פלישתים עליך...
חלק ב'
השקיעה שלחה קווים אדומים אחרונים ברקיע הסגול ולילך שלחה אצבע נטויה הכמעט מבטיחה טרמפ מיוחל...
מתוך הפורד אסקורט לבנה ומבריקה במודל החדש, מספר זיהוי - צבאי, שני חיילים צעירים מלאי מרץ ואנרגייה נשלחו כמענה לתפילתה-"לאן אתם מגיעים" לילך חקרה ראשונה, על אף הכל לא שכחה כללי הזהירות -"לאן את צריכה.."- תיחקרו השניים, אויש, שאין בכוחה עכשיו להיכנס לדיון הלא רצוי הזה, ובחוסר ברירה ענתה להם-"למושב..""טוב תעלי, תעלי..." זירז אותה הנהג, כאילו הרכב פרטי שלו ולא ידע איך להגיע לזה המושב והיא הרי מוכנה להוביל-"רק קחי בחשבון שאני עוד אתעכב בבסיס הזה" והצביע לכיוון הבסיס הצבאי השכן לבסיס הצבאי שלה.
" יש לי מספיק אפרסקים כדי לשחד אתכם, שתיקחו אותי עד לפתח ביתי" שינסה כוחה ליעד אחד- הביתה. לא, רק שלא תצטרך להשאר לילה מיותר בבסיס, בחדר, בצריפון הקר מאד בחורף וחם מאד בלילות הקיץ, ללא מאוורר או תנור חימום, וחברותיה ביומיות, כמוה, שרק לליל - תורנות מביאות הציוד הדרוש..."לא מבטיח לך שעה מדוייקת.." ונעלמו השניים בצחקוקים לתוך החשיכה, לתוך המשרדים המוארים...התרווחה במושב האחורי, מדמיינת ארוחת הערב, שהיא ארוחת הצהריים בבית הוריה, לא הייתה רעבה, חשה כבדות ולא שעתה לזמן הארוך שהתעכבו..."זהו!, נוסעים אליך" חזרו השניים מהמשרדים המאווררים "תאכלו אפרסקים?!" ביקשה להתיידד, הם סירבו והמשיכו לצחקק גם כשסיפרה להם איך הגיעו אליה האפרסקים וכמובן על ה"סגן-אלוף"...
"נו, חיילת יפה אַתְּ.." על אף ביישנותה וצניעותה, יופיה לא נסתר מעיניהם והנה הגיעו לכניסת המושב, לכניסה בעטרת פרדסים מדובללים בתקופת יובש זו, והדרך החשוכה וארוכה עודנה לפניה "אהה, עכשיו נזכרתי.." קרא החבר של הנהג "יש לי חבר במושב שלך! הוא השתחרר לא מזמן.."-מי הבחור?"- "קוראים לו שלום, תמסרי לו ד"ש.."
לילך ניתרה כמו קיבלה חבילת הפתעות,, שאותן מחלקות לחיילים/ות ה"דודות" מעמותת לב"י בימי החגים -"הוא שכן שלי!, תכנס להגיד לו שלום בעצמך !
"לא ולא !" קטע ההתלהבות הנהג ועצר בתחנת האוטובוס בכניסה למושב, סירב להיכנס לתוך המושב - "תראי"-פניו התכווצו ברזונם-"אי אפשר היום."
"אבל הבטחת!" תקפו אותה היצורים הכהים ששכנו לאורך הכניסה של המושב, עדיין לא פגשה בהם...
זיעה קרה כיסתה את כל כולה ואין זו זיעה מפאת חום הקיץ, בלילה הזה נשבה בריזה, המערב היה חשוף ומוכן למשב- נפש, אך לא בנפשה, המנסה שוב ושוב לשכנע את שני אלו, שעד עתה ידעו רק להתבדח ויצרו האווירה המשועשעת
"ברצינות"- לילך לא ציפתה לזו הרצינות-"התעכבנו הרבה במשרדים ואני כבר חייב לטוס לבוס, אני כבר מאחר לו..."
והוסיף נקודה רגישה לכל חייל -" את מבינה, הוא ירתק אותי שַבָּת..תביני"
לא, היא ממש לא הייתה יכולה להבין ! המומה ומבועתת נתקעה שוב במסילה - במבוא למושב.
"תגידי..יש לך חבר?"-זה בדיוק הזמן לנבור בחבילת ההפתעות ולהודות שעדיין לא החליפו ביניהם פרטים אישיים, היוצרים את הקירבה המהותית
"מה, מה שמךָ ?" - השיבה בשאלה, מנסה להרוויח זמן ולאפס המתח קפץ החבר של הנהג - "אני סמי".
"ואתה סמי מ"-שלפה מקום מגוריו כאילו שלפה סידרה מנצחת במשחק פוקר, הרגישה פחות לחוצה, ליבה ניבא לה שיש לה קלף חזק, שוב נפנפה עם מקום מגוריו של סמי...
והשניים שישבו לפניה, גם לאור נורת המכונית העמומה נדלקו בחדות, המבטים המהירים שהחליפו ביניהם, היו יותר מאשר מופתעים
"פלישתים עליך סמי ! "-שאג הנהג ביללות ובתנועות גוף של טורף שיצא זה עתה מהפרדס...וגהר על סמי.
סמי היה החבר לשעבר של סימה, רק לפני חודשיים נפרדו...
לילך מעולם לא ראתה את סמי, אפילו לא בתמונה, די היה בסיפורים העסיסיים של סימה, חברתה למשרד...
סמי, רוצה אפרסק?!...
בשעה מאוחרת, כשלילך נכנסה למיטה, אחרי מקלחת מרעננת וארוחה טובה, היא הרגישה כמו "דלילה", אותה דלילה של שמשון הגיבור...
ורשמה לעצמה עוד נצחון, הנצחון על ה"פלישתים", אותם יצורים כהים ששכנו בפרדסים המעטרים את כניסות המושב בשעות הליל במעללים, במעשי - זימה ותועבה...
ואף -פעם לילך לא פגשה בהם, לא במעטרים את כניסות המושב...
סוף לחלק ב'.
כל הזכויות שמורות !
חלק א'
פרק ג'-חלק סיום
