הזרקור (60) עם #¥סנייפר¥#

 היום ה-18 בנובמבר חל יום הולדתו של סנייפר. אני אישית רוצה לאחל לו מזל טוב שכל משאלותיו יתגשמו. אכן היו רגעים שהתייאשתי ממנו (כפי שהוא ציין בסיום), ואולי זה הזמן להתנצל על כך ולהסביר את עצמי: ראשית, כי לא תמיד הבנתי את המסרים של שיריו המורכבים והמיוחדים, וכן משום שחרה לי שאינו מגיב לאחרים. אך היום זכיתי להכיר בחור משכמו ומעלה, עם קרקע מוצקה של עקרונות, ידיעות, ודרך חיים ספציפית לו.

וכן-הוא הנכד של שיבולת האהובה על כולנו.

אז קבלו חשיפה לבחור שהסתתר מאחורי הרקע השחור והניק השונה כל כך.

1-משמעות המילה סנייפר היא: צלף. מדוע בחרת בניק זה, לאן אתה מתכוון לצלוף?

קראתי את המילה "סנייפר" לראשונה במשחק רשת ששיחקתי בו בגיל 13 בערך, ועוד לפני שידעתי את הפירוש שלה, היא הצטלצלה לי טוב באוזן.
הכינויים שלי תמיד היו "Iron Maiden" על שם הלהקה האהובה עלי, או "Darklord", כל מיני דברים אפלים כאלה, שנשמעו לי אז וגם היום טוב.
סנייפר זה לא כינוי נפוץ אצלי, ומכיוון שרציתי שזהותי תישאר חסויה, החלטתי להשתמש בו, חשבתי אולי גם על Darksniper, אבל זה היה ארוך מדי, את מוטיב השחור והאפל השארתי לצבע השחור וגם לתוכן השירים שעסקו תחילה במוות ובחשיכה, אך במשך הזמן עם השינויים שעברתי בחיי, תוכן השירים השתנה, אך הצבע השחור נשאר בטופ אצלי, ובשל כך נשארתי עם אותו הצבע.
כשבחרתי בכינוי זה, חשבתי ישר על הרצון שלי לצלוף בעזרת הכתיבה ללב האנשים, להצליח לסחוף את הקוראים, שיחוו את השיר מעבר למילים, שממש יצליחו להרגיש אותו בפנים, שיעורר אצלם רגשות, אבל אין לי נוסחה מיוחדת, אין לי סגנון שפיתחתי, אני פשוט כותב ומקווה שאצליח בזה.

2-הגעת אלינו בעקבות סבתך-שיבולת, האם אתה סבור שכשרון כתיבה עובר בגנים?

אם זה עובר בגנים, אז זה לא רק סבתא, אמא שלי בצעירותה גם פרסמה ספר שירים, כיום היא עוסקת באמנות מסוג אחר, אבל גם כתיבה זו אמנות, אמנות של מילים. יכול להיות שזה גנטי, אבל אין ספק שקיבלתי השראה לכתוב מההצלחות שקוצרות האמניות במשפחה. אני קורא הרבה ספרים, אני מאוד אוהב לקרוא, אני חושב שגם זה השפיע עלי.
אני לא בטוח שיש לי כישרון כתיבה, אף אחד מעולם לא העיר לי משהו, אבל זה בגלל שלא פרסמתי את השירים במקום שיכול לעורר תגובה כזו.
סבתא אומרת שאני כותב יפה, אבל זו סבתא שלי וברור שהיא תגיד את זה, אז דעתה לא אובייקטיבית מבחינתי. גם באתר כתבו לי שזה יפה, אבל אני יודע שהכותבים באתר לא נותנים ביקורת, זה פרגון הדדי.
כשאני קורא שירים ישנים שלי, לפעמים אני מזדעזע ולא מבין איך יכולתי להעלות דבר כזה על הכתב. אבל אולי זה טבעי, כמו שאף אחד לא אוהב לשמוע את עצמו ברמקול.

3-מהו השיר הראשון שכתבת?

