בקשתה של תיאודורה ניתנה לה. פניה רָפוּ. עיניה נעצמו ואף לא קמט אחד ניכר בהן. היא ביקשה להותיר אחריה צוואה פשוטה : " רחצו גופי בשמן ורדים ורעננוהו בבשמים." בראיון אחרון עם המוות, יפה הייתה כבחייה.
אבי, מאלף הדובים המהולל בזירת הקרקס בקונסטנטינופול נהרג בידי דב משתולל. כשבושש להגיע לבית בשעת לילה מאוחרת, חשתי שקרה משהו נורא.
בת שתים עשרה הייתי שחקנית בקרקס, הכישרון העלה אותי בסולם החברתי אף שהעיסוק הזה לא נחשב למעמד מועדף על ההמונים. הצלחתי המקצועית הייתה מהירה מששיערתי.
"יש לה פנים רבי-הבעה ומימיקה עשירה." שמעתי את אנשי הבמה מרכלים מאחורי גבי. היו לי דרכים משלי להפיח חיים, לעוות את הפנים, לְהִתְפַּתֵּל בכאב מדומה ממכות שנראות כפי שהן רק לכאורה. ההיסטוריון פרוקופיוס, שתיעב אותי אך גם קינא לי, כתב שבאחת המסיבות בהן השתתפתי שכבתי, בזה אחר זה, עם עשרה אורחים ושלושים עבדים,ובעלות השחר הייתי רק אני רעננה. נראה שהוא חלם עלי חלומות רטובים.
את האציל הקובולוס מהעיר צור הכרתי כאשר מונה מושל במחוז בנגאזי שבצפון אפריקה. לכבוד מינויו ערך משתה ושכר אותי כדי לשעשע את אורחיו . כטוב ליבו ביין הוא החל לפטפט ולגלות בי עניין מיוחד, והזמין אותי להלוות אליו במסעו לאפריקה.
"כאשתך." שאלתי
"אני מצטער תיאודורה, זה בלתי אפשרי! יודעת את שהחוק אוסר על האציל לשאת שחקנית לאשה." מכיוון שלא הצליח לקיים את התקוות והציפיות שתליתי בו, הצעתי פשרה.
"בסדר." עניתי. "אלך איתך כפילגש."
כרגיל סיבכתי את חיי בעקבות חשיפת אירועים מביכים שהייתי קשורה אליהם.
מצאתי את אפריקה לא מעניינת ולא מרתקת. התגעגעתי לקונסטנטינופול התוססת. המקום החדש הזה מלא ''ברברים'' גרם לי תחושה של דכדוך, עצב, וייאוש. הקובולוס הבטיח לי חיי לילה הוא התגלה עד מהרה כאדם מלהיב פחות משסברתי. הוא מצא פתרון קל למען ביטחונו שלו והכניס אותי אל בית הנשים. לא היה לי עניין לשבת באגף הנשים לבד ולהעביר את זמני בשיחות משעממות עם הסריס שהופקד לשמור עלי. לפתרונים יש כנראה חוסן משלהם, עד מהרה מצאתי פיתרון גם לזה. שיחדתי את הסריס והוא דאג להכניס אלי גברים עתירי ממון שעה שהקובולוס היה עסוק בענייניו. סידור זה עבד ככל שעבד, עד שיום אחד הופיע הקובולוס בחדרי וגילה אותי עם אחד מאותם גברים. העונש לא איחר לבוא: גורשתי מהארמון בבושת פנים.
שבועות ארוכים נדדתי בדרכים במרחבי החול הלוהטים של המדבר. עברתי מכפר לכפר עלובה ובלויה, מוכרת את גופי לכל מי שיכול להוסיף לי כמה פרוטות. על גופי עָטִיתִי כותונת דקה וסנדלים מרופטים. סחבתי עצמי כמעט בלי כוחות לאלכסנדריה. שידלתי את השומר בתנועה מפתה, התרגיל הזה עבד והוא הכניס אותי העירה. בכרך המאכלס חצי מליון גברים ועשרות אלפי יצאניות, אולי אמצא את פרנסתי.
