כרוניקה של דיכאון

כרוניקה של דיכאון

פאזת הדיכאון חזרה אלי שוב, אך הפעם במלוא עצמתה. כמו אונייה העוגנת בנמל פורקת את כל מטענה ברציף וחוזרת ריקה לים הגדול, נכונה  להיות מועמסת שוב, ושוב לפרוק את מטענה בפעם המי יודע כמה. סאגה ידועה מראש, תמיד ללא כל אזהרה מוקדמת וללא כל התחשבות בין אם הנמל פנוי לעגינתה ומוכן לקבלה.

לאסקימואים יש מספר לא מבוטל של מילים המתארות סוגים שונים של שלג שאולי שוכני הארצות החמות אינם מבחינים בהבדלים. כך מי שגדל לחוף הים, יכול להבחין בסוגי הגלים הרבים שבו. בתור מי שגדלה בעיר השוכנת לחוף הים, סוגי הגלים על תנועתם מוכרים לי היטב. בים מים רבים, מערבולות, זרמים סוחפים וגלים. גלים אשר לעיתים שוצפים וקוצפים. גובהם רם וכדי להימלט מפניהם יש לצלול תחת לובן אדוותם או לעמוד מנגד, עד יעבור זעם.  לעיתים, הים שקט מראהו שטוח, ללא הגלים. אז ניתן בקלות לצוף על פני המים להישיר מבט למעלה אל השמים, כחולים או מעוננים ולהתענג על אשליית השלווה. יש ימים בהם הגלים מגלים את אדוותם רק בהגיעם אל החוף ואחריהם הגלים הלא מאיימים, אשר גודלם רק במעט עובר את גובה פני הראש. כדי לזכות באלה הגלים, יש להעיז מעט ולהיכנס קצת פנימה. אז כפות הרגלים עומדות על פני הקרקע החולית וכשבא הגל המיטיב, ניתקות הן בקפיצה קלה מעל פני הקרקעית והעין יכולה לסרוק בקלות יחסית את פני השטח. כך ניתן לראות את הגלים הבאים אחריו, העתידים להגיע בזה אחר זה, ולהתכונן לקראתם. בו בעת, אפשר גם להסב קלות את הראש לכיוון השני ולראות את סוכת המציל. המציל, אשר ניצב איתן תחת סככתו, משקיף ממעל על הרוחצים בים ומשגיח אם השלום להם. כאשר אינו בנמצא, כל אחד לנפשו נשמר.

על החוף, ארמונות מחול ניתן לבנות. ארמונות גבוהים ויפים מראם כנטיפים, אך יש להיזהר ממזגו של הים, אשר גליו יכולים להטיל עצמם על הארמון ולכלותו כמעט כליל, עד היסוד. ברגע זה, על פני החוף, בתוך מערבולת יבשתית, יש שקיעה למצולות והצפה מכל עבר. ברגע זה אני שואלת את עצמי האם יש בי מספיק כשרון ויכולת להתנהל על פני החוף ובתוך הים?

לשאלה מהם החיים בשבילי? בשבילי החיים הם כמו הים. כמו הים והחוף. מקום רב תהפוכות מקום שלעיתים קל ואף נעים לשהות בו. לעיתים מפחיד, קשה, מאיים ואפילו מיותר. כך השכם וערב כיליתי את כוחותיי והשתדלתי לשרוד את תהפוכותיו, תהפוכותיי. כל כך הרבה מים וכל כך הרבה חול ואת מקומי בין כל אלה עדיין לא מצאתי ואם אמצא בבוא העת, האם גם אז נפשי תשקוט? ומי או מה יהיה אז שובר הגלים?