השיר הראשון שכתבתי נקרא "אהבה ראשונה", זה שיר שמתאר התאהבות או משהו, עם חרוזים והומוריסטי כזה. אני לא אוהב אותו בכלל, זה בכלל לא הסגנון שלי, את החרוזים לקחתי מסבתא, בגללה הרגשתי צורך לחרוז חרוזים, אבל מיד הבנתי שחרוזים זה לא בשבילי, הבנתי שחרוזים זה לא מטרה, זה אמצעי, ולפעמים זה יכול להיות אפילו טיפשי, רק ליצן חייב שיהיו לו חרוזים בשירים.
החרוזים צמצמו לי את אוצר המילים ולא אהבתי את זה, זה גרם לי לחשוב יותר מדי בעת הכתיבה, וזה לא משהו שאני עושה בדרך כלל.
חרוזים זה שמח כזה, זה לא הסגנון שלי, אז גם השיר הראשון שכתבתי הוא לא הסגנון שלי, הוא בשפה יומיומית מדי וגם זה לא מתאים לי, אבל טבעי שאתנסה גם בזה.

4-מתי הרגשת שהכתיבה היא כלי מיוחד בשבילך?

אני לא קורא את השירים שלי, לפעמים כשאני קורא תגובה על שיר שלי, אני קורא שוב את השיר כדי להבין את התגובה.
החלטתי לאגד את כל השירים לקובץ אחד, ולסנן את כל השירים הפחות טובים כמו למשל השיר הראשון שכתבתי, ובשביל זה הייתי צריך לקרוא את כולם. אחרי כמה זמן הגעתי לשיר אחד, שכתבתי בתקופה קשה, ואחרי שקראתי אותו, חזרתי לאותה תקופה והרגשתי את הרגשות שהרגשתי אז, ואפילו הזלתי כמה דמעות.
ואז הבנתי שדרך השירים אני יכול לשמר את הרגשות שלי לנצח, וכמובן בלי שאף אחד יידע כי אף אחד לא חווה את מה שאני חוויתי, או שאולי כן ואז יעלו גם בו אותם רגשות מהתקופה ההיא.
אני אדם ששומר הרבה דברים לעצמו, ואם מצאתי כלי לשמור את הרגשות שלי, שלא יישכחו גם ממני כי אף אחד אחר חוץ ממני לא יכול להזכיר לי את הרגשות האלה, אז זכיתי בכלי מאוד עוצמתי.

5-מה מעניקה לך הכתיבה?

כל פעם שהיו לי רגשות, הצלחתי לבטא אותם בכתיבת שירים רבים בזמן קצר מאוד, זה עזר לי להשתחרר.
מגיל קטן אני כותב, ניסיתי לכתוב ספר הרבה פעמים, אבל תמיד עצרתי דיי בהתחלה, עד היום מתחשק לי לכתוב ספר אבל אני לא מבין איך אוכל למלא כל כך הרבה עמודים, ואני רוצה שהספר יהיה בערך 300-400 עמודים, כמו כל הספרים שאני קורא.
לפני 4 שנים גם ניהלתי יומן, הייתי מנתח סיטואציות בחיים וזה באמת גרם לי להרגיש מצוין, גם הבנתי דבר נורא חשוב, תמיד לצאת, להיפגש עם אנשים, להעז וכו'. כי אז תוכן היומן נהיה יותר מעניין ויש יותר על מה לכתוב. זה גם גרם לי לחשוב שוב על הדברים היומיומיים ולהבין אותם טוב יותר. מאוד מומלץ.
אבל הפסקתי אחרי שלושה חודשים, זה לקח לי איזה שעה ביום, כל יום וזה היה מתיש.
הכתיבה מעניקה לי חופש לבטא את כל מה שמעיק עלי, הרבה שירים שלי לא ברורים לאחרים אבל לי כן, הרבה פעמים אני מסתיר דברים בטקסט, וככה אני יכול לשמור עליהם לעצמי, גם במקרה שיישכחו ממני.

6-מספר מסרים עוברים כחוט השני בשיריך וארצה לדבר איתך עליהם:

א-האהבה והאכזבה – האם הם קשורים יחדיו?

ב-האפלה והעלטה המכסה את חיי אדם. האם זהו הצבע השליט בעיניך?

