אימא אחרת
העשן בקע מחלון הקומה השביעית בבית רב הקומות שברחוב סטרומה. תחילה נראה עשן קל מסתלסל כלפי מעלה. כמעט ולא יכולת להבחין בו. היה עליך לאמץ עיניך. וכי מי הולך ברחוב ומרים עיניו כלפי השמיים, מה עוד שהשמש מסנוורת אותך?
מדי רגע הסמיך העשן. כבר לא הסתלסל יותר. הוא בקע מהחלון בעצמה מתגברת כשבקצהו כבר נראתה להבה אדומה מדי פעם.
יוסי, לבוש במדיו כשהקיטבג על כתפו, צעד על המדרכה בדרכו לתחנת האוטובוס. בחור חסון, שחרחר, תספורת גברית קצרה, משקפי שמש על עיניו וחיוך לא נראה על פניו.
"אין לי ממש חשק לחזור ליחידה" חשב לעצמו "איזה סוף שבוע נפלא היה לי! לראות את כל החברה, להתפנק בבית אצל אימא ולאכול את כל האוכל האהוב עלי".
התקרב לתחנה וחיכה לאוטובוס. ריח של שריפה עלה באפו הרגיש. הסתכל סביבו ולא ראה דבר. המשיך לחכות לאוטובוס ולפתע הרים עיניו וראה את האש והעשן המיתמרים מחלון הקומה השביעית בבית שבפינה. זרק את הקיטבג , וצעק:
"שריפה! שריפה!" ורץ בלי לחכות לעבר הבית.
הדלת הייתה סגורה.
הוא החל לצלצל בכל פעמוני הדירות כאחוז אמוק.
כמה אנשים החלו לענות לצלצולים כשהם צועקים:
"תפסיקו לצלצל! שוב הפעם אתם משגעים אותנו!"
ואחד אף איים:
"אני תיכף יורד ותופס אתכם. אני אשבור לכם את העצמות!"
"יש שריפה בקומה השביעית " צעק יוסי לאינטרקום "פתחו לי את הדלת והזמינו מיד את מכבי האש".
הדלת נפתחה בזמזום ויוסי התפרץ פנימה. הוא פתח בריצה מטורפת במדרגות כשהוא סופר את הקומות.
"לפי החלון זו צריכה להיות הקומה השביעית בצד הפונה לכביש" חשב לעצמו.
דלתות החלו להיפתח בחדר המדרגות ואנשים מבוהלים יצאו מדירותיהם.
יוסי הגיע לקומה השביעית ומיד זיהה את הדירה הבוערת. עשן כחלחל הסתנן מתחת לדלת.
הוא החל לצלצל בפעמון ולדפוק בכל כוחו על הדלת אך אין קול ואין עונה.
"האם מישהו שומע אותי?" צעק בקולי קולות.
הדלת ממול נפתחה ואישה הציצה בדלת. היא נראתה כאילו זה עתה העירו אותה משנתה. עטופה בחלוק מרופט, יחפה, שערה פרוע ועיניה מצועפות עדיין בקורי שינה
"מה קרה? מה כל הרעש הזה?" שאלה
"לא הרגשת שיש שריפה פה?" שאל יוסי בעצבנות הולכת וגוברת. "אולי יש אצלך מפתח לדירה?"
"הצחקת אותי" ענתה לו "אלו ישאירו מפתח אצל מישהו?"
"מי נמצא בפנים? אולי את יודעת? אף אחד לא עונה לי" המשיך לתחקר אותה חסר סבלנות.
"הילדים בטח בפנים. ההורים שניהם יוצאים בבוקר מוקדם לעבודה ולא חוזרים עד לפנות ערב" ענתה לו כשקורי השינה סוף סוף נמחים מעל פניה.
"זו דלת של פלדלת. לא נוכל לפרוץ אותה לבד. צלצלי מיד למכבי האש" חילק לה הוראות בעודו מצלצל בדירה הסמוכה שגבלה בדירה הבוערת.
"אין שם אף אחד" אמרה לו השכנה ממול שכבר חזרה ממשימתה "מכבי האש כבר בדרך. מישהו מהשכנים כבר צלצל אליהם" עדכנה אותו.
"איך קוראים לילדים?" שאל אותה.
"ישנו ניר בן ה-9, ניצן בת ה-6 ונדמה לי שלילד הקטן קוראים ליאור והוא כבן 4"
"ניר! ניר! האם אתה שומע אותי?" צעק יוסי."ניצן, האם את שומעת אותי? ענו לי!"
"אני שומע אותך" ענה לפתע קול חלש שלווה בשיעול חזק.
"פתח את הדלת!" פקד יוסי.
"אסור לנו לפתוח את הדלת לאף אחד" ענה הילד ונחנק בשיעולו.
"לא נוכל להציל אתכם מהשריפה אם לא תפתחו את הדלת!" ניסה יוסי לשכנעו.
"אימא תהרוג אותי אם אפתח את הדלת" ענה בקול שהלך ונחלש. השיעול נשמע חזק יותר ויותר.
