מבול

מימי פתחה ביד רועדת את המעטפה הרחבה, כבר מכירה את עיטורי הכחול-אדום המשובצים. אבל התעכבה עוד רגע קט, להתבונן בחיצוניות הזו, לחרוט אותה שוב בזיכרונה ומשהו התעורר בה. הפעם היה זה כרטיס ברכה ומתוך הכרטיס קפץ עץ אשוח אחד ועליו...שמונה נרות. נרות חנוכה. שעטנז כזה שאפשר לפגוש רק בארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות.  

"שלום לך מתוקונת!" פתח "כן, ככה זה פה בקהילה היהודית. חוגגים את הכריסטמס הנוצרי יחד עם חג החנוכה היהודי. שני החגים הכי שמחים שאני מכיר, בכל אופן. אז, כאן מאחלים happy christmas',' יחד עם 'חג אורים שמח'. גם אני אאחל לך כך. ואני בטוח ששנייה אחרי שתקראי את השורות האלה, תהיי הכי שמחה בעולם. כי אני סיימתי כאן. ג'יימס אומר שאפשר ללמוד עד אינסוף (בעצם, ממך את מכיר את השמונה הישנוני הזה, שוכב לו כך בניחותא). אבל, הוא חושב, צריך באיזשהו שלב להגדיר את הסוף ומבחינתנו הוא הגיע אצלי סוף-סוף. ככה שאחרי שנה ויותר של עבודה קשה-קשה, אני חוזר ארצה והפעם לתמיד," נאנחה עמוקות "הבנתי שההופעה שלי לא זכתה לביקורות הכי-הכי...שם אצלכם. גם הפסדתי מספיק כסף. אבל לא נורא, כסף זה לא הכול בחיים," זוכרת כמה כאב לה לקרוא את הדברים ומודה לאל שלא ביקש שהיא תעביר לי אינפורמציה מהביקורות הקטלניות על הדוד יוסי, כאן בישראל "אבל את עוד תראי. את תהיי גאה בדוד שלך. אני מעלה את המופעים האלה עכשיו, בכמה פאזות וזה רק עניין של זמן עד שיתרגלו לזה גם בארץ. אנשים אוהבים דברים שהם רגילים אליהם והם היו רגילים ליוסי אחד. ככה שלפעמים לוקח זמן להחדיר רעיונות ודברים חדשים. אבל יהיה בסדר, אני בטוח בזה.

מתגעגע אליך מאד, מאד! אז נשיקות ולהתראות הכי קרוב שאפשר.

שלך-הדוד יוסי"

ובתחתית איור המיקי-מאוס המחייך, שלמדה כבר לצייר בעצמה. 

התרגשותה של מימי לא ידעה גבול: "הוא מגיע," דחפה מרפק אל בטנו של אביה.

"אני יודע...שש...נדבר על זה אחר-כך," ביקש להמשיך לצפות בקרקס ונענה ללא כל קושי הפעם.

עכשיו כבר לא הטרידה. מחשבותיה נדדו אל מחוזות 'יוסיים' שכל-כך התרפקה על חסרונם. עורגת על המשותף שביניהם ולא יודעת נפשה מרוב שמחה. היא כבר לא הציצה בשעון עד סוף הקרקס האווילי הזה. לא הציקה. רק חשבה על הדוד יוסי, בטוחה שהחיים לצידו, בשהייה ממושכת בישראל, לא יראו אותו דבר. ולא ידעה, עד כמה צדקה.

הפעם, רק אבא והיא נסעו הפעם לקחת אותו משדה-התעופה. זאת כבר לא הייתה אטרקציה כזאת גדולה לכל היתר.

מיד כשירד יוסי מן המטוס, הבחינה מימי שמשהו אצלו לא נראה כרגיל. רק בת אחת-עשרה בקירוב, וכבר מסוגלת להצביע על דברים יוצאי דופן, באופן ברור ונחרץ, גם אם זה רק בתחושה. מין חוש חייתי שכזה שיש אולי רק לילדים וגם לבעלי-חיים. חוש שהמבוגרים מאבדים אותו, או לפחות משתמשים בו רק מעט. אבל אצל מימי, הוא היה חזק יותר מאצל שאר הילדים בני גילה.

יוסי חיבק. הוא נישק. הוא פטפט וסיפר חוויות בשטף הרגיל שלו. אבל...

"רזית, אה ילד?" נגע איציק בבטנו הקעורה, ואולי הצליח להצביע על אותה הנקודה שהרגישה רק בפנים.