א.    אל האהבה מתלווה תמיד האכזבה, להתאהב זה סיכון שכל אחד מאיתנו נאלץ לקחת באופן טבעי. האכזבה באה כשהאהבה נגמרת או שהיא לא יכולה להתממש, ואובדן האהבה הוא הקשה ביותר, ולאו דווקא אהבה של קשר רומנטי, אלא גם בפרידה מחבר מקרוב לתקופה ארוכה וגם במקרה גרוע יותר של מוות, שאף אחד עוד לא הצליח להימנע ממנו.
ותמיד, תמיד, כשיש אהבה, צפויה אכזבה, אבל ככה זה החיים שלנו, אני מנסה למחות על העובדה המרה הזו, אני לא מבין איך לדבר כל כך חזק וחיובי, יש צד אחר, בלתי נמנע, כל כך מרושע וכואב.

7-ספר לנו על עצמך, קורותיך בפרוטרוט.

קוראים לי נאור ברזני, אני בן 19 בדיוק (במידה ואתם קוראים את זה בתאריך ה-18 בנובמבר), גר בירושלים, בקרוב מתגייס.
בחרתי לספר גם את סיפור חיי:
בגיל 8 טסתי לצרפת עם הוריי, אחי והמטפלת שלו.
שהינו במלון בפריז, ההורים בחדר אחד, אני, אחי והמטפלת בחדר אחר.
לילה אחד כשהוריי לא היו במלון, היה קצר חשמלי בחדר שלנו, והמטפלת הצליחה להוציא את אחי הקטן, הדלת נטרקה ואפשר לפתוח רק עם כרטיס הפועל עם חשמל, מכיוון שלא היה חשמל לא היה איך לפתוח את הדלת ונשארתי לכוד בפנים עד שהגיע כוחות החילוץ.
הייתי מחוסר הכרה במשך חודשיים, גם מוות קליני.
כשהתעוררתי לא יכולתי ללכת ולדבר, בקושי לזוז. הרופאים לא חשבו שאצא מזה.
הייתי בשיקום שנה בבית החולים "בית לווינשטיין" ברעננה.
כשהשתחררתי חזרתי למסלול חיי הרגיל, אותה כיתה, אותו מקום מגורים.

8-אתה עומד להתגייס לצבא, מה דעתך על השירות הזה, האם אתה מתרגש, והאם אתה חושב שהוא עשוי לתרום גם לך או שרק אתה תורם למדינה?

אני לא מתגייס לצבא, אני מתנדב לצבא, לדעתי השירות הצבאי חשוב ביותר, אני חושב שהצבא תורם לאדם הרבה יותר ממה שהאדם תורם לצבא, מבחינה חברתית, מבחינת התמודדות עם מצבי לחץ, מבחינת משמעת ומעוד הרבה מאוד בחינות.
משום מה הנתונים שלי נורא נמוכים ולא טובים, דחו לי את הגיוס בחודשיים שבוע שעבר כי עוד לא מצאו לי תפקיד.
אין עם מי לדבר, אין מי שיעזור, אי אפשר לשנות כלום. אני לא מבין את זה, יש הרבה מאוד משתמטים, ודווקא מי שלא חייב להתגייס ובכל זאת רוצה להתגייס, לא מקבל יחס ראוי.
אני מאוד מתרגש מהשירות שלי, אני רוצה שיגיע כבר, כי אין לי מה לעשות כרגע בחיים, העבודות הזמינות היחידות בשוק, זה מלצרות, ובגלל התאונה שעברתי, מלצרות ואני זה לא הולך ביחד. אז בינתיים אני בבית, כבר ארבעה חודשים, מאז סיום הלימודים, ויש עוד חודשיים לפניי, שבהם אני מקווה למצוא תעסוקה נורמלית.

9-עד כמה אתה מרגיש חלק מהחברה ועד כמה חשובה לך דעת הסובבים אותך?

