בריחה

אני רץ מהר, מהר כדי להספיק להתחנה הבאה, אבל כנראה שאני אצטרך להמתין. חשבתי לעצמי. לא מבין איך זה ייתכן שיום אחד הוא יבוא אליי ידפוק לי בשעון שלי כמו המחוג של השניות ויגיד לי בקול מר וברור:  "באתי אליך ואני לא מתכוון לחזור". אני ממתין שהוא יבוא והוא לא בא, מסתכל באופק ואני לא מבין איפה הוא יכול להיות. התחנה ריקה אבל הכל מלא. עמדתי שפוף בתחנה מחוסר כוחות ולא יכול להמתין כבר, החום היה עז והלחות הייתה במצב בלתי נסבל. רציתי שהוא כבר יגיע, אבל זה כמו לחכות למשיח. 

אבל אז הוא בא, בצורה כזאת שאני מדמיין פרצופים, מדמיין חיילים, מדמיין אנשים. מדמיין דברים שלא חשבתי שהם קיימים בכלל. הוא צועק לי בחלום, הוא צועק לי בלילה, הוא צועק לי מתוך שינה, אבל הכי גרוע הוא צועק לי כשהאני רק עוצם את העיניים. עוצם את העיניים ורואה אותו בא אליי בצורה הכי משכנעת שיכולה להיות. הזיעה ניגרת מעל פניי החיוורות מהחום והפה יבש בצורה די מושלמת. אני עוצם את העיניים והוא בא, הוא בא במלוא הדרו, אני מחייך קצת, אבל באותה שניה גם מוריד את החיוך בטוענה שהמתוק הפך למר והמר הפך לחריף ונמאס לי שמישהו יטיף לי. אני פותח את העיניים ואני רואה אותו. 

הוא בא נשאר לכמה רגעים שאני אעלה, אבל שאני מזיז את עצמי הוא היה חסר סבלנות וברח. ברח בצורה די אגואיסטית, כאילו שעכשיו יושב לו על הזנב או שאני על הגב שלו. אבל הוא לא תופס את זה שאנשים צריכים לעלות עליו. אז כנראה שהוא הלך ואני עוצם את עניי ועולה על חיק הזיכרון.