הפעם הגלים היו שוצפים וגועשים ומניינם רב כחול אשר על שפת הים. בפעם זו מטען האונייה היה כה עצום, הכאוס כה גדול עד שכבר לא יכולתי לפרוק ארגז ארגז ולשים אותו במקום המיועד לו. לאחר ימים ולילות רבים של חידלון בלתי פוסק תחת שמיכת הפוך אשר בהסתתרות מתחתיה קיויתי למצוא נחמה למכאובי. הצלחתי בכוחי הדל להסיר את השמיכה מעל פני, ולנסות למצוא את שובר הגלים שלי, אך הפעם שיהיה זה שובר גלים שיעמוד בעוצמתם הגבוהה של התנפצות הגלים ולא יישבר בעצמו מולם וליתר בטחון גם להקים סכר שלא יאפשר לגלים אלו לשטוף את החוף ולהציפו. ברגע שגמלה בי החלטה זו, למרבה האירוניה, הצלחתי להפעיל את מלוא כח הקיטור ואת מלוא כח האנרגיה המועט שעוד נותר בי. כנראה, לא היה צריך יותר מזה וכך פניתי לרופא התרופות שלי, אשר הכירני משכבר הימים. כמו שמאן אינדיאני הרוקח מיני צמחים ואבקות ומנסה למצוא את השיקוי המתאים לכל אדם ואדם שאם לא ירפא אותו לחלוטין לפחות יקל על סבלו. הפעם הייתי מחויבת לתהליך זה והחלטתי לא לנטוש אותו באמצע עד שאמצא את השיקוי המתאים לי. היו תערובות שגרמו לפעולה הפוכה והוסיפו על עוצמת הכאב, היו כאלה שפעולתם השפיעה יותר מדי בכיוון ההפוך וגרמו לריחוף, ומהאחרים זכיתי לשלל תופעות לוואי. לכל שיקוי היה שם משלו והתייחסתי אליהם כמו חברים חדשים. לכל אחד מחברים אלו היתה לי מערכת יחסים משל עצמה שלא ניתן היה להחזיק בכולן בו זמנית, לכל היותר רק בשתיים מהן ובפעמים נדירות אפילו בשלוש. כך החלה ההכרות שלי עם מירו והתחלנו להתוודע זה לזו. בתחילה, שמחתי על חברות זו. מירו שעל פניו אינו מתוחכם מדי, הצליח להשכיל ולהתגבר על מורכבותי. הוא לימד אותי לרחף בכדור פורח, וממרום השמים הכחולים בין העננים הצחורים, ראיתי את האופק ואפילו הצלחתי לחזות בעתיד שלמען האמת לא נראה מרתיע. הוא היה במין גוון ורוד לא מתקתק, מראה שהיה לי חדש ומרענן. בהביטי למטה, כל ההתרחשות על פני האדמה כמעט לא נראתה ולא נגעה בי, אפילו בגלי הים לא הצלחתי להבחין. מן מראה עמום ומטושטש של צבעי חום, ירוק, כחול וצהוב. סתם כמה צבעים המשתלבים אלה באלו.

מירו, לפעמים, אהב להגזים ולהתל בי. החבל היה קשור מצידו האחד לכדור הפורח ומירו היה מחזיק את קצהו השני ביד איתנה. למרות פחדיי הוא היה משחרר את החבל יתר על המידה וכך היה מביא אותי למקומות שגבוהים הרבה מעל לעננים. לפיכך, חששתי שאבלה את שארית חיי בחלל, במסע בין הכוכבים. לאחר תחינות ובקשות רבות, מירו הסכים להוריד את הכדור הפורח ומאחר והחבל היה ארוך מדי והכדור הפורח רחוק עוד יותר, נעזר מירו בחברו המלומד והסבלני למיקטל שבדרך כלל מטבעו אינו חומד לצון כמו מירו. כשהגעתי לבסוף לאדמה, מירו ואני התרחקנו מעט, בכל זאת הוא הגזים יתר על המידה וחברות שכזו החלה להזיק לי. לאחר שעבר זמן לא רב, בכל זאת התגעגעתי למירו ואני זו שחידשתי את הקשר בינינו, זכרתי לו חסד נעורים. מירו לא נטר לי טינה על שבקשתי להתרחק ממנו תקופה מסוימת. להיפך, הוא שמח לפגשני שוב ולמען האמת גם אני. אבל הפעם יחסינו התקדמו עקב בצד אגודל. לעיתים למירו היה הקצב איטי מדי ולכן היה מגביר את המהירות ואני הייתי רצה אחריו חסרת נשימה.

עם חידוש קשר זה מירו החל במשחק חדש, משחק הורדת ידיים. יושבים היינו זה מול זו, אגרופינו שלובים. פעם אני הצלחתי להכניע אותו ופעם הוא הצליח להכניע אותי ביתר קלות. למען האמת, לא הייתי מעדיפה להיות תמיד זו שמנצחת, הייתי מסתפקת לפעמים גם בתיקו. חברו של מירו, למיקטל, תמיד עמד מן הצד. למרות שהוא חברו הטוב, הוא לא ניסה לעודד אותו, אלא ניסה להיות ניטרלי. כמו משקיף מהאו"ם, ללא כל עמדה שכל כוונתו שלא תפרוץ ביני לבין מירו מלחמה. אני שלפני היכרותי את מירו שבעתי מלחמות די והותר, קיוויתי שהשלום כבר יגיע או לפחות אזכה להפסקת אש ממושכת.