לכיתה ז' הגעתי חסר ביטחון ולא התחברתי עם הרבה, לא הייתי כל כך מקובל בחברה.
עם השנים נבנה לי ביטחון ואני הרבה יותר פתוח לדבר עם אנשים, אבל החברה עצמה, אותם התלמידים שהיו איתי מכיתה ז' עד י"ב לא נתנו לי להשתנות בתוך אותה החברה.
אבל השיפור הגדול הגיע כשפגשתי חברות אחרות ושם נהגתי להתבלט, או לפחות לנסות להיות חלק.
דעת הסובבים אותי נורא חשובה לי, כי אני עדיין ביישן, אבל אני מנסה להתנתק ממנה, כי לרוב זה סתם פחד חסר תכלית שמונע ממני לעשות דברים שאני רוצה לעשות. כמו כל בן מזל עקרב טיפוסי (ככה לפחות כתוב בפרופיל המזל), אני מופנם, אין לי הרבה חברים אמיתיים מכיוון שקשה לי לסמוך על אנשים מהר, אני לא סומך על אנשים מניסיון אישי, ולוקח לי זמן להיפתח, וגם כשאני מחליט להיפתח, לוקח לי זמן עד שאני נפתח, כי אני צריך לוודא במאת האחוזים שזה כדאי.
החברה הבאה שתקלוט אותי, היא הצבא, ושם לא אעשה את הטעויות שעשיתי בעבר. אני מקווה שאצליח להשתלב כראוי.

10-האם יש לך תוכניות עתידיות גם לאחר השירות הצבאי?

אני רוצה לצאת לקצונה, לפי הנתונים שקיבלתי, אין לי סיכוי לצאת לקצונה, אבל אני אופטימי, אני מאמין בעצמי, הנתונים האלה הם טעות לדעתי.
אז מכיוון שאני רוצה להמשיך בצבא, אני לא יודע מתי בדיוק יסתיים השירות שלי, ואם לא אצא לקצונה, אשקול להמשיך לקבע כמה זמן.
אין לי תוכניות לעתיד, העתיד בשבילי זה השירות הצבאי.

11-מהו החלום הגדול ביותר שלך?

החלום הגדול ביותר שלי, זה ההצלחה, אני רוצה להתעשר, אני רוצה להרוויח כסף, אבל לא לשם מטרה מסוימת, המטרה שלי היא להרוויח כסף, לשם שמים, אם אפשר להגיד את זה על כסף.
אני רוצה להרוויח את הכסף דרך מקצוע שאני אוהב, כרגע אני בכיוון של פסיכולוגיה, אף פעם לא למדתי את זה באמת, אבל מעניינים אותי כל הדברים הנסתרים מן העין.
אחרי שתגיע ההצלחה של ההתעשרות, צריך את ההצלחה בחיים, להתחתן עם אישה שאני אוהב מאוד, ולחיות חיים מאושרים ופשוטים.
ההצלחה ברכוש היא רק מניע להצלחה בחיים, ובגלל זה היא ההצלחה הראשונה.
אני בסך הכל רוצה מה שכולם רוצים, לחיות טוב.
גם פרסום זה הצלחה, ואם אצליח גם בכתיבה, אז מה טוב.
טוב, נסכם את זה ככה, החלום הגדול ביותר שלי הוא הצלחה, והאמת שלא כל כך משנה במה, כי הצלחה היא הצלחה ועם כל הצלחה מגיעה גם ברכה.

12-כיצד נוצרים אצלך שירים?

בשביל לכתוב שיר, אני פותח מסמך וורד, אני לא כותב אפילו שם לשיר, אני יורד שתי שורות ומתחיל לכתוב, כל מה שעולה לי לראש באותו רגע, בלי לחשוב, אסוציאציות לגמרי, לפעמים אני מנסה לחשוב על איזה נושא, או מקרה מסוים, ולכתוב דרכו.
לפעמים אני מרגיש שאני חוזר על אותה מילה במלא שירים, ואני רוצה עוד מילים, אז אם באמת אני לא מצליח להמציא משהו מהדמיון, אני קורא מילים של שיר שאני אוהב, לוקח ממנו כמה מילים ומשחק איתן, וזו דרך בטוחה בשבילי לכתוב שיר בקלות.
פעם הייתי כותב מלא שירים של ארבע שורות, אבל עכשיו כבר הפסקתי, כשעברתי על כל השירים שלי, הרגשתי שהשירים של הארבע שורות מבוזבזים, במקום לעשות משהו מיוחד, כתבתי רק ארבעה משפטים. מדי פעם יש גם דברים יפים, אבל זה תמציתי מדי לדעתי, וזה מרגיש לי כאילו התעצלתי.
זמן הכתיבה נע בין דקה לחמש דקות, בדרך כלל אני מסיים את השיר אפילו מהר יותר מדקה, כי אני כותב בלי לחשוב, אבל אם אני מכניס משהו מיוחד, מעבר למילים זרוקות, אז לוקח לי טיפה יותר זמן, אבל לא יותר מחמש דקות.