"איפה ניצן וליאור?" שאל אותו יוסי.
"הם על ידי" ענה בין שיעול לשיעול "אבל ליאור ישן כל הזמן".
"פתח לי את הדלת מיד!!!" צעק יוסי "אני מבטיח לך שאדבר עם אימא שלך והיא לא תרביץ לך" הבטיח.
"אני מפחד" השתעל וגנח.
"ניר! ענה לי! פתח את הדלת!".
כל קול לא נשמע מהדירה.
"ניר! ניר!" המשיך יוסי בקריאותיו.
לפתע שמע יוסי את הסירנה של מכבי האש. היה זה כאילו קול הישועה בכבודה ובעצמה. ריצה נשמעה בחדר המדרגות. נעליים רבות רצו למעלה. יוסי רכן מעל המעקה וצעק להם:
"לכאן! מהרו! הילדים כבר לא מגיבים מבפנים!"
שני גברתנים הגיעו ראשונים לבושים במדיהם כשהם נוסכים בטחון בסביבתם ופתחו בשאלות ענייניות כשאחד מהם דופק בכוח על דלת הדירה הסמוכה.
"אני כבר ניסיתי את הדירה הזו כי חשבתי לעבור דרך המרפסת להציל את הילדים, אבל אין אף אחד בבית" מיהר יוסי לעדכנם. "לילדים יש מפתח אבל הם פוחדים לפתוח כי אמם אסרה עליהם לפתוח את הדלת לאף אחד ולא חשוב מה קורה".
"אין ברירה! נפרוץ את הדלת" אמרו ובכמה מכות גרזן חזקות הצליחו לפרוץ את הדלת.
העשן פרץ החוצה ומילא את כל חלל חדר המדרגות. כשמסכות על פניהם נכנסו הכבאים. יוסי רץ אחריהם ללא מסכה וצעק להם:
"יש פה שלושה ילדים!".
"קח מסכה לפני שאתה מאבד את ההכרה" פנה אליו אחד הכבאים כשהוא מושיט לעברו מסכה.
ניר שכב ליד הדלת כשהכרתו מעורפלת.
"איפה האחים שלך?" שאלו אותו הכבאים כשהם מפנים אותו על הידיים החוצה.
"הם בסלון" הצליח לענות.
בינתיים הגיחו עוד שני כבאים מבין ענני העשן כששניים אחרים עומדים ומכבים את האש.
בידי כל אחד מהם היה ילד שכבר חוברה אליו מסכת חמצן.
הכבאים מיהרו עם הילדים לאמבולנס שחיכה במקום.
ניר התאושש הראשון. מבטו תוהה סביבו. הבחין שהוא נמצא בתוך אמבולנס וחלוקים לבנים מקיפים אותו.
"איפה ניצן וליאור?" קפץ בבהלה.
"הם בסדר. הם כבר בדרך לבית החולים עם האמבולנס השני. הם יהיו בסדר" ניסו להרגיע את ניר.
"אימא תהרוג אותי" נאנח ניר כשנראה היה שהוא פוחד יותר מאמו מאשר מהשריפה אליה נקלע.
"איך פרצה השריפה?" שאל אותו איש מכבי האש.
"היה לנו משעמם ולא היו לנו צעצועים אז שיחקנו בגפרורים ופתאום נדלק גפרור ונפל לנו על השטיח" ענה ניר בשקט.
"ולמה הייתם לבד בבית?" הקשה הכבאי.
"אנחנו כל יום לבד בבית" ענה ניר בתמיהה "אבא ואימא הולכים לעבודה ואני מטפל באחים שלי כשאני חוזר מביה"ס".
"ואחיך בן הארבע גם הוא נשאר לבד עד שאתה חוזר מביה"ס?" שאל הכבאי הנדהם.
"כן. הוא ישן במיטה שלו עד שאני חוזר עם אחותי ניצן".
"מה הטלפון של אמך בעבודה?" שאל הכבאי ואילו ניר התכווץ כולו וענה בפחד:
"אימא לא מרשה להפריע לה בעבודה. אני אחכה עד שהיא תחזור אחה"צ מהעבודה. הכול יהיה בסדר" הבטיח לכבאי.
"לא! הכול מאוד לא בסדר" ענה בכעס כשהוא מסתכל על יוסי שכל אותו הזמן עמד לידו כשעיניו פקוחות לרווחה כלא מאמין למשמע אוזניו.
"אתה מופתע מאוד" אמר לו הכבאי "אני כבר לא מופתע ממה שאני רואה ושומע. אבל הפעם זה עובר את כל הגבולות. אני כבר אדווח למשטרה ולכל הרשויות".
העזרה הגיעה הפעם בזמן. מזל שיוסי הסתכל למעלה וחיפש מאיפה הגיע ריח העשן לאפו.
"גם כן אימא" מלמל לעצמו יוסי "איזה מזל שיש לי אימא אחרת".
