עין תחת עין

עין תחת עין

עמדתי מביט באותו מבט כחול כהה, כל כך כהה שאף פעם לא ידעתי להחליט אם כחול הוא או שחור.

כשראיתי אותה לראשונה, הבנתי שמשהו פועם שם, בבית החזה שלי, ככה בדיוק הרגשתי, מן פרפורים כאלו של התרגשות שלימים הבנתי, שזוהי, אהבה. הייתי רק בן 12 כשהגיעה להתגורר במושב עם הוריה. רזה, שיער ארוך שחור ועיניה הגדולות כהות, שמבטן תמיד צרב בי. פעם ברחנו מבית הספר אל מטע המנגו הסמוך לביתה. היא מלאה את חצאיתה בפרי הבשל שנשר מענפי העץ אל האדמה ורצנו למערה שמצאנו בסמוך. עם הזמן הפכנו את אותה המערה לבית קטן, רק שלי ושל שלהבת. ובאותה שנה היינו חוזרים לשם יום יום כל עונת הקטיף. ריהטנו את המערה בשני כורסאות קש שמצאנו זרוקות ליד אחד מפתחי הבתים במושב וארגז תפוחי עץ שאספנו מבית האריזה ושימש אותנו כשולחן. כל ערב כשהיינו שוקעים בכורסאות הקש, אחד מול השנייה, שלהבת הייתה קולפת  את המנגו, חותכת אותו לחתיכות עסיסיות ומגישה לי מהן. לעצמה הייתה שומרת את הגלעין שאותו אהבה ללקק, תוך שהיא משמיעה קולות מציצה מתענגים וכל פניה מתמלאים במיץ הפרי הבשל. אחר כך, כשהיו סיבי מנגו סוררים נתקעים לנו בין השיניים היינו מושכים אותם אחד לשני ומתפקעים מצחוק. באחד הפעמים שעזרתי לה למשוך איזה חוט הייתה הנשיקה הראשונה שלנו. זה קרה ביום הולדתי השלוש עשרה כשחגגתי את בר המצווה בבית הכנסת שבמושב. כל המשפחה וחברי המושב הגיעו. בניהם, גם שלהבת והוריה. שלהבת זרקה עליי סוכריות טופי, כשהדודות השמיעו את הקילולולולולולו... המסורתי. כמובן שלא הייתה היחידה שזרקה, אך אני קלטתי את מבטה השחור כחול וחייכתי רק אליה. במשך כל הארוחה החגיגית שהתקיימה בביתי לא יכולתי להסיר עיניי משלהבת. אותו יום נראתה לי שונה. שיערה היה קלוע בצמות ולגופה שמלת שכבות לבנה. היא הייתה יפיפייה במראה החדש, אם כי, אהבתי מאוד גם את המראה הפרוע שלה.

כשכולם הלכו מיהרתי לחדרי להחליף את בגדיי ורצתי ישר אל המערה. ידעתי שתחכה לי שם. שיערה כבר לא היה קלוע בצמות ושמלתה הלבנה פינתה מקומה למכנס קצר וגופיה. היא ישבה שם בכורסת הקש כשמנגו פרוס בידה, מזמינה אותי במבטה לשבת מולה.

אכלנו את המנגו בשקט שלא אופייני לנו, פרט לקולות המציצה ששלהבת הפיקה לא הוצאנו הגה. הרגשתי שמשהו הולך לקרות, ראיתי איזה סיב מנגו סורר בין שיניה הקדמיות וקמתי אליה למשוך אותו, אך היא עשתה זאת מהר במקומי והאצבעות שלי נותרו על שפתיה הדביקות. לא רציתי להתיישב בחזרה אבל לא ידעתי מה עלי לעשות, אז פשוט לא זזתי. ברגע אחד הרגשתי את שפתיה נצמדות לשלי. לא יכולתי לנשום מעוצמת ההתרגשות. תחושת מגע השפתיים היה לי נעים, אך לא ידעתי מה צריך לעשות. היא הוציאה את לשונה מבין שפתיה וליקקה את שפתיי בעדינות. הרגשתי שיש שרירים בגוף, שלי, שאין לי שליטה עליהם. פערתי מעט את שפתותיי במטרה לקלוט את לשונה החמה שנדחפה מיד אל בין שפתיי והחלה להתגלגל עם לשוני. אחרי כמה דקות שנדמו בעיני לנצח עצרנו מתנשפים, צוחקים ומצאנו את עצמנו חבוקים דבוקים זה אל זו. חוויתי עוצמות שלא הרגשתי עד אז מעולם וידעתי באותו הרגע שתמיד אוהב את הפראיות הזאת שבה. הקשר איתה הסעיר את דמי, רציתי בה תדיר. שלהבת הייתה מאוד טוטאלית ונסחפתי אחרי כל דבר שעלה בראשה. כשהייתי לצידה, לרגע לא שיעמם לי.

