חופשה (פרק מתוך הרומן "אנומא אליש") / רונן
מה כוחי כי איחל ומה קיצי כי אאריך נפשי – איוב ו, יא'
ריח הים היה כמשב בושם באפי. הרוח הקלה הטיחה רסיסי חול ומלח בעיני. הורדתי את משקפי הרייבנד מנקה בעדינות את המשקף נזהר לא לשרוט אותו. קניתי אותם במטוס והם היו השקעה מוצלחת של 58$. בארץ הם עולים לפחות פי שלושה. הרכבתי אותם מחדש והמשכתי להנות מהנוף האנושי שסבב אותי. שפתי היו מעט יבשות, סדוקות משמש ומלח. כדאי שאמרח עליהן משהו כשאחזור לחדר. אני רובץ כאן בחוף המלון מאז שעות הבוקר, נותן לשמש, לים ולחתיכות מסביב, לנסוך בי תחושת בטלה גמורה, חופש. תחושת העצלות הממלאת אותי היתה ממש ממכרת, עד שאפילו אין לי חשק לגשת לבר, הנמצא עשרה מטרים ממני ולהרוות את צמאוני. סימנתי לי מספר מטרות שאני סורק בקביעות. מימיני, קצת לפני, שכבו שתי תיירות על מגבת, מגרמניה אני חושב. אחת בלונדינית, קצת מלאה מדי לטעמי. השניה ברונטית. לאחר תהליך ממושך של התלבטות, ומרתק לצפות בו, שיכנעה הבלונדינית את חברתה להוריד חלק עליון. הברונטית הסכימה ועכשיו אני ממתין שיהיה לה האומץ להסתובב ולשכב על הגב. "קחי את הזמן שלך", חשבתי אליה, "אני לא ממהר לשוווום מקום". מאחורי, יכולתי לשמוע את המולת המשחק של שתי משפחות הנופשות עם ילדיהן. בגלים הנמוכים והלא מפותחים ניסו מספר גלשנים את כוחם. למרות שהיום היה די חם כמעט ולא היו מתרחצים במים. לפני, כמעט על קו המים, שכבה תיירת - אישה, מעל ארבעים וחמש אני חושב, שבברור באה לכאן לחפש הרפתקאות. הספר שבידה היה רק תרוץ. היא סרקה במבטה את החוף מסמנת, אף היא, מטרות פוטנציאליות. אחותי!, אל יאוש, חשבתי גם אליה, אין לי ספק שסומנתי כמטרה מועדפת על פי המבטים הממושכים שהפנתה אלי. לאחר חצי שעה של מבטים נמרצים, ללא כל תגובה מפרצוף הרייבנד שלי, החליטה לשפר עמדות. היא קמה, מנערת את המגבת שלה חושפת גוף שאין מה להתבייש בו. בגד הים השלם שלבשה החמיא לגופה. זה לא היה בגד ים זול והוא נבחר בקפידה. היא החלה למרוח מחדש את גופה בשמן בתנועות רכות ומתגרות כאשר היא ממקמת את גופה כך שאני הייתי בזווית הראיה הטובה ביותר. החלטתי להמשיך את משחק הפוקר, לא מזיז את ראשי או מגיב. מבטה לא הצליח לחדור את עיניי המכוסות, מה שהגביר את תיסכולה, לא יודעת אם היא מתאמצת לחינם. ההצגה היתה כל כך טובה שהחלטתי להתגבר על צמאוני עוד מספר דקות. אני בטוח שברגע שאלך אל הבר היא תמצא דרך להצטרף אלי. ידעתי שאני נראה טוב. דאגתי לטפח את גופי שלוש פעמים בשבוע במכון הכושר וכל יום שישי, כמו שעון, במשחק אחד או שניים של טניס או סקווש. ליקקתי בזהירות את שפתי הסדוקות להקל במעט על הצריבה. לתת סימן לבעלת המופע האירוטי שאני בחיים. אחותי!, אל תפסיקי, את בדרך הנכונה. לשוני היתה יבשה. חשבתי לשנות תנוחה, שכבתי נשען על מרפקי, השרירים בצווארי החלו לשדר מחאות נמרצות. בדיוק אז החליטה הברונטית לאזור אומץ ולהסתובב. קפאתי על