"נו מה!" אישר יוסי "אתה יודע מה עשו לי שם? אימונים מבוקר עד ערב, אבל תאמין לי אכלתי כמו חזיר..." לא שזה ממש נראה כך.

"מקווה שלא חזיר, אה?" גער בו האח הגדול, שיש דברים שיהיו תמיד טאבו עבורו.

ויוסי שתק, אך רק לזמן קצר ומייד המשיך בלהט האופייני לו: "אכלת פעם אוכל סיני?"

"לא. ולא תודה," המשיך איציק להיות נאמן לגפילעט-פיש של שרה בלילות-שבת "תבוא אלינו לארוחה בשבת?" הציע אפרופו גפילטע, ויוסי לא התנגד כמו תמיד.

אין כמו מסורת. אין כמו משפחה, בעיקר שהיא כה מצומצמת והיחידה שמזכירה לו עוגן.

אח בוגר, אח צעיר, אמן בדם ושוטר לכל דבר. כן, השוני ביניהם כה עצום, אך יחד עם זאת, חוויות הילדות דומות ואפשר שהן ששומרות על ה"ביחד", גם כשהוא קלוש משהו. עדיין תנועות-הגוף שלהם אומרות דברים דומים, משתמשים במימיקה של פנים במקום במילים. (אולי לכן, קל היה ליוסי להשתלב בפנטומימה). יורקים פיסות-דג מהפה, במקום להניח על המזלג, ובעצם נופלים בדיוק במקום בו ביקרו הם עצמם, את הוריהם לפני עשור ויותר: "זה לא מנומס, אבא," היו אומרים בעת הארוחה, מסתכלים סביב אם איש מהנוכחים האחרים, לא שם לבו ליריקות האלה אל תוך הצלחת. ועתה, הם מבצעים את אותה פעולה בדיוק, כאילו לא אותו אדם הוא שהעלה את הביקורת הזו. מוזר. החיים מוזרים ללא ספק.

ירד גשם זלעפות בשבת. "מבול", יוסי קרא לזה כשניער את המטריה ליד הדלת בקומה השלישית; שם-ביד אליהו.

הוא ניגב היטב את נעליו על המרבד שליד הדלת ואפילו נשמע להוראות האחות-הסטרילית: "תחלוץ נעליים בבקשה," כשנישקה שרה ללחיו הזיפית.

היא הוסיפה מהצלי ותפוחי-האדמה שיוסי אהב הכי הרבה בעולם: "רחצת ידיים, כן?" האחות-שבתוכה, ביררה. הוא ליקק את הצלחת. אבל ממש. עוד פאק מהבית (מזל שהמלכה אליזבת לא הוזמנה לארוחות בבית משפחת קניג לדורותיה). הוא ליקק גם את צלוחית-הזכוכית רווית-הקומפוט העסיסי והושיב את מימי על ברכיו.

"תה?" הציעה אז שרה.

"יש לכם איזה קוניאק טוב?" הציע הוא לשפר את צבעו הבהיר של התה.

"קוניאק טוב? תן לי לבדוק, אני לא בטוחה. אף אחד לא שותה פה," ניגשה למטבח וצעקה "אולי נשאר משהו ממתנה שקיבלנו מתיה ברטה..." ולאחר כמה שניות הגיעה עם בקבוק מלא שבכלל לא נפתח. מזגה לו כמה טיפות לכוס המהבילה והוא לגם כאילו באמת היה זה רק תה חם ומהביל.

"עוד, עוד, בלי קמצנות," קרץ לה, מכיר היטב את הנקודה המוכחשת ביותר באישיותה, והחזיר בקלילות  את הכדור לדורון.

"לא בבית!" ציוותה שרה, לא תמיד מצליחה לקבוע את הכללים בבית.

"אחר-כך," סימן יוסי לדורון בידו "כשייפסק הגשם, אני אראה לך מה זה."

"אחר-כך יש לי צופים," התלונן דורון, מבחין באפליה קלה באהבה של יוסי אליו, לבין ההעדפה הגלויה שלו למימי.

ואיך בלימודים. ואיך קוראים למורה. וחוויות. ותמונות שמנציחות משב-רוח של חו"ל וקסם הזרות שבקע ממילותיו. ומימי היחידה שנותרה עמו לשמוע את כל החוויות. מרותקת, מתבוננת בתמונות האלה כשהגשם פסק והם יצאו "להוריד את האוכל?"

"אתה בא?" הציע איציק לאחיו.

"לא תודה רבה," הצביע על הכוס, כאומר שיש לו עיסוקים טובים הרבה יותר.