ערב אחד כשישבנו במערה הדליקה נר והסתכלה עלי במבט מוזר. עמדתי מסתכל עליה מופתע. היא הוציאה מכיס מכנסיה אולר קטן והלהיטה את חודו בלהבת הנר הבוער ואמרה לי שהיא רוצה שנערוך ברית דמים ונבטיח לאהוב תמיד אחד את השני. ידעתי שלעולם לא אפסיק לאהוב אותה אבל היססתי כי פחדתי מכאב החתך. אך כשהבטתי בפניה וראיתי את עיניה הכהות נוצצות מעלבון לא יכולתי לסרב לה. כך כרתנו את ברית אהבתנו הנצחית. כל המושב שייך אותנו אחד לשני, זה תמיד היה שלהבת ועודד, לכל מקום הוזמנו יחד. שלהבת הפכה להיות בת בית בביתי, אולי גם מכיוון שלא תמיד אהבה להישאר בביתה. אחים לא היו לה והוריה היו מעט מבוגרים ולא תמיד הבינו אל ליבה.

בדבר אחד שלהבת ואני היינו שונים, ביחסינו ללימודים בבית הספר. שלהבת שנאה את השיעורים ואת המורים, אני לעומת זאת, התפעלתי מחוקי הגרביטציה שנחשפו בפני והוקסמתי מתורת הקבוצות שראיתי בה משל לחיים עצמם. כשסיפרתי לשלהבת בהתלהבות על המשל היא צחקה וקראה לנו "הקבוצה ההטרוגנית הבלתי מתחברת של החיים", מה שהצחיק אותנו מאוד עוד זמן רב ואף הפך להיות בהמשך שם קוד פרטי, סודי, שלנו. שלהבת רצתה להפסיק ללמוד, אך הוריה התעקשו וגייסו את עזרתי וככה הצלחנו לשמור אותה במסגרת בית הספר עד לסיום התיכון.

הנתק הראשון, הגיע עם גיוסי לצה"ל, שרתתי כחייל קרבי רחוק מהבית ואילו שלהבת שירתה במרכז וחזרה כל יום אל המושב. הבדידות שחשה בהעדרי היתה קשה לה והפרידות בינינו הפכו לארוכות יותר ויותר. בימי ראשון בהם נאלצתי לחזור אל הבסיס, היתה נצמדת אלי, חובקת בידיה את צווארי ונושקת לי עד לרגע האחרון בו האוטובוס כבר היה עוזב את התחנה. בשבתות בהן חזרתי הביתה, חיכתה לי כבר בפתח הבית ועוד לפני שהספקתי להוריד את התיק, הייתה כבר עליי, רגליה כרוכות סביב מותניי ידיה אוחזות חזק בצווארי ושיערה מכסה את כל פניי. אהבתי את קבלות הפנים החמות שלה והיא נראתה כל כך יפה במדי הזית שחיכיתי רק להיות איתה לבד, בלילה בחדרי. במיטה לא ידעה שובע לעולם, תמיד רצתה בי עוד ועוד, סוערת כולה. אני אהבתי את ההתמכרות שלה אל הגוף שלי והוקרתי כל שנייה של מגע בגופה.

שלהבת, חיכתה בציפייה, ליום בו אסיים את השירות ואחזור הביתה. עד מהרה היום הזה נראה למוחשי וככל שהתקרב גמלה בי ההחלטה, לא לחזור למושב אלא להמשיך את לימודי. עוד בתיכון נמשכתי אל למודי הנדסת תוכנה ונרשמתי ללימודים בתל אביב. החלטתי שאספר לה, בשבת הקרובה שאהיה בבית, אך לפתע הרגשתי שאני לא ממש יודע איך לספר לה, ידעתי שההחלטה תהיה קשה עבורה אבל הייתי נחוש בדעתי להמשיך על פי התוכנית שטוויתי לעצמי וקיוויתי שאצליח לשכנע אותה ללכת איתי לאן שאלך.

