ת/טובנה לחיים

שינוי

אנשים לא הפסיקו להשתנות בגלל שזקנו

אלא זקנו בגלל שהפסיקו להשתנות

רוב בני האדם אינם מקדמים שינויים בברכה. רובינו חיים בשגרה מבורכת או מקוללת. הידוע קל יותר למוח, מן הלא ידוע. אנשים נשארים בעבודות שאינן מתאימות להם, בנישואים גרועים ובמקומות לא להם, בגלל הפחד משינוי – הפחד מהלא נודע.

אנו חיים באשליה, או יותר נכון משלים את  עצמנו שאנו מצליחים ליצור חיים קבועים ויציבים, אך זו בדיוק, השיטה שבה אנו מדחיקים את המוות. הוא נמצא אי-שם, שמענו עליו, הוא שייך לאחרים. למרות שמידי פעם אנו חוטפים סטירות, המזכירות לנו את המציאות. הגוף שלנו משתנה ללא הרף. אטומים חדשים נכנסים פנימה ומרכיבים מחדש את גופנו ואחרים נפלטים אל החלל שסביבנו. מידי שנייה אנו מאבדים כ – 50,000 תאים חדשים מגיעים במקומם. לו היינו צופים אל גוף אדם מגודל אטומי, לא היינו רואים אדם שלם, אלא נהר אדיר של אטומים, זורמים מהגוף והחוצה ממנו. למעשה, מבחינה קוונטית אנו נהר זורם ולא גוף מוצק. הבינו, גם נהר, לוּ הייתה לוֹ ישות, היה תופס את עצמו כיחידה שלמה, אך אנו תופסים את הנהר כמושג שלם למרות שהחומר שבו משתנה בלי הרף.

כדור הארץ בתנועה והשתנות במקום ובזמן. גלקסיית שביל החלב, שבה הכוכב שלנו, משתנה בלי הרף והיקום כולו על פי ההבנה המדעית דהיום הולך ומתרחב, הולך ומתרחק, הולך ומתקרר. אז מי אנו שנקדש את הקבוע, את אי השינוי. אנו, הזעירים, שנמצאים על חלקיק קטן במערכת יקום אדירה כל כך נצמדים בכוח אל אמונה שכזו. בן מינכם אני, ויודע כמוכם שאין הדבר פשוט. קל לקבל את התובנה שבכך, אך קשה יותר לחיות כך. קשה לקבל שינויים דחופים ובייחוד את אלה שמֵרֵעִים את מצבנו. אולי המוח הנפלא שלנו בחר בעבורנו את האסטרטגיה הזו, כדי להגן עלינו מלהשתגע, ואולי נוח לו להיות מקובע ולא להתאמץ ולשנות אורחותינו חדשות לבקרים ואולי, ואולי.....ואולי? זו הבעיה של המין האנושי, שהאגו מוביל אותו ומדרדר אותו לקיום אומלל ורדוף אי נחת. אנו אוגרים חפצים, נאחזים במקומות ובאנשים שאינם ראויים לנו, ועוטפים את מוחנו בקורי עכביש ההולכים ומתעבים, בעודם עוטפים את חיינו בכלא בלתי נראה.

מים עומדים מסריחים, מים זורמים מביאים חיים

אולי כדאי לכולנו לאמץ גישה חדשה, שתקבל את הדרך ותברך את השינויים שקורים לנו. נקבלם  וניישמם כי זו הדרך הנכונה לחיות ולא להתאבל על מה שהיה אלא, לקדש את ההווה ולחייך אל העתיד. ספנסר ג'ונסון, בספרו הנודע מי הזיז את הגבינה שלי, מספר סיפור קטן על עכברים וגבינה מעופשת. קשה לעכברים לעזוב את הביטחון שבמזון הקבוע, למרות שהוא כבר מעופש ועוד יותר קשה להם לנדוד אל הלא נודע. בסופו של דבר חלקם נודדים ומגיעים לגבינות חדשות. בני-אדם כעכברים, נצמדים אל היש, גם אם הוא מסריח, גם אם הוא עלול להרוג אותם. נסו ללכת כנגד הנטייה הטבעית, התרבותית להישאר במקומותיכם. נסו לקדם בברכה כל שינוי שמגיע לקראתכם. נערו את קורי העכביש וצאו מאזור הנוחיות שלכם. זו המהות האמיתית של חיים – צמיחה, פריחה, קמילה, התחדשות.

סיפור או בעצם חיי כמשל

פעם נדחפתי והופלתי ממטוס חיי המרווח אל יער קדמוני. נפלתי באחת מכל מה שהיה ידוע ומוכר לי והגעתי אל יער בראשית. ימים רבים ישבתי על שפת נהר אחד וביכיתי את אובדני ואת סיר הבשר שהיה לי. חיות טרף זממו לאכלני, נחשי ענק זחלו סביבי, תנין איים לבלוע אותי. יצאתי לתור את היער, לא ידעתי אורחותיו, לא הבנתי מִמִי לברוח, מי מסוכן ומי ידיד, אילו מאכלים ראויים ואיזה רעילים. השינוי, שחוויתי, היה קיצוני. כדי לשרוד למדתי אורחות היער. התחלתי לצוד ואימצתי ראש של צייד. לא עבר זמן רב והפכתי למלך היער. למדתי והשתנתי. התחברתי אל להקת זאבים והפכתי למנהיגה. הובלתי את אחיי, הזאבים, ואת אחיותיי, הזאבות, אל מקורות האוכל הגדולים והיער הפך לבֵּיתי. התחלתי מברך על מה שקרה לי, חוויתי חיים מדהימים שמעולם לא הייתי זוכה להם, לולא הופלתי מהמטוס. לעיתים שמעתי קולות בני אדם. מרחוק ראיתי אורות של בתים. געגועים הציפוני, הם לא היו מספיק חזקים כדי שאעזוב את המקום החדש שלי שבו אני מלך מלכי היער. לימים, נקלעתי לחברת אנשים. הוצפתי בכל האושר שבכך ובכל הנוחיות שבכך, אך שוב פחדתי לוותר על ממלכתי, אותה כבשתי במו חיי. קשה היה לי, למרות שהבנתי שמקומי בין בני האדם ולא עם אחיי הזאבים. שוב נדרשתי לשינוי – השינוי החדש. נדדתי הלוך וחזור מן היער אל האנשים, מן התרבות אל היער הקדמוני וסירבתי לשנות אורחותיי. יודע אני, שגם אם השינוי הזה מחויב המציאות, עלי לקדמו בברכה. אחיכם אני, מחשבותיי כמחשבותיכם, וקשה עלי ההחלטה לעזוב את כל שהשגתי במו ידי, במו כוחי, במו אומץ ליבי. ולמרות הכל, לוּ הייתי יכול לגלגל את הזמן לאחור ולשנות את העבר, כדי שלא אפול אל היער, לא הייתי עושה זאת בעבור כל הון שבעולם.

אני משתנה - משמע אני חי