שירים

אלף גברים

 

 

הם עמדו בתור!

בגדלים שונים עבים, רחבים, ארוכים, אורגזמה מחושמלת. רציתי אותם, והם נכנסו ויצאו כמו בתחנת רכבת נוסעת.

 

לא הרגשתי כלום, רק המנוע שם עבד ללא הפסקה. נשואים, פרודים, גרושים, צעירים, לא בחלתי בשום חדירה לפחות להרגיש, ורק שם.

 

הנפש זעקה מתוכה את שחרורה את כבליי מצוקת הילדה, שזכרה את המפלה ולאן היא הלכה?

לחפש חלקים זכריים, שיזכירו לה את שאיבדה שם במיטה.

 

לא סמכתי על אף אחד. כל גבר היה עבורי עוד כיבוש, עוד ניצחון למקום של אז, כשלא יכולתי לנצח, להדוף.
הדפתי אותם. אני אישה במלוא כוחה.

 

התעללתי בגופי. גברים הזריעו אותי. הריתי והפלתי, כמו הקאתי החוצה את החיים, את הגברים המזריעים.
 

לא מחוברת, לא אחראית, לא מוסרית, מזרון שכונתי.

לא בחלתי בשום גבר, העיקר לנצח. יפה, עסיסית, נטפתי מיניות בכל מקום. הייתי המנצחת בתזמורת זו, כוח הישרדותי.
 

שם בין הרגליים הרגשתי שייכת- "אחריות הדדית" מעוותת.

 

ככול שהימים עברו הבנתי שמשהו השתבש ברגש שלי.

הייתי לא מאוזנת, משוטטת; הילדים ננטשים ואני  מסתובבת חסרת אחריות, לא יציבה, כל מעשיי התפרשו כמחדל- הייתי המחדל של החיים שלי.
 

מביאה מטפלות שימלאו תפקידי האימהי ואני מטיילת, שוכבת עם כל זין שזז. המקום היחיד שרחש חיים היה המקום ש"השחור ההוא" קידש לי אותו.

 

הייתי מרוסקת, לעיתים שקעתי בדיכאון עד לאובדן הזהות שלי. רציתי למות.

הדבר היחיד שהרגיע אותי היה המוט הזה שהרגשתי בתוכי.

שיחות, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, ואין מזור.
כדורים, כמעט אשפוזים, מנסה למות.

 

ואני חצי משוגעת, מסתובבת, לא מבינה מי אני.

לא ידעתי מי אני למול האברים שחיפשו אותי, שחדרו אלי, שהרגישו שם את הכאב שלי, את הדבר היחיד שהייתי - "חור שחור".

ואני בכיתי. בכיתי לכרית, בכיתי והזדיינתי - הזדיינתי ובכיתי.

 

גם כשרצו לאהוב אותי, הגברים שלי, היה עולה בי כעס הטינה, רגש של הרס. התפרקות רגשית, ואת אותם המסכנים הבאתי למחדל חיי, השתמשתי וזרקתי.

  

לבשתי שחור. שום צבע לא חגג עלי. שחור סקסי, מטריף חושים, חזה גדול, עיניים גדולות שחורות, מותניים צרות, עגלגלות ירכיים ומגפיים משורטטות על רגליי.

יפה, טבעית, פראית.
 
וכך הסתובבתי, משגעת את כולם, מריחה ריח ייחומי, נשכבתי בכל מקום מזדמן להרגיש אהובה.

לא יכולתי לגדול. נשארתי שם קטנה וחבולה. לא יכולה לנשום, אונסים אותי, משתמשים בי, נוגעים בי, מנצלים אותי ואין שם חלק שנילחם בשבילי.

 

ואני נוקמת בעצמי, סוגרת את הלב שלי, משחקת את לילית האמיתית.

הבנתי כוחה של אישה, כמאדאם הסתובבתי והם שירתו אותי, לכל אחד היה תפקיד. מקרקרים סביבי כלול תרנגולים מיוחמים ואני מטילה משימות כביצים. את הלב לא נתתי לאף אחד. הייתי לכלי.

 

לבסוף הם זרקו אותי. השתמשו וזרקו, לקחו את כספי, ניצלו את הקצת שנישאר בי. הרגשתי אבודה, הכאב פילח בתוכי. ילדה מייבבת אבדה התקווה.
התחלתי מתרוצצת. אולי הגבר הזה? ואולי ההוא? וזה ירצה בי? וההוא בטח יעשה בעבורי. 

מנסה להשתקם; קמה, מתאוששת, אך נופלת לאותם מקומות חלשים.

 

גברים עמדו בתור ואני כבויה, למודת המקצוע העתיק ללא תשלום. השתמשו בי הביאו חברים.
בזזו את נשמתי...
 
 
 
קישור לפרק הקודם

 

תגובות