טלפון
הטלפון מחריד אותי מרבצי. מי כבר יכול להתקשר בשעה כזו?!, בטח איזה טלמרקטר או איזה סוקר מ...[מעצבן]. שי...[יבזבזו] למישהו אחר את הז...[זמן]!!. אני משאיר למשיבון להשיב. הטלפון מצידו, עונה בצלצול מנדנד נוסף. מצלצל שוב, ושוב כאילו נחרב העולם.
אולי זה מהצבא? חבל שאין לי שיחה מזוהה. שוב מנתקים בלי להשאיר הודעה. שוב מצלצל, ושוב, ושוב...
לבסוף אני ניכנע ומרים את השפופרת, קול לא מוכר נשמע מן העבר השני, בטח רוצים למכור לי משהו אני כבר אראה להם עם מי להתעסק.
"מי אתה חושב שאתה? ככה להטריד ביום שישי בלילה! תן לי את הפרטים שלך מיד, ותוריד אותי מרשימת הפראירים! עוד פעם אחת ואני מגיש תביעה לתשלום פצויים בסך מליון דולר! אם יש לך מזל, הם רק יפטרו אותך!!" אני נובח כמו כלב כנעני ללא מעצורים. מוציא את כל תיסכולי-השלט על המטלפן האלמוני.
"אני מתנצל על השעה הלא נוחה, זה בקשר לקורות חיים ששלחת אלינו", נשמע קול אדיש ולא מתנצל, מתוך השפופרת.
הדם מציף את פניי. מרגיש את אוזני מתלהטות. כמעט שנה בחיפושי עבודה, חסרי שחר, מתישים, לפעמים אפילו משפילים, סוף, סוף אולי הזדמנות וככה לפשל...הכל בגללה כמובן...הלואי שתבלע אותי השפופרת המ...[משוכללת] הזו.
ניזכר ביומי האחרון בעבודה. חוזר מחופשה, מלא מוטיבציה. אפילו לא מספיק לארגן את חפצי ולעבור על מאות האימיילים והנה טלפון מיורם, מנהל המחלקה. הוא כמעט אף פעם לא מדבר אם האנשים הפשוטים, למרות שהוא עושה רושם של בחור די סמפטי, קצת שמנמן ומקריח, משקפי-לנון עגולים. משתדל להֵראות קוּל. נראה בן שלושים פלוס, למרות שהוא צעיר ממני בלפחות ארבע שנים. מעניין מה הוא עשה בשביל להתקדם... שמו בהחלט הולם אותו...
יורם מזמין אותי לפגישה בחדר הישיבות, "טייני". אני מנסה לחשוב מה כבר יכול להיות כל כך חשוב שהוא חייב לפגוש אותי על הבוקר בלי התראה מוקדמת ועוד אחרי חופשה. החשיבה האופטימית החולנית שלי כבר מתחילה לצייר תמונה ורודה בעיני רוחי. אני ניזכר שבדיוק בעוד יומיים אני מסיים שנה במקום עבודה זה. כבר עברה שנה. שנה לא קלה, למדתי הרבה דברים חדשים ותיקנתי אין ספור בעיות. אולי סוף, סוף קידום, או לפחות קצת שיפור בתנאים ובמשכורת הרעב המקומצנת.
ככה הולך ומפנטז להנאתי, כאשר לפתע מתחוור לי שאני בכלל לא יודע היכן נמצא חדר הישיבות "טייני". שאלתי כמה אנשים וכל אחד שלח אותי לקומה אחרת. לבסוף חזרתי למחשב וחיפשתי במפת החברה. לאחר חיפוש מתיש לבסוף מצאתי. מוזר מסתבר שהחדר המסתורי הזה נמצא דוקא למטה במקלט.
ניכנס לחדר בקלילות, מתנצל על האיחור ומספר איזה בדיחת קרש איך הלכתי לאיבוד במסדרונות, ועל ההסוואה המעולה של החדר הזה שבודאי שימש מרתף עינויים בימי הביינים. כאשר אני נענה ב - "בבקשה לשבת!" אני מבין שלא טעיתי בהרבה.
חדרון קטן, בהחלט "טייני". ללא חלונות וקירות בטון מזויין. במרכז שולחן מרובע, צלע אחת צמודה לקיר הרחוק, יורם יושב מול מינה, מנהלת משאבי אנוש ואני, המשאב העלוב, יושב בצלע הרביעית ליד הדלת וסל הניירות.
יורם מזיע כולו ממש נוטף, למרות המיזוג, רגלו השמאלית נעה בעצבנות. נראה כאילו הוא אוחז פצצה מתקתקת ואינו יודע כיצד לנטרל את המנגנון. כמעט רציתי לעזור לו, ואז הוא התעשת, פתח ואמר, "החלטנו לסיים את העסקתך ...זזז... פרודוקטיביות נמוכה יחסית לציפיות ...זזז...מממ... טוב אם אין שאלות אז אני סיימתי, מינה כבר תסכם את הפרטים.", קם מכחכח, כמעט מגחך, נראה שהוקל לו. יוצא מהחדר ומשאיר את הפצצה בידי. אני מתבונן בשעון הסופר לאחור 3, 2, 1, 0 , בווווווווווווווווווווווווווווווווום!!!
"אה כן, הקורות חיים. כן זה עדיין אקטואלי", אני מנסה ללקט את השברים. מגייס את כל הנחמדות הטבעית שאין בי, ומנסה להסביר. "לא אין בעיה, פשוט חשבתי שמישהו שוב פעם, מנסה למכור לי איזה משהו, השעה בסדר גמור ואין צורך להתנצל, אני זה שצריך להתנצל, אם פגעתי בכבודו. כן, אני אכן מחפש עבודה כבר כמה שבועות."
למדתי בדרך הקשה, שמעסיקים לא מעוניינים בעובדים שהיו מובטלים כמה חודשים. למעשה באופן פרדוקסלי, הזמן הטוב ביותר לחפש עבודה, הוא כאשר אתה מרוצה במקום העבודה שלך. אחרת או שתלמד להסתיר את האמת או שתשאר מובטל.
לא שיקרתי, חס וחלילה, רק אמרתי, "כמה שבועות", בלי לפרט כמה...
"הנך מוזמן לראיון ביום א` שעה 9:00 בבוקר", המשיך הקול, חסר הגוון, מהשפופרת. כאילו מכונה ולא בן-אנוש הוא הדובר. מתעלם לחלוטין מהתנהגותי המבישה.
...[עקבות הצנזורה הראשית :-)]
© כל הזכויות שמורות
