החלום בשביל שהוא לא ייגמר.

"טוב, בואו נלך לשכור כרטיסים אחרת אתן תפסידו והרבה בנות." אמרה דינה וכך הלכנו ולאחר שדינה קנתה כרטיסים נכנסנו לתוך המוזיאון.

"תראו, הם ממש אמיתיים" אמרה בת-אל בתדהמה.

צחקנו והרבה.

היו שם הרבה דמויות.

אני הצטלמתי עם ביל קלינטון,אחד ממשמר המלכה, הנסיכה דיאנה(לא דיאנה שנחטפה האחרת זאת שמתה בתאונת דרכים, אישתו של הנסיך צארלי) וסופרמן.

מקס התחבק עם ביחד עם Marilyn Monroe ואז אחרי שצילמתי אותו בת-אל התקדמה לעברו ומשכה אותו ממנה ואמרה, "אני מקווה שהחיבוק הזה היה לצורך צילום בלבד!"

"חח... למה את מקנאה?" שאל מקס בציניות

"אולי" אמרה בת-אל קצת בבישנות.

"חח... זה היה לצורך צילום בלבד."

"איך זה שאת לא מקנאה?" שאל אותי ג'וש.

"זה פשוט, כי אני יודעת שאתה לא הולך לחבק לי אף אחת, אתה יכול לחבק אותי אם אתה רוצה" אמרתי וצחקתי והוא צחק איתי.

צילמתי גם את משפחת המלוכה ועוד הרבה אישים ודמויות.

כשיצאנו התחיל להחשיך.

"נו... אז זה היה סתם מוזיאון עם פסלים מכוערים עשויים משעווה?" שאלה דינה.

"טוב... לא... הם ממש נראים אמיתיים" אמרה אורטל.

"אני שמחה שאהבתן את זה בנות." אמרה דינה.

עלינו על מונית גדולה שלקחה אותנו למלון וכשנכנסו לחד התפצלנו חדרים המופרדים.

דינה וכול השאר נכנסו אל החדר שלנו ואני באתי לסגור את הדלת כאשר ג'וש תקע את רגלו ומנע ממני לסגור אותה.

הוא הצביע לחדר עבודה אשר בחדרו שלו ושל מקס.

"אממ.. המורה" אמרתי

"כן?" אמרה דינה

"ג'וש רוצה אממ... לעזור לי במתמטיקה, כן הוא רוצה לעזור לי שאני אשתפר טיפה בקשתי ממנו עזרה לפני שיצאנו אני יכולה לעבוד איתו בחדר עבודה?"

"למה שבת-אל או הילה לא יעזרו לך?"

"כי אממ... כבר ג'וש אמר לי שהוא יכול לעזור לי וזה לא יפה להגיד לו עכשיו לא ו..." המשכתי לתרץ.

"בסדר, בסדר לכי... אבל אני רוצה אותך כאן בשעה 21:00 בדיוק!"

"כן המורה, תודה" אמרתי וסגרתי אחרי את הדלת שמפרידה בינינו לבין הבנים.

"היא לא באמת הולכת ללמוד איתו למתמטיקה נכון?" אמרה דינה.

"אממ.."

"זה בסדר, זה היה ממש כתוב לה על המצח."

הבנות צחקו ודינה נאנחה.

 ************************************************************

ידעתי שעכשיו אנחנו ניפרד , זהו הסוף של החלום המתוק.

 ישבתי ישיבה מזרחית על הספה שהייתה צמודה לקיר.

ג'וש סגר את הדלת וחשב.

היה שקט, שקט שהעיק עלי.

הדמעות שהיו בעיניי כבר איימו לפרוץ.

"ג'וש" אמרתי בלחש, "אל תיפרד ממני, בבקשה לא אני...אני...אני או..."

ג'וש שתק.

"ג'וש אני... טוב... אני... אני אוהבת אותך!" המשכתי, סוף סוף המילים יצאו מפי.

ג'וש הסתובב.

"אל תיפרד ממני ג'וש, אני אוהבת אותך, אוהבת אותך כל כך, בבקשה ממך אל תגיד שזה נגמר." בכיתי.

ג'וש לא אמר כלום רק התקרב אליי וחיבק אותי, הדמעות המשיכו לצאת מעיניי.

"שה שה... טול טול, יפיפייה שלי מי אמר שאני נפרד ממך"

הסתכלתי עליו וגמגמתי," א...את...אתה ל...לא נ..נפרד ממני?"

"מה פתאום, אני משוגע, גם אני אוהב אותך, מה חשבת לעצמך בכלל?!" הוא אמר וחיוך רחב התפשט עלי פני.

