אוגוסט 2006, במושב הכל שקט, אני חוזר מחבר שגר על הגבעה, שכחתי אצלו את הכדור ואמא הכריחה אותי ללכת להביא, היא לא אמרה מה יקרה אם לא. יש שרב כבד, ויש ריח של פרחים אבל מחניק. מידי פעם כל מיני מכוניות במדים שואלים אותי איפה בית-הקברות, אני מצביע להם וממלמל. לפני יומיים אבא שלי התעצבן כשתלו שלט "לבית העלמין" על הגדר של הבית שלנו. "שאצל גרשטיין יתלו שלט לבית עלמין!" כך אמר ותלש את השלט. אז עכשיו מכוניות במדים שואלות שאלות. אבא אומר שהם נכשלו, כל הצבא נכשל. אבל לא הפסדנו נכון? מאז מלחמת השחרור אנחנו מפסידים הוא תמיד אמר.
הרדיו בקול גבוה בחדרים בבית. עיתונים מפוזרים על השולחן, הבית ריק, שמות הרוגים מוקראים, לי זה נשמע כאילו הם זכו במשהו. אמא ואבא הלכו להלוויה. התקשרתי לאיתמר ואמא שלו ענתה ושאלה מי זאת. התעצבנתי ואמרתי שזה אני. שאלתי את איתמר אם הוא רוצה לבוא לדיונות, הוא אמר שהוא יבוא אבל הוא שוב צריך לשקר לאמא שלו אז להיות בשקט כשאני בא.
אמא של איתמר לא הייתה יוצאת מהבית. אבא לא יודע להסביר שאני שואל ואמא אומרת שאבא יודע. תמיד חשבתי שזה בגלל שיש להם בית גדול, אז מי ירצה לצאת. אבל איתמר אומר שהיא ישנה הרבה ושאבא שלו עובד הרבה. הסתכלתי על הסנדלים הקרועות שלי כשישבתי בשירותים וחשבתי לעצמי מה זה שווה בכלל בית כזה גדול אם ישנים ועובדים כל הזמן. בדרך עברנו אצל ירדן, השיחים הגבוהים שליד הבית שלה היו מלאים בדבורים. דפקנו בדלת וחיכינו.
הסתכלנו על השיחים הגבוהים, כל דבורה יודעת לאן היא הולכת, הן טסות גבוה וחותכות אותנו. איתמר לוקח פרח ומוציא לו את המאחורה, "קח תטעם". אני מהסס ולוקח שאיבה. הצוף חם וריחני, האף שלי מלא באבקנים. ירדן פותחת את השער, היא רואה אותי ואת איתמר כשכל הפרצוץ שלנו צהוב והידיים דביקות מצוף. "בנים טפשים, גם מלוכלכים ואפילו כובעים לא הבאתם".
בדיונות האחרונות שנכלאו בין הנחל להרחבה החול היה יותר זהוב מזהב, כאילו שהרס במקום אחד מייפה מקום אחר כדי לשמור על איזון. בחלק שקרוב לנחל העשבים גבוהים ואמא של איתמר אמרה שיש נחשים, מאיפה היא יודעת חשבתי. בצד של ההרחבה החול תלול כי טרקטורים חפרו פעם מזמן אבל הפסיקו בגלל הפגנות של התושבים. ירדן ישבה על סדין והסתכלה על הנחל, אני ואיתמר קברנו חיפושיות וחיכינו לראות מתי הן יעלו חזרה. אמא של איתמר אמר לו שהחייל שנהרג אתמול היה גיבור. היא אמרה לו שהוא בטח לא מכיר, זה משפחה חדשה.
הרגשתי צמא וחם בראש, ירדן צדקה, היינו צריכים להביא כובעים. אמרתי לאיתמר שחייבים להביא מים. ירדן הסכימה ואיתמר התרגז כי הוא הבין מה קורה - שוב הולכים להרחבה. "אתה יודע שמסוכן שם". הבתים בהרחבה היו רק שלדי בתים, בטון עם בלוקים. הייתי מחביא שם קופסאת סיגריות באחד הגגות. איתמר ידע את זה ולא אהב שאני מעשן ולא אהב לטפס על גגות. תמיד היינו שונים, אבל הוא המצפון שלי, ובאמת רציתי ללכת לדיונות אבל עכשיו בא לי לעלות על גגות. אז איתמר הלך הביתה ואמר לי "תזכור" כי הוא תמיד זכר.
אל הוילה הגדולה היינו הולכים בימים כאלה, שהכל שקט וזה הזמן לברוח. ביום העצמאות בזיקוקים, בשביתות, הלוויות. ירדן אמרה שזה מישהו מבחוץ, הוא בנה ונגמר לו הכסף. בגג החבאתי סיגריות נובלס וגפרורים. ירדן הביאה מסטיק. ישבנו אחד מול השני והסגריות בינינו. לקחתי סגריה, שני גפרורים ונדלק. ירדן מדליקה בקלות. אני נשכב על הגב ואבנים קטנות מציקות בגב וזה לא אכפת. ירדן אומרת שזה נחמד, אני צוחק ומשתעל. עצמתי עיניים ומסוקים עברו מעל כביש החוף. ירדן קמה מהר והלכה לראות. הלכתי אליה והשענו מרפקים על החומה. הסתכלתי קצת על המסוקים וקצת עליה. ירדן צחקה עליי שאני כל הזמן מסתכל על הסיגריה כשאני מעשן וזה עושה לי לפזול. הסיגריה נגמרה והתחלקנו במסטיק. היא התקרבה והתנשקנו. ואז שתקנו.
בדרך חזרה היא לא אמרה הרבה, רק לקחה גרניום והביאה לי להחזיק. כשהגענו אליה הביתה לא היו כבר דבורים על השיחים הגבוהים. הרחוב היה מלא במכוניות, והיא נכנסה הביתה. רק כשהסתכלתי על החומה של הבית שלה ראיתי שתלו מודעת אבל.