זה היה נורא מכפי שחשבתי, היא פרצה בבכי כמו שמעולם לא ראיתיה בעבר ושאלה אם חכתה לי שלוש שנים לשווא ועכשיו כשאני חופשי מחובות אני רוצה לעזוב אותה. לא ידעתי איך להתמודד איתה וכשהציעה שניפרד הופתעתי ונשימתי כמעט ונעצרה. ידעתי ששלוש השנים האחרונות היו קשות לה אבל לא שערתי שתרצה בפרידה. הרי אהבה אותי ואני אהבתי אותה. וכשחזרה על המילים שוב הן צרבו בליבי כמו סיגריה בוערת על עור חשוף. "אני רוצה שניפרד", הדהדו המילים בחלל החדר. ניסיתי לדבר אל ליבה. לצבוט את ליבה במילים הפרטיות משלנו. אמרתי, "מה, אנחנו כבר לא קבוצה הטרוגנית בלתי מתחברת של החיים? מה, הכל נמחק? נמחק העבר? אין עוד עתיד?". אבל היא לא הקשיבה לי, קמה ויצאה את החדר.

כל השבת, היא לא הגיעה לביתי והוריי כבר שאלו, מה קרה. לפני ארוחת השבת, הלכתי לביתה, אך הוריה אמרו שהיא ישנה. בראשון בבוקר כשיצאתי את ביתי בפעם האחרונה לבסיס, היא עמדה נשענת על הקיר, מחוץ לביתי, נושכת את שפתיה קלות ומביטה בי במבט המהפנט שלה ישר לעיניים. אני כמובן למרות השנים הרבות שחלפו נמסתי מיד, כמו ביום הראשון שראיתי אותה. חייכתי אליה והיא מיד נצמדה אליי, כורכת את זרועותיה סביב צווארי. בשקט לחשה לי אל אוזני, "אני אוהבת אותך". חיבקתי אותה ככל שרק יכולתי ובאותו הרגע חלפה בי המחשבה שלא אלך ללמוד, שאוותר על החלום ואשאר איתה, כאן, במושב. נחייה את חיינו כפי שאהבנו אותם עד כה, אחד ליד השני, אחד כרוך בשני. אך, שתקתי ורק המשכתי לאחוז בה עד שהגיע האוטובוס והייתי חייב כבר ללכת.

חודש לאחר מכן, כבר התחלתי את לימודיי באוניברסיטת תל אביב. לאחר זמן קצר עברתי לגור במעונות הסטודנטים, שם השכירות הייתה זולה ויכולתי לעמוד בנטל. לשלהבת הבטחתי שאגיע בכל שבת למושב, למרות הנסיעה הממושכת אל דרום הארץ.

לימודיי גזלו כמעט את כל זמני הפנוי וכמעט ולא יצאתי את חדרי במעונות. ערב אחד בזמן שאני יושב על מיטתי ומתכונן למבחן, שלהבת הופיעה אל פתח דלת חדרי. הייתי שמח ומופתע כאחד. "בשעה כזו, איך תחזרי הביתה?" שאלתי, ועוד לפני שענתה כבר הייתה כרוכה סביבי משולהבת לגמרי. התמכרתי כל אותו לילה לעונג שלא פסק בנינו אף פעם. עם שחר כששתינו קפה של בוקר, זרקה לעברי אלבום תמונות גדול ובו תצלומים שלה מדגמנת בגדים שונים. היא סיפרה לי שהחלה לעבוד כדוגמנית וחתמה על חוזה העסקה לשנה עם סוכנות בתל אביב. לא היה גבול לשמחתי. הרי בזה רציתי, שתהיה בקרבתי וגם שכל אחד מאיתנו ימצא את הכיוון המקצועי שלו בחיים. הרגשתי שמעתה החיים שלנו יתנהלו בדרך הנכונה. לא יכול היה להיות יותר טוב מזה. ערב אחד סיימתי את כל עיסוקיי מוקדם מהרגיל והחלטתי להפתיע את שלהבת במקום הצילומים שלה. רציתי לקחת אותה לארוחת ערב במסעדה. הזמנתי מקומות מראש ופיניתי את הזמן עבורה. כשהגעתי לכתובת, חשכו עיניי וליבי באחת, המקום היה ריק למעט שלהבת שהייתה שרועה על הרצפה עירומה כשרגליה פשוקות לגמרי ועליה גוהר בתאווה מוחצנת, גבר שלפי המצלמה הזרוקה ליד, הבנתי שהיה זה הצלם והגרוע מכל שנראה היה לי שנהנתה. הרגשתי בחילה עזה ולראשונה מאז שאני זוכר את עצמי, בכיתי. ממש בכיתי. הם נבהלו וכשראתה אותי שלהבת, דחפה אותו מעליה ואספה את בגדיה במהירות, אך אני כבר לא הייתי שם, רצתי ורצתי עד שאפסו כוחותיי. התיישבתי על איזו מדרגה שנקרתה בדרכי ורק המשכתי לבכות, ידעתי שלעולם לא אוכל לסלוח לה שלא אהבה רק אותי. כשנפגשנו שלהבת התחננה, בכתה, הבטיחה, ניסתה לרצות אותי בכל דרך. אמרה לי, "אנחנו הרי קבוצה הטרוגנית הבלתי מתחברת של החיים, זוכר? אין עוד קבוצה שכזאת בכל העולם! זה רק אני ואתה. הרי כרתנו ברית דמים. זוכר?". עוד רגע כבר עמדתי להישבר וידעתי שאם אני רוצה להישאר עיקש בדעתי אסור לי להביט בעיניה, שם ידעתי יהיה המלכוד ואפול ברשתה.