מקומי, "שרירים חכו עוד קצת", עוצר את נשימתי בקוצר רוח. היה זה מחזה מרהיב ששווה היה לחכות לו מחצית היום. היא הביטה סביבה בחשדנות לבדוק אם אף אחד לא מסתכל עליה. מבטה חלף על פני מנסה לחדור מתחת למשקפי השמש שלי. מיד התחפשתי לגוויה. כנראה שהצלחתי כי לפתע הסתובבה באחת מגלה לעולם חזה בשל וזקוף עם פיטמות גדולות כמו שאני אוהב. שמונה וחצי בסולם נעמי. הברונטית הפנתה את ראשה ימינה שמאל, וידוי אחרון, ולבסוף הניחה את ראשה משלימה עם גורלה, מפקירה את חזית גופה לשמש החורפית ולרווחת הצופים הסבלניים. מי אמר שהסבלנות לא משתלמת. ההרפתקנית לא היתה מוכנה לתחרות הלא הוגנת והבלתי צפויה, ונשכבה על המגבת המנוערת למשעי. הטיתי את ראשי בעדינות, לשפר את זוית הראיה ולשחרר את שרירי הצוואר הזועקים שלי. הצמא החל להכביד עלי, אבל לא עד כדי כך שאוותר על ההצגה הכי טובה בחוף. קבוצת ילדים פרצה ברעש והמולה בריצה מטורפת מתוך המים, חולפת על פני בשעטה, תוך כדי צווחות וצעקות, וממלאת את פני ופי בחול. ניסתי לירוק החוצה את החול אבל פי היה יבש מדי. החול דבק לחיכי וללשוני הופך אותם לנייר זכוכית משובח. אח, המחיר שאנחנו צריכים לשלם לפעמים, נאנחתי, מתמקד בתמונה הפסטורלית שלימיני כאשר גם הבלונדינית הסתובבה על גבה. חזה היה כבד וסימני מתיחה נראו בצדדיו. יחד הם היוו פוסטר מופלא, חי ובצבעים טבעיים. מטוס חג מעלינו בשמיים משמיע טרטור מנוע רועם. דימיינתי איך אני נכנס למקלחת יחד עם הברונטית, נותן למים לשטוף מעלי את החול, מרווה את צמאוני, שובר את היובש הנורא בגרוני. "תסתובב חמוד", היא אומרת, מצמידה את גופה הערום לגופי מאחור. מרגיש איך חזה המוצק נמעך אל מול גבי, מעסה בעדינות את כתפי ושרירי הדואבים. רעש המטוס מתגבר וכמעט קורע את הפנטסיה הענוגה. אני מרגיש צורך עז להטיל את מימי. מתעלם מכך שאני בחוף ציבורי של בית מלון מכובד, מוקף בעשרות אנשים, ומשחרר את סוגרי. רק קילוח דל דלף החוצה, מרטיב את חזית בגד הים שלי, מקנה תחושה עמומה של חמימות. רעש המטוס הפך לניסור מעצבן שחדר אל עצמותי. חול חדר לעיני מעוור אותי לשניה. מי נותן לטמבל הזה לטוס כך מעל חוף ציבורי ולהפריע את מנוחת התיירים ? טורקים, לך תדע. ניסיתי שוב להתרכז במראה המפואר מימיני. קבוצת הילדים הקיפה אותי מתיזה בפראות, שוב, חול לעיני. זה כבר הרגיז אותי מאד. רציתי לצעוק אליהם ולגרש אותם, אך היובש בגרוני חנק כל צליל והצלחתי לפלוט רק חרחור משתעל. נייר זכוכית מתחכך בנייר זכוכית. ניסיתי שוב לצעוק עליהם מנסה גם לשלב תנועת יד מאיימת. שרירי הדואבים לא נשמעו לי. ידי לא זזה אלא מילימטרים ספורים. התחלתי לחוש במצוקה. רעש הילדים והמטוס היו כמעט בלתי נסבלים. השתדלתי להפנות את תשומת ליבם של התיירת או הגרמניות אבל הצגת הגוויה כנראה הצליחה מעל למשוער, כי הן המשיכו להתעלם ממני כליל. מצוקה – כן, פאניקה – עוד לא. ניסיתי נשימות ארוכות דרך האף להמנע מכל האבק והחול שהוטחו