מילים שלא אמרתי.

אני בוהה אל מרומי השמיים,
עננים אפורים חבוקים זה לצד זה,
עוד רגע והם מבשרים לי כי אולי זה הזמן,
הזמן למצוא את הדרך הביתה.

כשאני צועד לי בין טיפות הגשם,
דורך על שלוליות ריקות מכל היגיון,
אני מחפש את הדרך חזרה אלייך.
כי כשבחוץ קר, סוער, וגשום,
הפינה שלך בין סמטאות הלב שלי
עדין חמה מתמיד.

ואולי הלב שלך נותר קר מהביקור האחרון שלי,
כי אלה הם שעות בהם הגעגועים מכניעים אותי.
הגוף צמא לחום המוכר ברגעים של כפור.
השפתיים משתוקקות למגע המלטף שלך.

אבל היום...................?!
היום הם זיכרונות שאני שומר לי בכיס.
נותרתי עם המילים..

אלה שעומדות על הקצה.
אלה שרציתי להגיד לך לפני שעזבתי.
אלה שהחלטתי לשמור לימים אחרים,
והיום אני מפזר אותם בכל החדר.

כי עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה.
הפעם הזו שבה אני מרשה לעצמי
לתת לרגשות שוב לצאת משליטה,
לתת להם לצוף שוב ללא מעצורים.

לרגעים בהם הגשם מכה על חלוני בחוזקה,
תמונה שלך פורצת את הסכר שבי ללא רחמים,
זה שוב מביס אותי בדקות של חולשה,
זה משתלט עליי בשעות של געגוע.

ושוב המילים..
אלה שמשאירות אותי בחתיכה אחת,
שנותנות לי כוח מעבר לכל דמיון,
הם הכל בשבילי.
ואולי הם כלום בשביל כל אחד אחר.
הם מתנפנפות להם ברוח התודעה שלי,
הם הווים עליהם אני תולה לעיתים את הרגשות שלי.

כי איפה שאני ואת נכשלנו,
המילים מנצחות מלחמות שלא נלחמנו.
תופסות את המקום של השתיקה הארוכה של שנינו,
כי אלה היו ימים בהם הגוף אינו ידע מנוח.

והיום...
המילים האלה שאני משרבט לי..
אלה שעמדו על הקצה..
כבר לא נשמרות בפנים.

כי אז לא ממש ידעתי
לא הבנתי
זה היה הוא
הלב שלי..
זה שנשבר ממילים שלא אמרתי..