בפעם האחרונה שראיתי אותה, זרקה לי, "אתה עוד תצטער שויתרת עליי" והלכה ואני רק יכולתי לדמיין את עיניה נוצצות בעלבון.

החודשים עברו, התחלתי שנה שנייה באוניברסיטה, הכאב על שלהבת הלך ופחת. כשהגעתי מדי פעם למושב, אף פעם לא מצאתי אותה שם. היו שמועות שהסתבכה בסמים אבל אני לא התעמקתי בהן, הייתי עסוק בחיי. הימים הביאו לי אהבה חדשה, קראו לה סיוון. סיוון למדה איתי בחלק מהקורסים. שונה בתכלית משלהבת, במראה ובאופי. היא לא הייתה סוערת אלא עדינה, שקטה, גם היופי לא היה פראי אלא עדין. היה לה שיער גלי חום שמגיע עד לכתפיים. לא הייתה חטובה כשלהבת ועיניה היו תכולות בהירות כשמיים אחרי הגשם, אלא שזו הייתה צרתה, היא סבלה ממחלת עיניים נדירה שעם הזמן הייתה עתידה להתעוור בגללה.

נורא מצידי לומר זאת, אך אודה שעשיתי חישובים עם עצמי, אם כדאי להיקשר רגשית אל מי שעתידה להתעוור, לכן שמרתי את היחסים איתה על אש קטנה, אך, לעניינים שבלב, אי אפשר להכתיב דבר. לאט לאט התאהבתי בה ומגבלתה כלל לא הפריע לי, ידעתי לבטח שלא אעזוב אותה בגללה. היחסים בנינו נבנו לאט לאט, עם יסודות חזקים. שנתיים לאחר מכן כשסיימנו שנינו את לימודינו היה ברור שאנו משכירים דירה בשותפות ובהמשך אף נתחתן. הראיה של סיוון הלכה והידרדרה. הייתה אפשרות קלושה להציל את ראייתה וזו על ידי השתלת קרניות בעיניה, אך זו הייתה פעולה קשה ויקרה מאוד וכסף, בשלב זה, לא היה מנת חלקו של אף אחד מאיתנו.

לסיוון היה כשרון, לקבל את החיים כפי שהם, היא ראתה תמיד את חצי הכוס המלאה, מה שלי היה יותר קשה, אבל זה היה כל כך חזק אצלה שהספיק כנראה לשנינו.

התחלתי לעבוד בחברת מחשבים גדולה, סיוון השתלבה גם בעולם המחשבים ולשנינו היו משכורות לא רעות. היחסים בנינו פרחו והתחלנו לתכנן את חתונתנו. ערב אחד, סיוון הגיעה הביתה בוכה, היא פוטרה מעבודתה עקב ראייתה המתדרדרת.