הוא הושיט את ידו וניגב את דמעותיי.

"אני כל כך שמחה ג'וש, חשבתי... חשבתי ש..."

"אז חשבת לא נכון מתוקה שלי" אמר ג'וש בלחש.

"התקרבתי אליו ונישקתי אותו ולאט לאט נפלנו על הספה וככה היינו למשך כ10 דקות עד שלפתע, "חכה אז מה רצית להגיד לי?" שאלתי

"אני שמח שאת עצרת את הרגע היפה הזה ולא אני."

צחקתי.

"אני אוהב שאת צוחקת."

"ואני אוהבת אותך שאת צוחק וגם לא צוחק."

"טוב את לא חושבת שזה מוזר?"

"מה מוזר בזה שאני אוהבת אותך גם שאתה צוחק וגם שאתה לא?!" תהייתי.

"חח... לא זה, קודם הרבה מכתבים ששלחנו אחד אל השנייה נעלמו כלא היו ואז שבן –דודך הבין שקוראים לי ג'וש פרלין הוא התנגד לקשר בינינו"

"כן, זה ממש מוזר."

"מסתירים מאיתנו משהו"

"אבל מה הדבר שמסתירים מאיתנו? ולמה מסתירים את זה מאיתנו?"

חשבנו וחשבנו ולא מצאנו כלום.

"תגיד, לאימך אין שום דבר נגד הקשר בינינו נכון?"

"כן, למה?"

"אז אולי היא יודעת משהו והיא תוכל לעזור לנו"

"צודקת!, אבל בינתיים היא אפשר לשאול אותה...אז אולי נהנה מהזמן הקצר שלנו לבד טיפה? מה את אומרת?"

"אני מאשרת" אמרתי.

ישבנו חבוקים ודיברנו.

ובערך בשמונה וחצי מקס דפק על הדלת.

"ליטל וג'וש דינה קוראת לנו"

"למה?"

"אנחנו אוכלים עכשיו... נו... בואו האוכל מהסוכנות בישראל הגיע מוקדם ואני מת מרעב!!!" קיטר מקס.

"טוב אנחנו באים." אמר ג'וש.

ג'וש פתח את הדלת ואחזנו ידיים וכשהגענו לחדר שלי(של הבנות) ראינו שכבר הספיקו לשים את השולחן שהיה בחדר עבודה באמצע החדר וסידרו לידו כסאות ועליו את הכוסות, הצלחות והסכינים והמזלגות.

"ליטל וג'וש היום תורכם לפנות את הכול אחרי הארוחה."

"כן המורה" אמרתי.

אכלנו ואחרי הארוחה אני וג'וש פינינו את הכלים ואת כל הדברים מהשולחן, מקס הלך לחדרו, דינה נשכבה על מיטתה וקראה ספר וכך גם עשו בת-אל, רות,נופר .כ. ומוריה, הילה ואורטל שיחקו במחשב ואני ליוויתי את ג'וש עד הדלת(זה לקח לנו פחות מדקה אבל לא נורא).

"אז לילה טוב ג'וש"

"לילה טוב..." אמר ואז לחש,"אהובה שלי"

נישקתי לו על הלחי ולחשתי, "אמרתי לך שאני אוהבת אותך?"

"כן, אבל אני רוצה לשמוע את זה עוד פעם!" דרש ג'וש.

"אני אוהבת אותך."

וסגרתי אחרי את הדלת.

"סוף סוף" חשב לעצמה בת-אל.

נשכבתי על המיטה שלי, הייתי שמחה ועצובה על כך שלא עשיתי את מה דיני אמר לי.

"לא על תחשבי עכשיו על דיני, תחשבי על ג'וש" חשבתי וחיוך שוב התפשט על פני.

בת-אל קמה ממיטתה והתיישבה לידי, שמתי עליה את ראשי.

היא ליטפה את שיערי ואמרה, "נו..."

לא עניתי.

"נו כבר מה זה החיוך המטומטם הזה של על הפנים שלך?!, אתה יותר גרועה ממני"

בשלב הזה גם מוריה הצטרפה ונשכבה על המיטה שלי ושמה את ראשה על הבטן שלי.

"נו.... מה עשיתם שם?"

לא עניתי, הראש שלי היה ריק ממחשבות והחיוך המטומטם של הפני לא השתנה.

"למה היא לא עונה?" שאלה מוריה.

"לא יודעת, היא רק מחייכת כמו מטומטמת ושותקת." אמרה בת-אל.

הילה גם הצטרפה והתיישבה לצד בת-אל.

"מה קרה לה?"

"היא הייתה עם ג'וש ומאז היא מחייכת כמו מטומטמת ושותקת כמו דג." ענתה בת-אל.

