זעקה בשכונה

ערב בשכונה, הכל שליו רק פנס רחוב מאיר מחמם אווירה מחכה לבאות, במרפסות מסביב יושבים דרי השכונה, אוכלים אבטיח קר עם גבינה בולגרית, חצי עין על הטלוויזיה עם קול נמוך שלא להפריע לשכן שרואה ערוץ אחר, חצי עין על החלון ממול לראות אם גם היא היא תחליף בגדים אל מולו. מידי פעם מכונית עוברת למטה מנופפת יד לשלום, או שעוברת עלמת חן עם מיני ומחשוף ושריקות  נפלטות לקול מחאת הנשים. מתוך השקט הזה בוקע קול, בתחילה חרישי,אחר כך מתחזק אט אט, קול צעקות של גבר השב הביתה ואין יודע מאין, על אשתו שלא חיממה ב"זמן" את ארוחתו, כאילו אמורה הייתה לדעת מתי ישוב מעיסוקיו. אחד מן השכנים מרים את עוצמת הרמקולים במקלט, אחר מהנהן בראשו בוויתור, נכנס אל ביתו מגיף את דלת המרפסת, הצעקות הופכות ליבבות כאב, לתחינה שיפסיק שדי זה מספיק לבכי חנוק ולדממה רועמת.  פסוקו של יום השכן מדקדק בברכה, נכנס אל ביתו למיטתו, לילה ככל הלילות הקודמים. למחרת בערב כמו בשידור חוזר, יושבים במרפסות על אבטיח ובולגרית, חצי עין על השכנה ממול, עם טלוויזיה, אלא, הפעם היא רועמת בקול, קריין מדווח על בעל שרצח את אישתו בלילה הקודם, בבניין הזה שלהם, השכן, זה שהרים אתמול את קול המקלט,משודר בראיון בו הוא אומר, לא ראיתי, לא שמעתי, לא ידעתי. הם היו זוג לתפארת פה ושם ויכוח וצעקות, אבל, מי חשב? שכנים מסביבו מהנהנים בהסכמה, והלילה? הלילה שקט אין דמעה ואין קינה הבעל עצור , עוד אישה נאספה אל אלמוניות הנרצחות.

רק לחשוב, שיחת טלפון אחת, ללא עלות, ללא זיהוי המתקשר, הייתה יכולה בסיכומו של יום להציל נפש בישראל.

רחוב אחר, שכונה אחרת, פנס רחוב מאיר מחמם אווירה מחכה לבאות, האם גם הלילה ימשך מעגל האימה?..