בפני. טרטור מנוע המטוס החריש אוזניים כאילו הוא עומד מעלי. הקרקע מתחתי רעדה בקצב פעימות המנוע מחרישה אותי כליל. הרוח שיצר הפרופלור העיף חול ואבק לכל עבר מציף את פי ונחירי בחול מחניק. נחנקתי, פולט שיעול יבש מלווה בכיח חולי. אולי בכל זאת אגש אל הבר ואשתה משהו להעביר את הרגשת הסוס המת מפי. עצרתי את נשימתי מסנן אותה בזהירות ממטחי החול. ניסיתי לישר את ידי ללא הצלחה. כאב חד בכתפי עצר אותי. רעש הילדים והמטוס גברו עד שהפכו לבלתי נסבלים. לפתע נשמעו קריאות נרגשות בעברית. עברית? מה פתאום עברית באמצע הפסטורליה הסיוטית הזאת ? "היא חיה, היא חיה", נשמעו קריאות מעלי. המטוס הפסיק את טירטורו, חשתי הקלה משמעותית באוזני. "בזהירות, תיזהר עליה". קרא קול סמכותי. נשמעו קולות וצעקות בבליל שפות: עיברית, אנגלית, טורקית. "היא רוצה קולה, שמישהו יביא לה קולה". ניסיתי לסובב את ראשי לכיוון הקול. משהו אחז בחוזקה בראשי לא מאפשר לי להזיזו. מה לעזאזל קורה לי. פקחתי את עיני וראיתי – חושך! קרעי הפנטזיה הפסטורלית נרמסו ברגל המציאות הגסה אשר חבטה בי באכזריות של צמא בלתי ניסבל. גרוני הניחר, ריאותי המשוועות לאויר נקי מאבק, ניהלו קרב איתנים - מי ייסר אותי יותר. הצמא ניצח – בנקודות. הייתי כלוא כחמישה מטרים מתחת לפני הקרקע, תחת מה שהיה לפנים בית מלון מפואר, משכן לחופש ומרגוע, והפך לבית כלא בלתי נסבל הלקוח הישר מסיפוריו של פו. הבנתי שצוותי ההצלה מעלי הם מקור הרעש והצעקות. ישראל שלחה כנראה את החבר'ה שלה. ניסיתי לצעוק בגרון ניחר ובלעתי קיטונות אבק שכמעט סיימו את הסיפור. בעת רעידת האדמה זחלתי מתחת לשולחן הביליארד להרים את כדור המטרה, שבחוסר ניסיוני במשחק הטסתי מחוץ לשולחן. בהתחלה חשבתי שראשי מסתחרר מכל הג'ין טוניק ששתיתי. לקח לי כמה שניות להבין שזו רעידת אדמה. הרגשתי כמו בים תופס גלים. בהתחלה היתה רק תזוזה קלה והגל השני של האדמה שיטח אותי על ביטני. הספקתי להסתובב על הגב כאשר הגל השלישי הוריד על ראשי את תריסר קומות המלון שנחתו על שולחן הסנוקר. יחדיו הקומות, שולחן הסנוקר, הכדורים הצבעוניים ,המקל ואני עשינו דרכנו ברכבת האקספרס למרתפי המלון. מי אמר 'אקספרס של חצות'? השולחן ללא ספק הציל את חיי ומזלי המופלא שוב שיחקלי. רק הפעם נראה לי שמזלי היה לי לרועץ. עדיף למות בזבנג וגמרנו מאשר ביסורי צמא ומחנק נוראים כאלה. להערכתי ביליתי במשחק הסנוקר הגורלי, המשולב בפנטזיית החוף, כשלושה ימים, למרות שתחושת הזמן היתה מושג מאד מעורפל (תרתי משמע). כמה אוכל להחזיק עוד מעמד ללא שתיה? (אם ג'ין אנד טוניק נחשב לשתיה). היכן נעלם לו עכשיו מזלי המופלא, שהותיר אותי כמת-חי תחת ההריסות. אולי הכלבים יריחו אותי? תמיד מביאים כלבים לאסונות כאלה, כי לצעוק לא הייתי מסוגל. ניסיתי להריח את עצמי, אבל רק ריח קלוש של צואה עלה באפי. אולי אני אפליץ וישמעו אותי?. יופי בן אדם, המצב קצת קשה ואתה מתחיל להתנהג כמו אינפנטיל.
