כמה נפלא לחיות!
כשהייתי צעיר לא חשבתי כך. בלידתי הייתי כמו שאני עכשיו, רק בהרבה חלקים. עם הזמן, בגלל הלחץ של שכניי, התאחדתי לגוש אחד. ומאז אני באמת מרגיש טוב.
אני שוכב על הגב, רגוע, השמש מלטפת. בקרוב ירד גשם וישטוף אותי. בינתיים אני מפלרטט עם שכנתי מלמטה.
היא נדלקה עליי מזמן. היא תמיד חמה, ואני מקרר אותה מעט.
"מה נשמע, שחרחורת?" אני דוחף אותה במקומות הנכונים.
היא מצחקקת: "אתה מדגדג אותי! לא, לא, אל תפסיק!"
אני מציג לה את המתנה שאספתי - תיקנים, נמלים וחיידקים. נפט בולעת את מתנתי ומתחילה להשתנות... לעוד נפט. אני לוחץ עליה במשקלי, והיא נמסה מאהבה.
ואני ממשיך ללחוץ. מה אני יכול לעשות? זה כל מה שאני מסוגל לעשות. אחרי הכול, הרי אני סלע. סלע בזלת. אבל אני מרוצה. זה מיליון שנים שאני חי ואחיה עוד ועוד. אין לי סדקים, כמו שיש לסלעים אחרים. אולי כי אני יותר צעיר מהם.
"איזה חזק אתה! לא כמו המחזר הקודם שלי - כולו גיר וסיד. אתה תמיד תדאג לי."
אבל פתאום, רעידת אדמה. לבה פורצת. החום שורף אותי.
"מה זה?! שכבתי בשקט, לא הפרעתי לאיש - ומישהו מנסה להרוג אותי!"
אני נמס ומתערבב בלבה.
~*~
כמה נפלא לחיות!
אני זוכר שבילדותי לא חשבתי כך. כשנולדתי, לא הייתי כמו שאני עכשיו. חייתי בתוך האדמה, מכוסה בבוץ, מלוכלך ומדוכדך. החיים שם לא היו אהובים עליי כלל.
אבל הזמן עבר, גדלתי, והיום אני חי בחוץ. אני יפה, לפחות כך טוענות כל שכנותיי.
רוח קלילה מלטפת אותי, ואני מחייך באושר. מי שלא חווה זאת, לא יבין. אני מתמתח בעצלות. לצידי נמצאת רקפת. אני מחכה למשב הרוח הבא כדי שאוכל לגעת בה בעלים שלי.
היא רועדת כולה, מהקור, או אולי מהמגע שלי?
"קר לך, יקירתי? רוצה שאחבק אותך?"
"טיפשון," היא לוחשת, "אל תשאל שאלות. פשוט עשה."
אבל איני יכול בלי הרוח. רק היא תדחוף אותי אליה. מה לעשות, אני בסך הכול פרח. נרקיס.
הרוח מגיעה, אך במקום לדחוף אותי אל חיקה, היא מכופפת אותי לעבר עץ אלון.
"בוגד!" היא מתפרצת. "אתה כבר לא אוהב אותי! ועוד עם אלון?! עליז, אוהב בנים! אני אספר לאימא שלי, אמצא מישהו אחר!"
מה אני יכול לעשות? זה לא בשליטתי. זהו דחף טבעי.
למזלי, הרוח מתהפכת ואני חוזר לחבקה. היא עוד רוטנת, נרעדת ואז מתמסרת, מתרככת, מנשקת ונרדמת. כמה מעט אישה צריכה כדי להיות מאושרת.
נזכרתי שבגלגולי הקודמים הייתי סלע שחיזר אחרי הנפט. גם אז לא נדרשתי ליותר מדי כדי לרצות אותה.
ופתאום, הרקפת נעלמת מחיבוקי.
"מה קרה, מתוקה שלי?" אני מרחף במבוכה. ואז אני רואה: פרה שוטטת טרפה אותה בעצלות. אבוי! מה אעשה בלעדיה?
הפרה מתכופפת אליי, פותחת פה ענק, וסוגרת...
חשכה. "איפה אני?" ואז זה מתבהר: אני בתוך בטן של חיה.
בבטן?! מעולם לא הייתי בבטן. מה עושים כאן?
צינה חולפת בי. סביבי נוזל צורב - מיץ קיבה.
הוא מגרד, צורב, ממיס. אני מרגיש את העלים שלי מתפוררים, ואני עצמי - נמס.
נמ… נ…
~*~
כמה בהירים השמים! כמה חמימה השמש! אני מקפץ לי בשדה, חסר דאגות. החיים יפים כל כך, במיוחד כשאתה סוס. ומה שיפה פי כמה, כשאתה סייח צעיר!
בקפיצות עליזות אני מתקרב אל עץ אלון, מחפש צל לראשי הבוער. פתאום אני קופא - פרה עומדת שם, לועסת... פרחים!
פרחים?! איך היא מסוגלת?!
מיד אני מזנק בדהרה אל האלון, שואג בקול רם. הפרה ממצמצת, נרתעת, ומתרחקת בעצלות. איך היא יכולה לאכול פרחים בלי להרגיש? אין לה הערכה ליופי? זה הרי פלא נדיר.
הלב שלי רותח. אני הייתי פרח בעצמי, בגלגול הקודם. איך היא לא מבינה?!
אני חייב לספר לאימא. אבל היכן היא? שם, ביער, עם כל שאר הסוסים. אני חייב למהר אליה.