באלכסנדריה לא שיחק לי המזל. זמן קצר לאחר שהגעתי לעיר הגדולה, הסתבכתי בקטטת רחוב, נעצרתי וגבי נצרב בברזל מלובן. עד סוף ימיי נשאתי את אות הקלון הזה. כששוחררתי, שבתי לרחובות כדי לחפש אחר לקוחות. מצאתי גבר עשיר שהסכים לקחת אותי כפילגש. הוא היה סוחר מאנטיוכיה, כשסיים את ענייניו באלכסנדריה עזב בלי ליידע אותי והשאיר אותי הפעם כשכרסי בין שיני.
עתה, כשעובר ברחמי, החלטתי לנסות את חיי במנזר. זמן מה ישבתי שם, עד שנולד בני, עזבתי את המנזר ושמתי פעמי לאנטיוכיה. בה קיוויתי שאביו לא יוכל להתעלם מפרי חלציו ונוכל לחסות בצל קורתו. כשהגעתי לביתו, בישרו לי שמת.
סקרנותו של הקיסר יוסטיניאנוס הדהימה אותי, שכן ניסיתי הפעם את מעללי כדי להתברג לארמון הקיסר. חברתי מקדוניה שהכירה את יוסטיניאנוס בהיותו נער ובן טיפוחיו של הקיסר יוסטינוס. מסרה בידי מכתב המלצה.
"הכרתי אותו כשדמו היה צעיר." אמרה לי מקדוניה כשהיא מלקקת את שפתיה בתנועה מפתה.
''אולי אם יקרא את מכתב ההמלצה שלי ישפיע עליו הדבר להחזירך אל הקרקס." ואחר הוסיפה: ''אם בכלל תצליחי להגיע אליו''. ניסתה להתגרות בי.
"אוכל לנסות." הפגנתי חוסר רצינות מדבריה.
לילה אחד, יוסטיניאנוס ישב וחיטט בניירות העבודה שלו ומצץ ממרק הכבשים החביב עליו. קרה לי מקרה מוצלח ומפתיע. יוסטיניאנוס הבחין בתנועה בשטיחים שליד החלון. הוא הביט בזעף אל הכיוון ממנו באה ההפרעה.
''אני עסוק," נהם לעומתי והמשיך "איני רוצה שיפריעו לי עכשיו." אמר בעצבנות.
כשהושיט את ידו אל הפעמון לקרוא למשרתיו, חשבתי שקצי קרב. משהו בפני עיכב בעדו. מבטי והבעת פני היו מוכרים לו, הוא כבר ראה אותי אי שם באחד הקרקסים.
"איזה חיוך ממזרי ומחוצף, את ממש מבדחת." אמר לי. הרגשתי שהוא נמס מאותו חיוך שכל
קונסטנטינופול לא עמדה בפניו.
"איך עברת על פני השומרים." שאל
"טיפסתי ועליתי בקְנוֹקָנוֹת הגפן, כמעט נפלתי ושברתי את ראשי המטורף. ועתה, הריני כאן''.
תפר שמלתי היה קרוע וחשף את ירכי המחוטבת..
''מה רצונך?'' שאל אותי.
"ידידותך'', עניתי בפשטות ומסרתי לו את מכתבה של מקדוניה.
הוא קרא את המכתב תוך שאצבעותיו בוחשות בתלתליו המאפירים
''כך'', אמר באיטיות, ''את רוצה לחזור אל הקרקס?''
''אם יש הכרח בכך, הוד מעלתך... אך הייתי מעדיפה שלא לחזור לשם''.
מבט עינינו נפגשו בחיוך מבין.
''לא תחזרי אל הקרקס'', אמר.
המשך יבוא