"בכלל, אני לא מוריד שום אוכל. סוף סוף נתקע שם משהו," הצביע על הבטן שאין לו.

דורון ושי כבר מוכנים בבגדי הצופים שלהם.

"תהיה פה כשאחזור?" המתין דורון למימוש משחק הכדור, עם הדוד האלוף בכל ענפי הספורט.

"אלא מה? שאני אפסיד משחק?" צבט את לחיו ובאותו רגע התכוון לכך, באמת. לא התכוון בכלל לאכזב אף אחד.

משישה יוצאים ארבעה. שניים נותרו בבית וגשם קל מתדפק על החלון.

"מת על חורף, גם את, לא?" נשען לאחור על הספה המצופה פיקה משובץ בצבעי כתום-צהוב.

"ועוד איך," הכיר את אהבותיה "כל מה שקשור לחורף אני אוהבת," הדגישה "גם סטיוארט..." לא יודעת למה הוסיפה את זה בסוף המשפט.

"אתם חברים, או מה?"

"החבר היחיד שיש לי," לא ידעה שיש סוגים שונים של חברים.

"שבי לידי," ביקש ועיניו עצומות, וצייתה לו בשמחה. מה חדש?

"איחס..." הריחה את החריפות מהכוס שבידו.

"מגעיל, אה? גם אני חשבתי כמוך כשהייתי ילד," לחש בעיניים עצומות וידעה שהיא לא תאהב את זה לעולם. יש דברים שידעה בבטחה עוד מקטנות. כמו שידעה שלא תרצה ילדים משלה. הסתכלה בו. העריצה כל פרט בפניו, למרות שלכל הדעות, היה רחוק מלהיות יפה.

בלורית שחורה, משוחה בברילנטין של שנות ה-70, זיפים בהירים מגילוח לא יסודי במיוחד, שפה תחתונה משתרבבת, רחבה יותר מאחותה העליונה ואף ארוך מדי. אבל ריסים...מפה ועד הודעה חדשה.

"מניפות," היא קראה להם והם נעו בתנועתיות מונוטונית: עולים-יורדים, יורדים-עולים והיד. היד שלו. היד הזו אחזה בידה שלה ומימי הבחינה בציפורניו הכסוסות. זה לא היה קודם, פעם היא אפילו גזרה לו את ציפורני-הידיים שהתארכו מדי. היא זוכרת.

ועכשיו היא מתבוננת ביד שלו. זוכרת אותה, לעולם לא תשכח. ככה נחה על הרגל שלה. סתם ככה. נחה לה, מין לאות שכזו לעולם. והדוד יוסי. משנה כיוון. ברור, אי אפשר לעמוד כל הזמן באותה תנוחה. אף אחד לא יכול, זה גורם לנימול שכזה, מדגדג. ופתאום התחילה היד שלו לנוע בתנועות חוזרות ונשנות. מין ליטוף עדין שכזה בתחילה. ואז גובר והולך. הריסים חותמות את עיניו. לא לראות. לא לשמוע. והריח הזה מהכוס. מין ליטוף שכזה הוא ממשיך. ציפורניים כסוסות.

"זה כואב, דוד יוסי..." פלטה מין יבבה שכזו "די..." ביקשה חרישית, לא רגילה להצביע על מה מפריע לה בדיוק בעולם, בטח שלא להעיר ליוסי.

"תהיי בשקט," פקד בלי להסתכל, רק היד. "לא יוסי!" עלתה לטונים הכי גבוהים שלה, כמו שגילתה את אמריקת-האינסוף. אבל עכשיו זה ברור, היד הזו לא סטאטית. האצבעות גולשות מתחת למכנס שלה, מחטטות. יודעות בדיוק מה הן מחפשות. וזה כואב. והיד השנייה מובילה אליו, למכנס שלו, שם מתחת לרוכסן. מכוונת לתנועה איטית, חזק יותר, מהר יותר, נוקשה יותר. זאת היד שלה. עזוב! זאת היד שלה. היא לא רוצה לגעת. לא רוצה. אבל לא יכולה לשחרר. חזר יותר. מהר יותר. רטוב פתאום. צעדים במדרגות.

"תסגרי מהר!" פקד, סגר גם את שלו. מפתח בדלת.

"תשבי ישר!" פקד ופתח את אלבום התמונות שהביא מחו"ל, על ברכיו שלא יבחינו בזקור-זקור הזה.

"נו, איך היה?" השפיל מבט לתמונות שבאלבום.

"איזה אוויר," התפעלה שרה ושאבה שאיפה עזה לריאותיה "חבל שלא באתם." חבל באמת.