הימים שהייתה בבית השפיעו עליה לרעה, היא הפסיקה לחייך, איבדה את שמחת החיים והאופטימיות ששרתה עליה דרך קבע, ידעתי שהבטלה היא כגזר דין מוות עבורה והחלטתי לעשות מעשה. ברור היה לי שעליה לעבור את הניתוח להשתלת קרניות, אחרת תחייה בסבל מתמשך. החלטתי שאני עושה הכל, כל דבר שיידרש, על מנת שנוכל להגשים את החלום ושסיוון תעבור את ההשתלה. הוצאתי את כל חסכונותינו שחסכנו לקניית דירה, מכרתי את הרכב, לקחתי הלוואה שמנה וכשהיה ברשותי הסכום הדרוש קבעתי תור עבורה לניתוח. הכל עשיתי ללא ידיעתה, רציתי להפתיע אותה, לשמח אותה, להחזיר לה את שמחת החיים. לא היה לי אכפת, שנחיה בשכירות כל חיינו או שנצטרך להצטמצם באוכל, העיקר שנהיה מאושרים.

כשסיפרתי לסיוון על ההפתעה שהכנתי היא כל כך התרגשה וגם קצת כעסה עליי יחד. אבל שכנעתי אותה שהסיכוי לקבל את מאור עיניה חזרה שווה את הכל. פרטתי לה את כל הפרטים שלמדתי באותם הימים. היה סיכוי של שלושים אחוז שהניתוח לא יצליח והיא תאבד את מאור עיניה. אבל זה עמד לקרות ממילא והסיכוי שתחזור ראייתה להיות כבעבר חימם את ליבה, היא חזרה להיות אופטימית ולהסתכל על חצי הכוס המלאה.

ערב אחד, בדיוק כשהתכוונו לשכב לשון, צלצל הטלפון מבית החולים, נמצא תורם מתאים ועלינו להגיע במהרה, ההתרגשות הייתה בשיאה. המחשבה שכרגע מת משהוא וכתוצאה מזה, סיוון אולי תוכל לראות, צמררה אותי, אבל הדחקתי את המחשבות על משפחתו הכואבת והתמקדתי באפשרות שסיוון שלי, תהיה מאושרת.

הניתוח ארך שלוש שעות ארוכות שנדמו כימים. כמות הקפה שזרמה בדמי  הייתה זהה כמעט לכמות הדם בגופי. התרגשתי מהרעיון שסיוון תקבל את מאור עינייה חזרה אבל, לא יכולתי שלא לחשוב על האפשרות שהניתוח לא יצליח וסיוון, לא תשוב לראות, פחדתי לחשוב, איך יראו חיינו, אז. דלת חדר הניתוח נפתחה במהירות שקטעה את מחשבותיי, משם יצא הרופא מחויך ואני יכולתי לנשום לרווחה.

"נראה כי הניתוח הצליח, אך עלינו להמתין שלושה ימים עד שנסיר את התחבושות ונדע בוודאות את התוצאות.", כמעט שחיבקתי אותו שם, אבל ברגע האחרון עצרתי את עצמי וחיסלתי עוד קפה סינטטי ממכונת הקפה.

כבר לאחר שהתאוששה מהניתוח, ניתן היה לראות את השיפור שחל במצב רוחה. היא נראתה מאושרת ומחויכת. ומעל לכל אופטימית שתשוב לראות בעיניה, וברגעים ההם החיים המשותפים שלנו נראו קרובים ויפים מתמיד.

יום הורדת התחבושות הגיע ואפילו, התפללתי כל הבוקר שסיוון תוכל לראות.

סיוון ישבה במיטה, כולה דרוכה, אבל החיוך לא מש מפניה, כפות ידיי הזיעו והעברתי את משקלי מרגל לרגל והרופא והאחות עמדו שם עם המספריים, כאילו הם מורידם תפרים מאיזה חתך. התחבושות הורדו, עינייה היו אדומות ונפוחות, אך הרופא הרגיע שזה יעלם תוך מספר ימים, עכשיו רק נותר, שתפקח את עיניה ותגיד אם היא רואה.

היא פקחה את עיניה אט אט, גופה רעד מהתרגשות, יכולתי עוד לשמוע אותה צורחת מאושר, "זה מטושטש, אבל אני רואה, אני רואה!" ואיבדתי את הכרתי.

גם אני ראיתי, ראיתי מבט כחול כהה, כל כך כהה שלא יכולתי להחליט אם כחול הוא או שחור.

© כל הזכויות שמורות