קצת קשה ? מעניין מה זה אצלך מצב קשה באמת? אתה יודע מה? גם אם תגלה אל תקרא לי. מה זה השטויות האלה ? התחלתי לדבר עם עצמי? האם אני מאבד את שפיות דעתי? הצילו !!!! צעקתי בירכתי מוחי. אני הולך למות כאן עם עוד אידיוט אחד. מיששתי את גופי בידי השמאלית שהיתה קצת יותר חופשיה. כלאי הורכב משולחן הסנוקר, או יותר נכון ממה שנשאר ממנו, מצד אחד, והשטיח העבה של המלון מתחתי, עוטף אותי. השטיח בודאי ריפד אף הוא את הנפילה אבל נכרך סביב גופי מונע ממני כל אפשרות לזוז. אחלה תכריכים. בדקתי ככל יכולתי את שאר חלקי גופי. הייתי לפות בשטיח העבה שמנע כמעט כל תזוזה אבל לא הרגשתי בכאבים או בלחץ מיוחד על גופי. ידעתי שאחת הסכנות בפיצעי מעיכה הוא רגע השחרור. אז כל הרעלים שהצטברו בפצע זורמים עם הדם ועלולים לגרום במהירות להלם אנפילקטי ולמוות. מעלי הרעימו הקולות מחדש. פטישי אוויר וציוד מכאני הנדסי כבד. מה שדימיתי בחלום הנהדר לטרטור מטוס היה למעשה קולות המחלצים שמעלי. רעש החילוץ היה כמוסיקה באוזני, רק חבל שאי אפשר היה לעשות משהו עם האבק והצמא הנוראים. נשמע רעש אבנים מדרדרות וחלוקי אבן חבטו בראשי. קרן אור חדרה מבעד להריסות שולחת קרן של תקווה לליבי הצוהל. כן !, יופי! אני כאן! נכלאתי בהריסות במצב מוזר בין שכיבה לעמידה, באלכסון, מה שהסביר את הכאב ברגלי. העקצוץ של רגל שנרדמה הפסיק לפני יום בערך. זה סימן טוב או רע? משהו מסתיר את האור, קולות, נשמע מוכר. עיברית ?!. עושה גופי כאפרכסת מנסה להבין מה מדברים.
