פוסטים
הבזקים בהילוך איטי
מאת: גלי צבי-ויס
דברים שרואים בפעם השנייה, לא רואים בראשונה.
חולפת על פני אותם מקומות. המזגן במונית של אלי תוקן והוא ממתין לי בדיוק בתשע וחמישה, השעה בה הרכבת מהרצליה עוצרת באשקלון.
יש משהו נעים בלהיות באותו מקום פעמיים. כמו לקרוא ספר בפעם השנייה: עוד דברים נפתחים, מתגלים פרטים שלא הבחנת בהם קודם לכן.
הפעם היו אלה השלטים שזעקו לנגד עיני, נדהמת שלא הבחנתי באף אחד מהם בפעם הקודמת.
"באנו לרשת את הארץ אשר אתה נותן לנו. נוער גוש קטיף".
"היכונו לביאת הפצמ"ר".
"אחי! אל תגרש אותי".
השוטרת במחסום, דוחקת ראש בוחן: "לאן זה?"
"לספריה בנווה דקלים," עונה אלי בדואט מתואם איתי, שם ממתינות לי בנות הסדנא ועוד שתיים חדשות.
אחת הבנות מתלבטת אם לפרסם את דבריה או לא בפרויקט הסיום שלי, שמיועד לעיתונות ולאתר "דרך המילים".
"אולי לא ירדו לסוף דעתי," היא מהססת.
"נהפוך הוא," אני אומרת לה "כאן אלו הם הדברים שלך נטו," אני מדברת עמה גלויות "האמיני לי, אתן לא נראות טוב בטלוויזיה. לא מבטאות את עצמכן כראוי," והיא בהחלט מודעת לעובדה הזו.
להן ברור למה: ההתרגשות מן המצלמות (לא חיות-תקשורת מורגלות בעדשות), לעתים השאלות הבלתי צפויות של המראיינים, שמבלבלות אותן ולפעמים הדברים באמת מוצאים מהקשרם.
"כך או כך, זו עובדה," אני חוזרת ואומרת "דרך המילים זו את בלבד. לא אני ולא הפרשנות שלי. אני מבטיחה לך לא לגעת בדברים שאת כותבת..." ולפני שאני מסיימת את המשפט, נכנסת שארה-הספרנית של הגוש ומכריזה:
"סגרו את הגוש!!"
לי לקח מעט זמן להבין את המשמעות. וכשירד האסימון, אני מבררת, אם בכלל אוכל לצאת מהמקום הזה: לצאת כן, להיכנס לא-מסבירים לי. אבל, לגביהן די היה בשתיקה קצרצרה ואחריה שיחה:
"לפחות שיתנו לנו לחיות בשקט עד ה-15 לאוגוסט," אומרת אחת.
"את לא יודעת מה קרה לי," מספרת השנייה "יום אחד ניסיתי לחזור הביתה ואומר לי השוטר: 'את לא יכולה להיכנס, החברים שלך עושים הפגנה'...והוא נשמע מה זה כעוס. 'הם לא חברים שלי!' הסברתי לו. 'לא מכירה אותם בכלל. אני רק רוצה לחזור הביתה, זה הכול'."
במונחים שלי מהבית, מהמקום ממנו אני מגיעה: יש דובר המתנחלים ולכולם קול אחד. הקול שאני מכירה. ופתאום אני שומעת כאן, שלל קולות. לא קול "מתנחלים" אחד ואחיד, מחשבות רבות ודעות שונות. אבל בעיקר עצב על החששות שלנו: "נראה לך שבאמת ניקח רובה ונהרוג חייל?"
"בפיגוע בנתניה, נאמר שלא היו מספיק שוטרים. כולם בהתנחלויות אמרו בתקשורת. אז מה, גם בזה אני אשמה?"
אני מאזינה, קולטת. הרי הבטחתי לבוא ממקום נקי ואני עומדת בהבטחתי!
רק שומעת. לא מתווכחת. לא מתפלמסת. ובעצם, לא היו בינינו שיחות על פוליטיקה בכלל, הכתיבה בלבד ורק מפעם לפעם – חלקי מילים על המצב. בדיוק אלה שאני רושמת כאן לפניכם.
ב-12:30 אלי נכנס לספריה לאסוף אותי. בשעתיים האלה הספיק לקנות אוכל, לאכול, לשתות ולנמנם במונית, הוא מספר לי.
"אופס, מחסום!" הוא מציין באמצע הדיווח על מעשיו, בעוד אני מעבירה את הסדנא.
שוטרת מסיטה אותנו לכביש עפר: "הכביש הראשי סגור," היא אומרת "סעו מכאן, תתמזגו עם הכביש הראשי עוד מעט."
מכונית אחת עם סרט כתום מתנופף מעלה בזיכרוני, את האיש מגוש קטיף שאחת הבנות סיפרה לנו עליו: הוא הניף סרטים כתומים מכל צידי מכוניתו ובתווך ליד מראה-הנהג סרט אחד כחול.
"אני מחבק אתכם," רצה לומר לנו, היא הסבירה לי "אנחנו עם אחד..."
ואני נזכרת במכתב שלי שפורסם ב"גלובס" וב"ידיעות אחרונות", לפני כשבועיים:
"סרטי הפלסטיק בסגנון המעודדות האמריקאיות כלל לא עושים לי שמח," כתבתי שם "מבחינתי, אין זה משנה כלל באיזה סרט בחרתם לעטר את מכוניתכם: כתום, כחול, כחול לבן. ככל שהללו מתרבים ברחובות, מדמם הפצע שבלב. כאב עז שכזה המדגיש כי הכול רק רע בסיטואציה הנוראה הזו: קרע בעם, גרירה, פרידה, דמעות. זה הכול. סרטים לחצי התורן!"
זו התחושה שאני רוצה להעביר גם לכם: אין זה משנה מה דעתכם על ההתנתקות, על זה ניתן לדבר כמעט בלשון-עבר. זה מתבצע. השאלה היא רק, מה היינו רוצים שיוותר מאתנו כעם, אחרי ההתנתקות?
שנאה יוקדת? הרס? חורבן? או האפשרות השנייה בה בחרתי, ליצור גשר תקשורתי בינינו לבינם.
זה המקום שלכם, לפעול ממקום אחר – תקשורת מילולית.
וזהו, אני בדרך הביתה, אל הבועה הפרטית שלי.
התמונות חולפות על פני ב-SLOW MOTION , כמו בסרט אמריקאי דרומי. מטושטש. מכוסה בדוק דרכים. יבש וחם. חמישה עשר חובשי-כיפות על הכביש. לא שומעת את דבריהם, רק שפתיהם נעות.
מספר ניידות חוסמות את הכביש לרוחבו, שוטרים. הם אומרים דברים. בשקט, כך נראה, לא נרגשים במיוחד.
ברדיו קריין:
"הפגנה של מתנחלים ליד צומת כיסופים. המשטרה חסמה את הגוש. אין בא יש...יוצא".
ביציאה מגוש קטיף, מהדהדות במילים המצחקקות של בת-שלום. כמו הסאונד המלווה את אותו סרט אמריקני דרומי.
לפני שעזבה את ביתה, שאל אותה בנה בן ה-9: "לאן את הולכת?"
"לסדנא לכתיבה יוצרת," ענתה.
"ומה מבקשים ממך לכתוב שם: סיפור לילדים? משהו בדיוני? מתח? מה?"
ובת-שלום עונה: "מבקשים ממני לכתוב על ההתנתקות."
"אה," הוא אומר קצרות "אז בדיוני..."