אני מזנק קדימה, רגליי מרחפות. ואז - רעם מתכתי. טרקטור! נוסע היישר מולי. הנהג מדבר בטלפון, עיניו לא בי.
אוי לא...
אימא-א-א.
~*~
זאב - חיה חזקה. חזקה מאוד. ואני זאב. צעיר בגיל אולי, אבל אימא שלי מתפלאת שוב ושוב איך זה שרק נולדתי וכבר אני מבין כל כך הרבה.
אני גאה להיות זאב. שיגידו מה שירצו, אנחנו החיות הכי חסונות שיש. לפחות אני עוד לא ראיתי מישהו חזק מאיתנו. יש אולי יצורים יפים יותר, סוסים, או פרחים (פרח בכלל נחשב בעל חיים? אני חייב לשאול את אימא), אבל חסונים? אין כמונו.
כשאגדל, אהיה חזק. אפילו חזק יותר מאבא. אולי חזק יותר מהמנהיג עצמו. כשאגדל...
אבל עכשיו, הגיע הזמן לארוחה. אני צריך לצוד. המנהיג חזר מהחיפוש וסיפר שראה סוסים ביער.
סוסים?! רעד עובר בי. איך אפשר לאכול סוסים? הם כל כך יפים, מלאי חיים. אני לא רוצה.
"שטויות, ילד," המנהיג נוחר בבוז. "שטויות." ואז, כדי לעורר בי מרץ, הוא מרים את כפו ונותן לי מכה, מכה שנועדה לשגר אותי קדימה בריצה.
אבל אני עדיין צעיר. הרגליים חלשות. אני מועף קדימה ונופל, ובדיוק שם ממתינה אבן. לא חלקה, לא עגלגלה, אלא עם פינות חדות.
החבטה ננעצת ברקה. סחרחורת. עוד אחת. והעולם כולו מיטשטש.
~*~
מווו! כמה יפה העשב הזה. אני פרה. נותנת חלב - וזה היעד שלי בחיים: לאכול הרבה. בלי התרגשות, בלי להיטות. פשוט לאכול, ועוד לאכול.
הזבובים, הם מטרד. מפריעים לי כל הזמן. אבל יש לי נשק - ארוך, חזק, מהיר. הזנב שלי. תראו איך הוא מצליף! כן, ככה יותר טוב. עכשיו אפשר לחזור לעניינים החשובים באמת - לאכול.
אבל מה לאכול? פרחים? לא. הם יפים מדי, אסור. אז מה נשאר? אני לא יודעת. אני נהיית רזה, אולי אמות בקרוב, ועדיין לא פתרתי את שאלת האוכל.
מה זה הרעש שם, ביער? אה, זאבים. ברור שאני מכירה אותם. הרי פעם הייתי אחת מהם. זאבים שובבים, מתרוצצים בלי סוף. נו, שיהיה.
אני חייבת לאכול. זה טעים. אבל שוב, מה לאכול?
והרעש רק מתגבר. לא מבינים שזה מפריע? ועוד מתקרבים אליי! באמת, איזו חוצפה.
"מוו! מה אתם רוצים?" אני גועה. הם עוצרים, שותקים. אולי לא מבינים אותי. אבל אני מבינה אותם היטב.
אחד מהם מרים קול: "סלחי לי, אימא־זאבה. לא ידעתי שתהיה שם אבן. והסוסים, ברחו מהרעשים שלנו. אבל לא נורא. יש לנו מזל: פרה! נראית רזה... אולי מדי. אבל אני רעב."
הם מזנקים לעברי.
"אל תעזו!" אני זועקת. "הרי אתם עושים כזה רעש, שאפילו הזבובים נבהלו וברחו! ולאן אתה חושב שאתה רץ, הא? עם העיניים המפחידות שלך - תעצור! תפסיק! תפסי-
~*~
אני נוסע הביתה. המכונית עושה בעיות. לפתע, פרה יוצאת מהשיחים. אני בולם, והמנוע כבה. רק אחרי ניסיון רביעי היא מתניעה מחדש.
אבל הפרה? עדיין עומדת באמצע הכביש. אני יוצא, מנסה לשכנע אותה לזוז. כלום. חצי שעה עוברת, והיא בשלה. אשתי כבר בטח דואגת. אין ברירה, אלך ברגל.
כשאני מגיע הביתה, אשתי מקבלת אותי בפיה היפהפה, אך לא בחיוך:
"איפה היית? יש לך כל כך הרבה לעשות, ואתה משוטט?"
אני מספר לה על הפרה. היא מתעצבנת יותר.
"בגלל זה התעכבת?!"
איך אפשר להסביר לה, היא נולדה בקוריאה, היא לא מבינה. אצלנו, הודים, חלקנו היינו בגלגול קודם פרות.
במקום להתווכח אני יוצא לחצר. שם מחכה הסוס, זה שאחי קנה לאשתי במתנה ליום הולדת ארבע־עשרה. סוס פראי. אני מנסה לביית אותו, אבל הוא מזדקף על רגליו האחוריות ומכה בקדמיות. אני מתכופף, מכסה את ראשי, ואז בעיטה חודרת לגב. הכאב עצום. אני נופל, מנסה לזחול חזרה לבית. תנועה אחת לא נכונה, וחושך.
~*~
כמה נפלא לחיות!
אני שוב סלע. סוף־סוף, אוכל לנוח.