13-אם לא היית אדם מה היית רוצה להיות?

על השאלה הזאת חשבתי הרבה בגילאים צעירים יותר, אבל עדיין הייתי מדמיין שאני אדם, פשוט אדם אחר, הייתי מסתכל על מישהו ומדמיין איזה דברים הייתי עושה בתוכו, הייתי עושה את כל הדברים שאני מפחד לעשות בתוך עצמי.
לפעמים אני רואה אנשים שמתנהגים כמו שאני הייתי רוצה להתנהג אילו הייתי בגוף של מישהו אחר, ומעניין אותי איך הם היו מתנהגים בגוף של מישהו אחר.
אבל זאת לא השאלה, אם לא הייתי אדם, הייתי רוצה להיות נמר, אבל לא להיות כלוא באיזה גן חיות, ממש בטבע, ולדאוג לעצמי. הישרדות.

14-מה היית לוקח איתך לאי בודד?

הייתי לוקח איתי לאי בודד רק את האישה שאני אוהב, מה אני צריך יותר?
ואם הכוונה היא לחפץ, אז הייתי לוקח איתי את הסכין המתקפלת שקניתי בברצלונה לפני חודש, כשראיתי אותה, הרגשתי כאילו זה מה שהייתי צריך, אני בדרך כלל לא קונה כלום, אני לא אוהב חפצים, אחרי זה אין מה לעשות איתם, אני אוהב ספרים, בגלל שאחרי שקוראים אותם, הם נעלמים מהעין ונשארים בראש.
עכשיו אסביר למה הסכין הזאת כל כך מתאימה לאישיות שלי, כולה שחורה, יש עליה שני ציורים של עקרבים, ועקרב אמיתי מת, בתוך זכוכית, גם הלהב שלה שחור.
יש לי אוסף חרבות מגיל ממש קטן, אני נמשך לכל הדברים החדים האלה.
וגם כמובן, הישרדות.

15-מהי ירושלים עבורך?

האמת שאין לי קשר כל כך הדוק עם ירושלים, בשבילי זו סתם עוד עיר, הקרבה שלי אליה נוצרה רק בגלל שאני גר בה, ומכיר אותה פחות או יותר. אני לא מגדיר את עצמי כמישהו שבחיים לא יעזוב את ירושלים, כרגע זה הבית שלי ופה אני חי, אבל לא כל כך חשוב לי להישאר פה לנצח. המיקום זה לא מה שמגדיר אותי, אני מרגיש יותר מטאליסט מירושלמי.

16-ביום שישי ה-18 בנובמבר חל יום הולדתך. אני מאחלת לך את הטוב ביותר שניתן, כל שתבקש לו יהי. ומה אתה מאחל לעצמך?

אני מאחל לעצמי שאפסיק לחשוב מה טוב בשביל אחרים, שאעשה ואתחיל לחשוב מה באמת טוב בשבילי, כי אף אחד לא מבין מה אני צריך ומה אני רוצה, יותר טוב ממני.
אני גם מאחל לעצמי שיהיה לי תפקיד מעניין בצבא ושאני אתקדם לקצונה, על אף הנתונים הנמוכים שלי.

                 חמשת היצירות האהובות ביותר על סנייפר

א.

נכנע למגעך, באהבה של תשוקה כואבת וממכרת,

הלב נקרע מהרצון העז, להיות איתך ולהרגיש קרוב אליך,

חי רק כדי להרגיש את גופך, כי ללא נשימתך, אני סתם חי כי אני לא מת,

עיני מתיזות בדממה, טיפות מתוקות של אושר כשאת מלטפת אותי,

היה שווה לחיות את כל החיים, רק בשביל הרגע הנצחי שבו נפגשנו לראשונה.