... שרד. היא... נס מדהים... אתה חושב שעוד...... להאמין ... עברו .... ימים בלי מים ובלי...... עד הערב... הערכה מחודשת.... הטורקים רוצים שנלך..... לחץ..... לחזור לארץ. תישארו, בבקשה תישארו, אני כאן למטה! מתחתיכם. רעש הכלים מיסך את רוב השיחה. האם הם מסיימים היום ? חוזרים הביתה ? לא הייתי אדם דתי. בקושי ביקרתי פעמיים בבית הכנסת מאז הבר מיצווה. אבל מצאתי את עצמי מתפלל לאלוהים. מבטיח לו הכל רק שיוציא אותי מכאן. חוזר שוב ושוב כמו מנטרה על אחד המשפטים היחידים שידעתי: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". קרן האור חזרה להאיר את כלאי, בעוד הם מתרחקים ואיתם מתרחקת שיחתם. גל של רחמים עצמיים טלטל אותי. התחלתי לבכות מבכה את מר גורלי. אני הבחור עם הכי הרבה מזל בפלוגה ב' בסיירת. מעולם לא נרתע, תמיד צועד בראש, מעולם לא נפגעתי, אפילו לא שריטה. שוכב מגולגל בתוך שטיח כמו באיזה שיר מרוקאי, ובוכה כמו תינוק. למה אני, למה המשחק האכזרי הזה. המטוטלת הזאת בין יאוש לתקווה. תהרוג אותי וזהו. למה לענות אותי. קראתי שבשעות מצוקה קיצוניות וגם אחריהן, אנשים נוטים לראות בכל מה שקורה או קרה, יד מכוונת. זהו מנגנון הגנה שלנו המאפשר בריחה וריחוק מהארועים. מדענים סבורים כי הוא נעוץ בתפיסת עולמנו המבוססת על סיבה ומסובב. כל הידע הראציונאלי הזה בכלל לא עוזר עכשיו! צרחתי לתוך מוחי הקודח. אני רוצה לצאת מפה, ולצורך כך גם אם צריך לנשק לעכוזו של אלוהים לא אכפת לי.
"תספר לנו בבקשה מה עבר בראשך ברגעים הקשים שהיית קבור? "
"חשבתי על התחת של אלוהים "
"איך התמודדת עם הצמא והכאבים ?"
"חזרתי בתשובה, אלוהים קיים, הוא יושב במרומים. מכיוון שהוא יושב אז יש לו תחת"
"מה הרגשת כשהמחלצים הוציאו אותך מההריסות ?"
"שאני רוצה הביתה"
"אני מבין שעברת חוויה קשה, אבל אנחנו בשידור חי. תשלוט בעצמך ! אל תבכה !"
"בוא נראה אותך כלוא חמישה ימים בלי מים, בלי תקווה ובלי יכולת לזוז. ובדיוק כשמגיעים אליך, כמעט, כולם הולכים הביתה לאכול ארוחת ערב. מה אתה היית עושה ? שר אופרה ?"
"אנחנו מודים לך על הראיון ואנו שומרים לנו את הזכות לחזור ולראיין אותך שוב, אם תישאר בחיים כמובן". המראיין המלוקק מסתובב אל המצלמה, מחייך חיוך מקצועי. "ועכשיו נעבור לפרסומות".
רעש הכלים נאלם דום בבת אחת. האור שחדר אל קברי החליף את צבעו ועוצמתו. שקיעה ! כולם הולכים הביתה. אני נשאר לשמור על המלון. לא רוצה ! לא מסכים, זה לא פייר. למה אותה הצילו ואותי לא. בבקשה, אלוהים, בבקשה תציל אותי. אני אהיה גרופי שלך אעשה הכל בשבילך. אני אוכל רק כשר, אניח תפילין כל יום, אפילו פעמיים ביום. רק תוציא אותי. נשמעו צעדים מעלי ודמות חצתה את קרן האור שלי.
"you are my sunshine my only sunshine you make me happy". שוב נחצתה קרן האור והצועד נעמד מעלי.
"מה את עושה כאן גבירתי. זהו אזור סגור ומסוכן. בכל רגע יכולה להיות מפולת נוספת."
"עיתונות, באתי לראיין את אחד מהאנשים שנקברו פה." אותי, אותי, אני כאן, פה למטה. תשמעי איזה סיפור מדהים היה לי ברולטה. איזה מזל שבאת. תשתי משהו ?
"אברהים, תסגור את האזור ואל תתן לאף אחד להכנס. אתה שומע? לאף אחד."