לפני מירו הכרתי עוד חבר, שמו רסיטל. הוא כידוע נראה ונשמע מעניין, אך למרות זאת החברות עמו שהיתה מאוד ממושכת היתה מאוד פוגענית וכואבת, אבל זמן רב לקח לי להבין שהקשר עמו רק הזיק לי, אבל סלחתי לו על כך. בסופו של דבר ניתקתי את קשריי עימו בבת אחת.

למיקטל שראה בצער הפרידה הכיר לי את ידידו הטוב קלונקס. נוכחתי לדעת שהוא סתם מקהה את החושים ומטשטש יתר על המידה. אותו שמרתי כשהארטילריה היתה כבדה מאוד כשלמיקטל נרדם בשמירה. אחריהם הכרתי עוד חברים רבים, טובים יותר וטובים פחות ומאז כולי תקווה שאולי בבוא היום אשוב לרחף בכדור הפורח ועל גובה הריחוף אני אשלוט וחברי אלו יהיו לנחלת העבר.

כנראה, זרעי הדיכאון תמיד היו טמונים עמוק בתוך נפשי ועם חלוף השנים הם נבטו ופרחו בזכות הגנים והתורשה, נסיבות חיים וחוויות שונות שעברו עלי המשולים לדשן ומי הממטרה שמזינים את הזרעים ומביאים לשגשוגם. ייתכן שראשית שנות האמהות שלי הן גם ראשית שנות הדיכאון שלי, אז גם שמתי לב שהדשן והמים הביאו גם לצמיחת עשבים שוטים ובלתי רצויים. שני אלה, האמהות והדיכאון, צעדו יחדיו שלובי זרוע כחברים ותיקים. להבדיל מהאמהות שלה חיכיתי, ציפיתי, ייחלתי, בקשתי ורציתי, התדפק על דלתי אורח לא קרוא. אני בתמימותי פתחתי לו את הדלת לרווחה ואחרי שהבנתי את גודל הרעה, כבר היה מאוחר מדי לסלקו ולהראות לו את הדרך החוצה. הוא דבק לעורי וחדר דרך נקבוביות גופי לנימי נפשי ומצא לו משכן של קבע בחדרי ליבי ועליותיו. כשהייתי ילדה אמא שלי היתה לפעמים שרה שיר: "הצל שלי הוא ידידי לא יעזבני יחידי במדרכה וגם בכביש...", אך הצל הזה שהלך אחרי לכל מקום, לא היה ידידי ולא רעי. גם עם שקיעת השמש כשהתחיל להחשיך דווקא אז הוא היה מופיע במלוא תפארתו.

אם כל המילים שבכל השפות יתאגדו יחדיו לכדי אנציקלופדיה רבת כרכים וינסו לתאר את ייסורי הדיכאון, הן לא תוכלנה לעמוד באתגר זה. אבל אני אעיז ובכל זאת אנסה. ייסורי הדיכאון הם כאבי תופת של הנפש שאפילו העינויים במרתפי האינקוויזיציה הם משחק ילדים לעומתם. ארחיק לכת ואומר שלאור זאת אושוויץ אינה הכצעקתה. שם, אנשים עד כמה שיכלו להיות אנשים, לא נמצאו לבד וצרת רבים אולי יש בה מן הנחמה. אולי בהקבלה זו הגזמתי, אבל זה היה לצורך ההמחשה.

כל כך הרבה שנים זה נמשך שחשבתי שהדיכאון הוא חלק ממני ואולי אני בכלל לא בדיכאון, זו האישיות שלי וכזאת אני.

