קיץ בטעם של חול פשט עצמו במתיחה עייפה. שמש צהובה לוהטת ציירה כתמי אדום צורב על הפנים והגב. במזג אוויר שכזה, נוסעת נועה באיטיות לאורך הטיילת של תל אביב.
היא לא התגעגעה לשום דבר, גם לא לרגעי ההשתכשכות במימי הים התיכון, כמו אז באותם ימים בהם נישא צחוקה עם בוא כל גל, כאשר אביה היה מרימה מעליו ושניהם נסחפו בהנאה גלויה אל עבר החוף.
היום זה אחרת. כל כך אחרת. היא חשה תחושה עמוקה של סלידה אל הים ולא בכדִי. זוכרת את היום ההוא, כמו גם את נהלי הקיבוץ בעת היציאה לנופש משפחתי. הנוהג המבקש לצרף ילד או שניים ממשפחות אחרות לכל משפחה נופשת. על הנופש ההוא דיברה רבות עם אמה-הינדה. חיכתה לו בקוצר רוח, בתקווה גדולה להידחק לבין זרועותיו הגדולות של אביה, שיישא אותה מעל הגלים.
באותו יום, קיבלה את פני אימה בפנים קורנות של ציפייה ממושכת, אך החיוך על פניה החתומות של הינדה מאן לשתף פעולה עם נועה. נועה ניסתה לנשום עמוק, אבל לא הצליחה. היא חשה סחרחורת, כאילו אין טיפת אוויר בחדר. הינדה הביטה בבתה במבט מזוגג: "הנסיעה מְבֻטֶּלֶת," אמרה לה קצרות. נועה התיישבה באחת על המיטה, דמעות בעיניה.
"למה אני צריכה לוותר לשרה'לה..." הניעה את כתפיה בקצב יבבותיה, "תמיד אני..." המשיכו הדמעות להציף את עיניה. הינדה התקרבה אל נועה, פרשה זרועותיה לחיבוק קל, אך ללא מענה מצד בתה.
"את הבוגרת נועה," חרצה האם, "תתנהגי בהתאם, בבקשה ממך!" נועה בחרה בשתיקה, כשאימא אומרת, לא מתווכחים איתה, כי לעולם אי אפשר לדעת לאן הוויכוח יוביל.
"בערב תלכי לחדר של בתיה". המשיכה הינדה, "היא תיקח אותך לבית הילדים".
"טוב," נענעה נועה את ראשה בהכנעה, "ביום שבת בבוקר החדר שלכם יהיה פתוח?" לחשה בכתפיים שמוטות.
"כן, כדאי שתבלי יחד עם בתיה והילדים שלה," ניסתה הינדה לשכך את אכזבתה של בתה.
ואכן, ביום שבת נשארה נועה לבדה בחדר הוריה. איש לא חיפש אחריה, גם לא בתיה. בחדר ההורים יש דלת מרשת ,הדלת הזאת עוצרת זבובים ויתושים. ויש גם חלון מרושת שפונה לחורש הטבעי העוטף את הסביבה, אימא ואבא מעשנים, והשאירו על השולחן קופסת גפרורים. רק נועה וקופסת הגפרורים המיותמת שעל השולחן. היא שלחה את ידה אל קופסת הגפרורים. את הגפרור הראשון שרפה לכבודה של שרה'לה. עד תום שרפה אותו, כך לעולם לא תוכל עוד לקום ולתפוס את מקומה. עוד גפרור בידה. הציתה אותו, התבוננה באש המאכלת אט אט את מקל העץ, הבעירה את כעסה המתמיד של אמא. את השלישי שרפה לכבודו של אביה, גם הוא לא היה איתה, כתמיד. איך זה יכול להיות? למה לא התווכח עם אמא, למה? השאלות נברו וקדחו בראשה. ידיה הקטנות הוסיפו לשרוף גפרורים עד תום. ריח אבק השריפה הציף את החדר ואת הסביבה: "מה קורה פה?!" נכנסה בתיה כרוח שערה אל חדר ההורים, "הרחתי ריח מוזר", גררה את נועה אל מחוץ לחדר, "זה מסוכן, את יודעת"? גערה בה, "מספיק שגפרור אחד היה פוגע בוילון"? צווחה לעברה התעלמה לחלוטין מעיניה הנפוחות מדמעות של נועה, ורק אצבעה של בתיה המתנופפת באוויר הפיחה בהן חיות לרגע.
"את צריכה להבין שלא כל דבר בחיים זורם כמו שאת רוצה", אמרה לה בתיה אוחזת בחום בידה הקטנה.
"אימא הבטיחה...היא הבטיחה לי..." הוציאה נועה את כל אשר על ליבה.
"אפשר להבין כמה את מאוכזבת. אדבר עם אמא, לכשיתאפשר ייקחו אותך לבילוי ביום כיף, אל תדאגי".
ליטפה בתיה את ראשה של נועה.
נועה ספגה אט אט את הסבריה של בתיה, דוממה דמעותיה, הביטה בה.
נועה רצתה לשמוע עוד ועוד הסברים, מילים שיפנו אל ההיגיון שבה, אך די בכך,הבינה ושתקה.
"אני נשארתי כדי לשמור עלייך, שלא תעשי מעשה קונדס כמו עם הגפרורים היום", חייכה אליה בתיה.
"פחדת עלי". שאלה נועה כשחיוך רחב נסוך על פניה.
"בודאי שנבהלתי. הבהלת אותי כהוגן". ענתה בתיה וליטפה קלות את ראשה של נועה.
"אז נלך עכשיו לחדרי וננוח קצת, אקרא לך סיפור שאת אוהבת". הציעה בתיה.
"טוב". ענתה נועה.
"את רואה, יש לך אוזניים קשובות," ליטפה בתיה את ראשה ברוך. נועה השפילה עיניה, הביטה אל מרצפות החדר, "היום תאכלי יחד איתי בחדר האוכל של הגדולים". הבטיחה לה בתיה.
"איזה כיף, רק פעם אחת אכלתי עם הורי בחדר האוכל של הגדולים". קיפצה נועה בשמחה.
אמנם מענה על יום הכיף שבוטל לא קיבלה, אך הייתה זו נחמה ולו קטנה. בתיה עטפה את ידה הקטנה בחום, ויחד צעדו אל חדר האוכל של הבוגרים. החברות של אמא הביטו בעיניה של בתיה ואחר כך פטפטו ביניהן באידיש, אך לנועה לא היה איכפת, היא יושבת לאכול עם הגדולים, וליד בתיה אינה חוששת מאף אחת... בתיה מרחה לנועה פרוסת לחם עם חמאה, ושמה סלט בצלחת וגם ביצה קשה, והיה לה הכי כיף לאכול יחד עם הגדולים.
המשך יבוא