ביצירה הזו בחרתי, כי היא היצירה הראשונה שנכתבה עבור מישהי, ושגם נשלחה אליה.
זו הייתה האהבה הראשונה שלי כביכול, למרות שכיום אני לא מחשיב את זה כאהבה, כי התגברתי עליה מהר, אמנם קצת פחות מהר ממה שהייתי אמור לדעתי, וזה בגלל השירים שהעצימו לי את התחושה, כיף לכתוב מתוך אהבה, והיצירה מגבירה את הרגשות.
זה כיף לכתוב שירים כאלה, זה לדעתי הכי מרגש ונוגע. דבר אחד אולי ייאמר לזכותה, שהיא שינתה לי את הסגנון, או הוסיפה לי עוד סגנון- אהבה ואכזבה.

ב.

29.3.10

ליל אמש

אמרתי לך להביט אל תוך עיני הסבוכות,
בתוך ענן של עפר אני קולט חיוך,
יורד למטה ומטפטף מלח כדי לדעת באמת,
טרוד במחשבות שלה כל היום,
לחות שטפה את גופי בחום טהור.

אלטף בפעם האחרונה את מצחך ברוך,
נחש יכרוך עצמו סביבך,
יום שטוף שמש יזכיר לך את אתמול.

אחרי שנסעתי חשבתי עליך,
וראיתי מרחוק דמעות זולגות,
הסטתי מבטי מהחלון ועצמתי עיני,
בתוך הערפל הסבוך יכולתי להיזכר בך.

אני לא אשכח את ליל אמש בחיים,
ולמרות שכבר קצת מאוחר,
תופי האהבה חולקים לי כבוד אחרון,
כמוני וכמוך כשאנו הולכים לישון...

http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=61105

עוד שיר אהבה שכתבתי, מתוך שירים רבים, סתם כי זה כיף.
אפשר להבין מן השיר שכתבתי אותו על הלילה שלפני אותו יום, (אל תתפסו אותי במילה כי אני לא זוכר- גם את הלילה אני לא זוכר).
גם את השיר הזה אהבתי במיוחד.

ג.

21.2.11

אל עמקי הסתיו

אהבה נמדדת,
בחטאים.
מי זה אשר קורא לי?
האלוהים.

אבני בזלת במורד ההר,
בתוככם, יבהיקו בחלל הקר,
הגורל רכוב על סוס לבן,
לא תמצא ימים כאלה בעולם.

אהבה נמדדת,
בחטאים.
מי זה אשר קורא לי,
האלוהים.

וכשהחשמלית שורקת את האות,
כל האפרוחים ישובו אל כנם,
האדמה תרעד לשמע צעקתם,
אש צולבת, גולשת אל עמקי הסתיו.

http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=70985

כשכתבתי את השיר הזה, אני זוכר שקראתי אותו שוב ושוב, אפילו התנגנה לי מנגינה בראש, כמעט למדתי אותו בעל פה, התלהבתי ממנו מאוד. (אגב זה מזכיר לי, סתם כדי להשוויץ- אני יודע את שיר השירים בעל פה).
אין סיבה מיוחדת שכתבתי אותו, כרגיל, זה זרם ממני החוצה.

ד.

4.5.11

שיר אהבה

שיר אהבה אכתוב לך.
אל מול חלונך, שרועה במיטתך,
הגשם ממטיר אהבה על לבך,
שוטף את הדמעות שגברו על תשוקתך.

בסערת הרגשות, אחזתי בידך בחוזקה,
ובעינייך, ראיתי דבר מה שאהבתי נורא,
רציתי להמשיך כך לעד, להפקיד חיי בידיך,
אהבתי אליך נצחית, גם ביום וגם בליל.

