תני לי יד

תני לי יד

תחושת היד שלה בתוך היד שלה, הייתה מוזרה וקרירה.

מזמן לא נתנה לה יד, אפילו לא זכרה ממתי. היד הייתה מגוידת דקה ומכותמת. היא עזרה לה לקום מהמיטה. משכה אותה לאט לאט, צעד אחר צעד לשירותים. זה הצחיק אותה לפתע המעמד הזה שפעם בטח היה הפוך, היד הקטנה שלה עצמה בתוך היד הגדולה של אימא שלה.

היא נזכרה איך בכל פעם שהייתה חוצה את הכביש, מיד הייתה היד שלה מורמת למעלה כדי לקבל ביטחון. עטיפת היד הקטנה שלה בתוך היד הגדולה של אימא שלה.

הכול התהפך, ממתי נהיו לה גידים בולטים כאלו וכתמים חומים. וממתי היד שלה עצמה נהייתה כל כך גדולה ובעלת ביטחון, כזו שאפשר לסמוך עליה.

מצד אחד זה נתן לה עצמה ביטחון שמישהו אחר יכול לסמוך עליה, אבל מצד שני מי ייתן לה ביטחון ותמיכה?. היא המשיכה להרהר, עד שאימא שלה יצאה מהשירותים וחזרה למיטה.

הכול נראה לה מרוחק ומנוכר, היא לא רצתה לראות את עצמה בעוד כמה שנים ואת הבת שלה מטפלת בה. ככל ששקעה יותר במחשבות, השעות חלפו. אימא שלה נרדמה. היא הסתכלה שוב על הידיים שאת המגע שלהן זכרה מלטפות את הראש שלה ועוזרות לה להירדם. מי זקוק עכשיו לליטוף?. היא יצאה מהחדר וסגרה את הדלת מאחור. רצתה להשאיר גם את המחשבות כלואות שם עם אימא שלה, לא רצתה אותן בחוץ.

מחוץ לחדר חיכתה הבת שלה. היא ניגשה אליה וליטפה לה את הראש. הבת שלה הסתכלה בה במבט מוזר. אולי ככה יהיה לה זיכרון מהיד שלה לפני שהזמן יטביע בה את חותמו.

סיגל כליל ספטמבר 2006