אורטל התיישבה ליד מוריה.

"מה הולך?" שאלה בחשש.

"היא הייתה עם ג'וש ומאז היא מחייכת כמו מטומטמת..."  אמרה מוריה.

"ושותקת כמו דג" המשיכה הילה.

"מה קרה לה?" שאלה נופר .כ.

הבנות נאנחו ואמרו ביחד, "ג'וש"

"הלוווו... ליטל את חיה?" שאלה נופר .כ.

לא עניתי, לא שמעתי כלום וראשי ריק ממחשבות.

"טוב יאללה מה התקהלתם פה?" שאלה רות אך כאשר היא הבחינה בי היא אמרה, "ג'וש?"

הבנות הנהנו.

"טוב" אמרה עשתה קליקים בידיים שלה, " אני יודעת מה לעשות."

רות התחילה לדגדג אותי בבטן ואני צחקתי  וצעקתי," דיי!! תפסיקי"

רות הפסיקה ואני הסתכלתי מסביבי.

"מה כולכן עושות פה?" שאלתי.

כולן צחקו.

"יא אבלה, כאשר את חזרת לאחר שליווית את ג'וש לדלת את חייכת כמו מטומטמת ושתקת וכולנו שאלנו אותך...איך היה?"

"אהה.. זה..." הסמקתי במבוכה, "ל...לא שמתי לב אליכן מצטערת."

"נו... אז..."

"טוב.. אז אני פחדתי שהוא יזרוק אותי אחרי מה שדיני אמר והתחננתי שהוא לא יעשה את זה ואז השתמשתי במילה."

"מה? את השתמשת כבר במילה? ואיך הוא הגיב?" מוריה הייתה מופתעת.

"מה זה המילה'?" שאלה נופר .כ.

"את לא יודעת מה זה המילה'?" אמרה בת-אל מופתעת.

"טוב... לא..."

"המילה' היא המילה... שאחד שהזוג אומר, במקרה של ליטל 'אני אוהבת אותך!'"

"אהה אוקי."

"מה הוא אמר אחרי שאמרת את המילה'?" שאלה אורטל.

"טוב... הוא לא אמר כלום...בהתחלה... הוא רק הסתובב אלי וחיבק אותי והשתיק אותי והוא אמר שהוא לא הולך להיפרד ממני ואיך יכולתי לחשוב על זה בכלל ואז הוא אמר שגם הוא אוהב אותי." נשפכתי.

"איזה חמוד" התמוגגה נופר .כ.

"הוא רק רצה לשאול אותי משהו וזהו, משהו שקשור להתנגדות של דיני בקשר להמשך הקשר בייננו."

"כן , זה באמת היה מוזר איך שהוא מתנגד" אמרה הילה בשקט.

"ואוי שכחתי אנחנו התנשקנו ואז בטעות נפלנו על הספה ו..."

"מה?!" צעקה מוריה.

"תירגעי , לא עשינו כלום" צחקתי.

"יש לך מזל!, אחרת אני הייתי הורגת אותך" אמרה בת-אל

"תראו מי שמדברת, במיוחדת בשבילך עשינו סולם חדש וחוץ מזה איזה ראש כחול יש לך, מה את חושבת שקרה?! אני לא מתקדמת יותר מנשיקה! איכסה!!!" אמרתי בגועל...

"חח... אבלהות... אז התנשקת על הספה ו..." אמרה נופר .כ. בהתעניינות.

"סתם זה היה ככה 10 דקות וזה היה בכלל בישיבה!!! לכל הבנות שיש להן כאן ראש כחול אממ... בת-אל!!!" אמרתי ובת-אל צחקה.

"ואז סתם דיברנו וישבנו חבוקים ואז החבר שלך, בת-אל הפריע לנו וקרא לנו לאכול. ואז אחרי שאני וג'וש פינינו את השולחן אני ליוויתי אותו את השתיים וחצי צעדים אל הדלת ואז אמרתי לו לילה טוב והוא החזיר לי ואמר 'לילה טוב... אהובה שלי' ונישקתי לו על הלחי ושאלי אותו אם כבר אמרתי לו שאני אוהבת אותו והוא אמר כן אבל שהוא רוצה לשמוע את זה עוד פעם ואז אמרתי לו את זה וסגרתי אחרי את הדלת."

"יואו, אתם כזה זוג מהסרטים" התמוגגה נופר .כ.

"כן..." אמרו שאר הבנות

"יאללה הלכתי להתקלח" אמרתי ויצאתי אל המקלחת.

"היא כזאת קטנה" אמרה הילה, "כאילו חמודה כזאת"

והבנות צחקו.

סוף פרק.