כיונה נשרה אל תוך נשמתי, מבטה הנוגה מחמם את לבי,
באדום וארגמן תעטוף את רוחי ותמטיר עלי...
כל מה שחלמנו, מלאך קטן עטוף בגלימה לבנה;
וישימו עלי רעה תחת טובה ושנאה תחת אהבתי.

http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=73102

אני זוכר את מתי כתבתי את השיר הזה, זה אחד השירים היחידים שבחרתי את שמו, לפני שכתבתי את השיר. זה היה כשלמדתי לבגרויות בספרות ובתנ"ך, ולמדנו שירים בספרות, ובהמון שירים היו אילוזיות מקראיות, והחלטתי שגם אני רוצה אילוזיה מקראית, אז פשוט פתחתי באיזה עמוד בספר תהילים, וכתבי ישר את הפסוק בו כתובה המילה "אהבה", השורה האחרונה שלא כל כך קשורה לשיר, לקוחה מספר תהילים, אני לא זוכר מאיפה, אני רק זוכר שזה משם.
למרות שזה לא קשור כל כך לשיר, תמיד אפשר למצוא קשר בשירים איכשהו.

ה.

6.5.11

בשקיעת גווני הדכדוך

בשקיעת גווני הדכדוך, העולם נראה קצת אחרת.
האדמה החולית רכה מתמיד, מזמינה אל תוכה-
אותנו. לצעוד עליה יחפים, לנוע בדממה ולהאזין ללילה.
השמים השחורים ממטירים עלינו אהבה בצבעים קצת אחרים.

מתוך הפחד ומעל לשמי הארגמן, זוהי הזריחה במלוא הדרה.
ראשה עלי ושמאלי תחתיו, ימיני מחבקת בחוזקה, לא מרפה-
ממנה. ועד בוא האביב נלך כך שנינו ללא מטרה עיקרית.
בדממה, כוכב שולח חיוכו, פוסע בשבילו ונעלם, אך הוא עתיד לחזור ולמלא תפקידו.

החום פושט, הלב זורח במרחבים העצומים של העולם הזעיר.
האהבה אינה דועכת כי אם להפך, לבי מתמלא ברוך תחת הרקיע הזוהר-
תשוב אלינו אהבתנו, במהרה בימינו ולא נחזה בענני הטל, הממטירים עלינו גשמי ברכה,
ושמנו לנצח ייכתב, במקום בו הנצחנו אהבתנו הקטנה, ושם נקבע גורלנו היא בי ואני בה...
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=73200
כשקראתי את השיר הזה, קיבלתי כאב ראש, יש בו יותר מדי מילים, הוא קצת מבלבל אותי, יותר מדי פרטים, אבל המשך מגמת שירי האהבה שכל כך כיף לכתוב.

נ.ב:
אני חושב שמגיע לכם הסבר למה אני לא מגיב ולמה אני גם לא אגיב, על תגובות שאתם כותבים לי באתר.
כשהתחלתי להעלות שירים לאתר, הגבתי על כל תגובה, התכתבתי עם אנשים בתגובות והגבתי גם ליצירות של אנשים אחרים. הרגשתי חובה מוסרית לעשות זאת, הרי זוהי ההדדיות באתר.
וזה היה לי קשה כי גם למדתי במקביל, וגם היו לי עיסוקים רבים אחרים.

הפסקתי לכתוב אחרי שהעליתי את השיר ה- 72, לשנה או יותר, אבל בסופו של דבר לא יכולתי להפסיק לכתוב וחזרתי לאתר, המשכתי להגיב, עד שהגעתי למסקנה שאני מפסיק להגיב לגמרי, אני לא מגיב לאף אחד על תגובה, רק פעמיים נשברתי, בתגובה שלילית של גלי על הספר "מיליון רסיסים קטנים" שמאוד ריגש אותי, ועל תגובה ארוכה ומרגשת שמישהו, שאיני זוכר את שמו, כתב.

נכנסתי רק פעם אחת ביום לאתר, כדי לקרוא את כל התגובות ולהעלות שיר, היו לי מעט תגובות, ואני ממש מודה למגיבים שהמשיכו לקרוא את שיריי ולהגיב באופן סיזיפי, על אף ההתעלמות הטוטאלית שלי: דויד סמוכה ועינת טמסות.
וזה לא מובן מאליו, אפילו גלי התייאשה ממני באיזשהו שלב, אז תודה רבה לכם.