הקור חודר לעצמות, אצבעות הידיים מאדימות תוך שהן אוחזות בהגה הטנדר הישן. טיפות גשם קטנות מתעקשות לפגוע בזכוכית הקפואה כמנסות לבקע אותה בעקשנות בלתי מובנת. בכביש כמעט ואין מכוניות, רוב בני האדם נמים עכשיו את שנתם. הפניה המוכרת לשכונה המזרחית נראית מול עיניי. אותה השכונה שאף אדם הגון לא יכנס אליה בשעת לילה. אותה השכונה המשקיפה על רחוב ילדותי, על בית הורי. הסמטאות הצפופות ריקות מאדם או רכב או כול המולה אופיינית לשכונה.
שנאתי את עצמי, שנאתי את העובדה שאני שוב כאן. שנאתי את העובדה ששוב אבי שפיץ מנצח. שוב אני אוחז בהגה, מגיח מתוך החשכה. העלייה התלולה איננה נגמרת. באיטיות הרכב המסחרי הישן מתאמץ על מנת לטפס בשביל החלקלק, כמו שמבקש גם הוא חנינה או נתיב המלטות מהבלתי נודע.
"רק נסיעה אחת ואתה גומר אם החוב של דודו ומשחיל לעצמך עוד עשירייה לכיס." זה מה שאבי אמר, זה הצליל שכול כך נמנעתי מלשמוע, זה המקום שכול כך רציתי לברוח משם. אחרי שנתיים מאחורי סורגים הבן אדם יכול להישבע ששוב הוא לא יחזור לשם .
הרכב נעצר. אחמד יצא מבין הבתים לבוש במעיל חורף . הוא הביט בי וחייך חיוך חסר שניים כאילו אמר ללא מילים אני ידעתי שאתה תחזור לכאן. ירדתי מהרכב והצתתי סיגריה ומיד אחר כך הצפנתי את ידי בתוך המעיל העבה.
"סאבח אל חיר" הוא אמר והתחיל ללכת לכיוון המחסן.
"בוקר טוב" עניתי ונגררתי אחריו.
"יש לך שני מקומות, אתה פורק, ולוקח את הכסף ישר לאבי," הוא אמר והוציא מהמחסן ארבע חבילות גדולות .
לקחתי את החבילות בשני ידי והתחלתי ללכת .
"נבגש," אמר אחמד במבטה כבד, ואני לא אמרתי דבר פתחתי את הארגז של הטנדר הישן וזרקתי את החבילות בפנים, משתדל לפזר אותם בין יתר הארגזים שיראו כאילו הכול בשגרה. אחר כך עליתי על הטנדר התנעתי מיד, המנוע חרק ולבסוף נכנע, הוביל אותי אל הדרך.
עד כמה שזה אבסורד האשמה רק בי, רק אני אשם בכול המצב. לו שתקתי, לו לא פניתי לאבי שהקמתי את החברה הכול היה נראה אחרת. ועכשיו החברה היא לא אחרת מאשר אמצעי כיסוי לפעילות של אבי. את הטנדר הזה אני קניתי לפני עשור או אולי יותר על מנת להוביל מוצרים ולנסות להתפרנס בכבוד, לתקופת מה הכול היה בסדר אבל אז המצב הסתבך, הפטרון של אבי נראה נהדר. לזמן מה אפילו הרווחתי לא רע, עד הפשיטה של המשטרה שנגמרה בשלוש שניים בפועל ועוד שנתיים על תנאי.
זו הנסיעה האחרונה שלי נשבעתי לעצמי, אני גומר את הקו וחוזר לעולם הצללים שלי, לדירת החדר הקטנה, למציאות המחורבנת של פועל יומי בעבודת ניקיון. אני לא מתלונן, לפחות אני חופשי, יש לי לאן לחזור ומה לאכול.
