פוסטים
הטוב הרע והמבואר
יושב בני הקטן מול הטלוויזיה ואני לצידו. רק חמש ושמונה חודשים בעולמנו זה המורכב, ומן הסתם, מקשה קושיות.
על המרקע התרחשות! התנגשות בין שוטר למתנחל חובש כיפה, בעת חסימת הכבישים הראשונה.
עיני הילד נפקחות בתימהון.
"מה קורה כאן? מי אלה?" הוא שואל ואני מתקשה להסביר מהם מתנחלים אבל מצליחה איכשהו.
או אז מגיעה השאלה הקשה בין השתיים: "מי כאן הטוב ומי הרע?" הוא שואל ואני שותקת.
"זה עם הכיפה הוא הרע!" הוא חורץ לבסוף "כי השוטרים עוזרים לנו," נתפס בעוגן ילדותי משלו.
מזל שלי, כי על השאלה הזו לא מצאתי תשובה הולמת. אני מודה. ורק עניתי לו, כי בסיפור הזה אין טובים ואין רעים. בסיפור הזה יש רק סיטואציה רעה שנקווה שתהיה מהר מאחורינו.
סיטואציה: הוא הנושא הראשון אותו אני מעבירה בסדנאות לכתיבה יוצרת שלי. שיטה ייחודית שבניתי – כסופרת – במטרה להוציא את הקול הפנימי של הכותב.
אין ספק, שיש פה את כל המרכיבים של סיפור טוב: קונפליקט, רגשות, סיטואציה. אלא שאני קולטת בעוצמה אדירה, שכאן מדובר באנשים חיים. לא בדמויות ספרותיות.
המחשבות מתרוצצות בראש ואני מנסה לראות את הדברים מפרספקטיבה של זמן: ההתנתקות כבר בוצעה בשקט יחסי (תסריט אופטימי), ומה עכשיו? מרגישה שחייבים לחשוב על היום שאחרי ועל הרסיסים שניתן יהיה עוד לאחות אותם: אנחנו כאן במציאות המרוחקת והם בגוש קטיף שחיים את זה בפועל.
מנסה לדמיין בעיקר את בני הנוער, את הפרידה, הטראומה – שאדם מבוגר יצא ממנה ללא פגע-רב, כך נדמה לי. מנסה להעמיד את בני האמצעי בן ה-17, נפרד מהמקום בו גדל, מבית-הספר, חלק מחבריו. קשה. ברור לי שיהיה לו קשה מאוד. שזה הדבר האחרון שהיה נחוץ לו בתוך הקלחת המבלבלת דיה, של גיל ההתבגרות.
מכאן נולד הרעיון להעביר סדנאות כתיבה יוצרת בהתנדבות-בגוש קטיף לבני-נוער (אם כי, כפי שתקראו בפעם הבאה, טווח הגילאים הורחב לאין ערוך).
בנקודה זו, עולה בראשי הספר השני שכתבתי: "צלילות הערפל". בספרי אני מציגה מצב היפותטי: מלחמת עולם שלישית. שלאחריה נותר קומץ של אנשים ואישה אחת מטורפת משהו (אמיצה אולי...)
אישה אחת המנסה ליצור זן חדש של בני-אדם: מורכב הרבה פחות ומתוך כך אפשרות לעולם ללא מלחמות.
לא אקצר 274 עמודי ספר, אבל ברור שהמציאות המסתמנת כרגע היא של מלחמות שרירות וקיימות. מלחמות חיצוניות, כמו גם, קונפליקטים פנימיים וסיטואציה שאף אחד לא רוצה להיות בה (לא שוטרים, לא מפנים אחרים ולא צופים מהצד).
כולנו מעדיפים להיות אחרי ה-15 באוגוסט.
כך או כך, את הזמן לא ניתן להריץ כמו במכונת-זמן וכרגע אנחנו פה בהווה קיים.
נראה גם, שהעיתונאית שבי התעוררה לחיים, כשהחלטתי לעשות את המעשה הזה.
מודה שקל לי יותר מלאחרים, כי מזה זמן, אני מגדירה עצמי אדם א-פוליטי. בעיקר מיום שבני הבכור, התגייס לצנחנים לפני שנתיים.
שנתיים ימים גזרתי על עצמי ניתוק מרצון מההתרחשויות השוטפות: לא קוראת עיתונים (רק כותרות מעדכנות). לא צופה בטלוויזיה (פרט למקרה הכמעט בודד עם גונן).
אפשר בת-יענה הטומנת ראשה בחול. אך זו זכותי: התנתקות אישית מרצון.
גם ההתנתקות בגוש קטיף נראה כאילו כבר יצאה לדרך.
טלפון לפה, טלפון לשם ויצרתי קשר עם ערן שטרנברג ונעמי אלדר (זוכרים אותה בודאי מבימת הכנסת).
אומרת להם שאני מניחה את שאלת הבעד והנגד בצד. אני עוסקת בשאלת ה"יום שאחרי" ומה יוותר מאתנו כעם.
"כתבי לי את הסיבה שאת רוצה לבוא לכאן," מבקש ערן ואני כותבת להם בערך כך: "רוצה לבוא ממקום נקי, ללא דעות קדומות ובלי לחוות את דעתי האישית. רק להיות שם, לשמוע, לכתוב עם בני הנוער ולאפשר לקול הפנימי שלהם לבוא לידי ביטוי. ביטוי מהמקום הכי מופלא שקיים: הכתיבה," מתפעמת ממנה בכל פעם מחדש "אני מאמינה בפן התרפויטי של הכתיבה, אני מאמינה ביכולת של אנשים להיות שקולים יותר ובהירים בכתיבתם," אני מבארת ומקבלת אישור להגיע.
הרבה חששות. לבטים. לילה בלי שינה. מה אני עושה? בשביל מה? מה יצא לי מזה?
ובכל זאת, שבע וחמישים בבוקר. אני ברכבת לאשקלון. והוא ממתין לי שם. אלי נהג המונית הקבוע של הגוש.
גלי צבי-ויס