אטלס החזיק את כדור הארץ בשתי ידיו ובפסלים היווניים הוא מתואר כגבר חסון בעל זרועות שריריות וחזקות. אני לעומתו, הצלחתי ביד אחת לאחוז בכדור הדיכאון הענק והאימתני כדי שלא ירמוס אותי ובידי השנייה אחזתי בידיהן של בנותיי כדי להניק, להאכיל, לחתל, לקלח, להרדים, לשיר שירים ולהקריא סיפורים. לפעמים הייתי צריכה את שתי ידיי עבורן, כי יש פעמים בשביל לחבק נזקקים לשתי הידיים, ביד אחת הייתי מצמידה אותן לחזי ומחבקת וביד השנייה מלטפת ומרגיעה. אז לצורך מטרה זו שהיא אינה נעלה, אלא מובנת מאליה, הרשיתי לעצמי לנתק את היד מהכדור הענק ולתת לו ליפול רק עלי, אבל לפעמים הוא היה מתנפץ לרסיסים ואז היקרים לי ספגו מניצוצותיו. אבל אף פעם זה לא נעשה בזדון או מתוך כוונה תחילה. תמיד ניסיתי והתאמצתי, אבל לא תמיד הצלחתי, וכך רגשות אשמה הם גם דבר שניסיתי לחיות איתם, אבל בשביל רגשות אשמה לא צריך דיכאון, מספיק להיות אמא, הדיכאון רק יכול להעצים אותם. גם כשהייתי מרוקנת לחלוטין, לקחתי נשימה ארוכה מלוא ריאותיי וצללתי עמוק לתוככי קליפתי כדי למצוא שם את עצמי ואיזשהו כח ואנרגיה כדי להעלותם מעל פני המים ולא בכדי לצוף, אלא כדי להמשיך לחתור ולשחות. אולי בגלל שלרב הצלחתי לעשות זאת, חשבתי שככה הם פני הדברים ושהדיכאון כפי שכבר ציינתי הוא חלק מהאישיות שלי וממני, אבל לא החלק היחידי והעיקרי, למרות שלעיתים הוא תפס נפח גדול והצליח לתעתע בי. אף פעם הוא, הדיכאון, לא מנע ממני לשים לב לבנותיי ולהיות קשובה אליהן. כך כאמא טרייה תמיד הקשבתי לתחושות הבטן שלי ועל אחת כמה וכמה כשכבר הייתי אמא ותיקה יותר ובעלת ניסיון.

אז אולי, ככלות הכל, אני לא אמא כזאת רעה או גרועה שבצעה פשעים כנגד האנושות. פשוט אמא אנושית בשר ודם עם יתרונות וחסרונות עם טעויות וחולשות לצד החלטות ובחירות נכונות.

אז בתור אמא אני שמחה שאני זו שנשאתי את הצל הזה על כתפי או לא יתר דיוק ביד אחת, כי אין חכם כבעל ניסיון. כי אם אי פעם הוא יבוא ויציץ מבעד לתריסי חלון ביתן של מי מבנותיי הוא יבין מהר מאוד שהוא לא מוזמן להתארח אצלן למשך כל תקופת החגים, אולי רק לערב חג אחד וגם אז הוא יסולק מיד בבושת פנים ובידיים ריקות. לא כולן צריכות להיות מארחות נדיבות כמוני. פעם אחת האיר לו המזל פנים, פעם אחת יותר מדי.

פתחתי בים ובחוף ואסיים בהם. לעיתים, בשבת בבוקר, אני משכימה קום עוד לפני שהשמש מתעוררת ושמה פעמיי לכיוון הים. כמו סהרורי המתהלך כשידיו מושטות לפנים ורגליו נושאות אותו מאליהן ובמקרה שלי למקום הרצוי לי. הירח עגול ומלא, משקיף מרום השמיים ומאיר את דרכי, הפנסים טרם כבו ומסביב עלטה סמיכה ושמחה בלב. כשאני מגיעה למחוזות ילדותי המרחק ביני לבין הים מתחיל להצטמצם והשמים מתחילים להאיר. עדיין מותירים את הירח במקומו והשמש שהחלה לזרוח לא מעלה בדעתה להתחרות בו.

כך אני מוצאת את עצמי מתהלכת בחוף ספונה בתוך עצמי וכהרגלי אוספת צדפים ועיני תרה אחרי המיוחדים שבהם. עדיין הירח מלפני והשמש מאחוריי וכפות רגליי נשטפות מדי פעם בגלי הים החמימים. כמו בשדה שיבולים כשהרוח עוברת ביניהם נשמע לחש שיבולים המתחככות זו בזו, כך הגלים המכסים את ערמות הצדפים בחוף, המתקדמים לעברם ונסוגים מהם, לסירוגין, גורמים להתחככות הצדפים אלה באלה ויוצרים צליל של כמעט כמו פעמוני רוח וברקע נשמע רחש הגלים המלווים אותם כמו מקהלה, אבל לא כל אוזן יכולה להבחין בקולות מענגים אלו שהטבע מייצר. ההמצאות בים ובחוף מעוררת את כל חמשת החושים ויש בים גם מן הכח המרפא.