כביש החוף ריק כמעט לגמרי בשעה שלוש לפנות בוקר. אורות הכרך נראים למרחוק כמחזה סוריאליסטי בעיניי. הרדיו מנגן מוסיקה מרגיע ומלטפת מה שאינו עוזר למתך הרב שמצטבר בתוכי. אני מצית לעצמי שוב סיגריה מנסה לחשוב על דברים אחרים אבל רק המר עולה בראשי. אולי זה רק הדרך שהתוו עבורי לכפר על מה שעשיתי, אולי זה הגורל, בכול אופן הפחד משתק. הפחד לחזור לאותו המקום ממנו יצאתי רק לפני שנה וחצי. מה שניחם אותי לפחות היה שאני עושה את הדבר הנכון, אולי עבור דודו, אולי עבור עצמי, לא ידעתי, אבל התחושה הייתה שזה מה שנכון לעשות.
הקו מוכר נקודות לפריקה ידועות מראש וכך גם אמצעי הזהירות. בתום הקו הזה אני עוזב, עובר מקום, משנה את חיי, אולי אפילו הולך ללמוד משהו, חייכתי לעצמי, דבר אחד בטוח, אני לא חוזר לשם ויהי מה.
המחלף ללוד נראה מול עיניי נקודה ראשונה במסע הזה, האקדח תחוב בתוך המעיל כאמצעי בטחון, ידי מחליקה בזהירות על המתכת הקפואה, שרק לא אזדקק לו, שרק יעבור הכול בשלום.
חסן פותח את המחסן, מאיר בפנס בודד על הדרך, הוא אינו מביט בי רק סוקר את הסביבה במבטו. הדלת נכנסת, חבילה יוצאת מעטפה עם כסף מזומן נמסרת לידי.
"יש כאן מאה אלף כמו שסיכמנו עם אבי," הוא אומר ומביט בי.
אני לוקח את המעטפה ולא סופר את הכסף, מטמין אותה בתוך מעילי ועולה על הטנדר, השער נפתח, אנחת רווחה בוקעת מגרוני, רק עוד נקודה אחת ואני חופשי לחזור אל חיי.
העיר תל אביב נראית מול עיניי, שער לעולם כול כך שונה משלי, בנינים ועוד בנינים, מחלפים ומכוניות היוצאות ליום חדש. הרכב חונה ליד מגדלי עזראלי העיניים נישאות למעלה מבלי לשים, מבקשות שהכול יסתיים במהרה, מכונית חולפת ועוד אחת, הזמן לא נע, לא זז. יכולתי להישבע שהזמן מתעלל בי, יכולתי להישבע כי זה העונש שלי על היותי מי שאני.
רכב נעצר מאוחר, הוא מהבהב בפנסים ארבע פעמים ממתין דקה ארוכה וחוזר שנית. אני יורד מהרכב, מתקרב בזהירות כאשר ידי חופנת בכיס המעיל את המתכת הקרה.
"זה אצלך ?" שואל אותי בחור גדול מימדים .
"כן," מהנהן בראשי.
הוא פותח תיק מול עיניי בתוכו נראים ערמות של כסף אחר כך מוסר אותו לידי ויוצא מהמכונית, אני נגש לטנדר, מוציא את שלושת החבילות ומוסר אותם לידיו.
"אני מכיר אותך," הוא אמר והביט בי שעה ארוכה.
"אולי," עניתי ונכנסתי למכונית מנסה להסתלק משם במהירות האפשרית, להתרחק מזירת הפשע, לצמצם אפשרות של תפיסה.
"אני מכיר אותך," הוא חזר ואמר כאשר התנעתי את הטנדר. "תמסור לאבי שמעכשיו רק איתך אני עושה עסקים ושלא ישלך לי אף אחד אחר."
"זו הפעם האחרונה שלי," אמרתי והתחלתי לנסוע נושם לרווחה שזה נגמר.
שעתיים אחר כך אני פוגש את אבי מוסר לו את הכסף. הוא מחייך חיוך רחב ומוציא חבילת של שטרות מהתיק ומוסר לי אותם.
"שלום ולא להתראות," אני אומר ומתחיל ללכת ברגל לכיוון הבית.
"להתראות, הרבה יותר מהר ממה שנדמה לך." הוא סינן מבין שפתיו .
פרק 1
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=77764