מה זה היה ? לא מספיק שאני קבור פה כמו איזה פרעוני מזדקן, גם לא רוצים לראיין אותי. אולי לא אותי מחפשים? יש עוד אנשים עם מזל. נכון שזכיתי תריסר פעמים ברולטה עם אותו המספר. עד שהנהלת הקזינו ביקשה יפה אך בתקיפות, המלווה בשתי גורילות, שאתפנה מרצון. לכן הלכתי לנסות את מזלי בסנוקר. אבל יש עוד ברנשים ממוזלים בעולם. איזה 'אגו טריפ' כל דבר אתה מייד חושב שהוא קשור אליך. כמו ילד מפונק, אה, תמיד חייב להיות מרכז העניינים. את יודעת מה, גברת, את יכולה גם כן לנשק לי בתחת. תראה, רק בגלל שאתה פרנואיד זה לא אומר שלא רודפים אחריך. הקול הפנימי המעצבן חזר ! שלום לך איפה היית עד עכשיו, שיחקת סנוקר ? הציניות הפנימית והמקרה המוזר שארע מעלי, החזירו לי מעט את עשתונותי. לא הרבה, מעט. משהו מעורר ומדרבן לפני שאתה הולך למות, לדעת שמתעלמים ממך. זה הרגיז אותי. כשאני מרוגז אני חייב לעשות משהו, מה? אולי תשאב את השטיחים ? מצחיק מאד ! אולי מספיק עם הפארסה הזאת. אם יש לך רעיון טוב יותר להעביר את הזמן, אני פנוי להצעות. קרן התיקווה שלי החלה לדעוך עד שנעלמה כליל. לילה. פרץ האדרנלין ששטף את גופי הגביר את תיסכולי בחוסר המעש ואי יכולתי אפילו לזוז. הייתי חייב להעסיק את מוחי במשהו. התחלתי להכפיל חזקות של שתיים. שתיים, ארבע, שמונה. כל פעם שהייתי מגיע לאזור 4096 הייתי מתבלבל ומתחיל מהתחלה. רחשי הלילה חדרו מעומעמים ומעוותים מקנים לי נקודת התיחסות מעוותת על המציאות בחוץ. מטר מעלי, אנשים חופשיים מסתובבים, אוכלים, שותים, הו כן – שותים!. חופשיים לבחור את הבחירות שלהם, את החיים שלהם, את האהבות שלהם. אפילו אין לי אישה שאני אוהב. משפחה. אין מי שימשיך אחרי. צער החל להחליף את הכעס. רק שהפעם, צער על הדברים שפספסתי, לא רחמים עצמיים. נראה היה שאני מתחיל להשלים עם גורלי. מכין את עצמי לבלתי נמנע. לשינה הגדולה. חזרתי בזכרוני מנסה לבנות לי מורשת. בכמה אנשים נגעתי, שיניתי, הייתי חשוב. אין ספק שאורח חיי הקליל, הלא איכפתי והמתנשא, לא הקל על האנשים שדרכינו הצטלבו. חייתי ללא מחויבות, 'ללא קשרים מגבילים' – כפי שנהגתי לכנותם. מאד הייתי רוצה מישהו, מישהי שאני אהיה חשוב לו או לה. לה !! מישהי שתבוא לחפש אותי. כח האהבה הבלתי מתפשר שינחה אותה אלי. יעזור לה לגבור על המרחקים, על האנשים, המכשולים, ובכוחות לא מוסברים תרים את טונות ההריסות מעליי, תיילד אותי בפעם השניה. אחר כך תספר בגאווה, שהאהבה נתנה לה את כוח למעשים הבלתי אפשריים האלה. הייתי מוכן למסור עכשיו את חיי תמורת חיבוק אחרון. לחוש עוד פעם חום גוף של אישה, לטיפה. רעשי העיר החל לדעוך ואיתם החל לדעוך גם רצוני לחיות. הצמא, המחנק, הכאבים בכל גופי, הגירוד והפצעים המציקים, כל התחושות החלו להתעמעם. עיני כבר לא ראו את הנוגה מעלי. אוזני חדלו להאזין לרחשים שבחוץ. פעימות ליבי החלו להאט. הכרתי התערפלה בעודי צולל לתוך אור גדול, חזק, אבל לא מסנוור. שלום עולם, היה נחמד, אבל אני צריך ללכת עכשיו. אז יאללה ביי.
