בגיל שש עשרה

בְּגִיל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אָמַרְתִּי לְאַבָּא שֶׁלִּי

שֶׁהוּא אֵינוֹ מֵבִין אוֹתִי.

הָעוֹלָם הָיָה שׁוֹנֶה.הָרְחוֹבוֹת הָיוּ חוֹל,

וְהַיָּם הָיָה כָּחֹל.

כָּתַבְתִּי שִׁירִים.קָרָאתִי אֶת סארטר

וְתַרְתִּי אַחַר אֲהָבוֹת  לֹא קַיָּמוֹת,

בִּרְחוֹבוֹת לְלֹא כְּנִיסָה-

לְיֶלֶד  תַּם שֶׁכְּמוֹתִי.

וְהַשָּׁנִים נָקְפוּ דֶּרֶךְ פַּסֵּי רַכָּבוֹת וּמְסִלּוֹת –

 שֶׁהַלֵּב  לָקַח לְאָן וּלְאֵיפֹה

שֶׁל בְּלִי דַּעַת וּמַחְשָׁבָה יתֵירַה .

וְהַיּוֹם - חֲרוּשׁ מַסָּעוֹת ,

וּקְצָת אָבוּד אֲפִלּוּ,

 הֲגַם שֶׁלֹּא

אוֹדֶה בְּכָךְ לְעוֹלָם  -

מִנִּמּוּקִים שֶׁל כָּבוֹד וְגַאֲוָה :

אֲנִי מוֹצֵא עַצְמִי כְּבַד  בִּרְכַּיִם,

יָגֵעַ ומוּתָּש :

מוּל דּוֹר חֲסַר שְׁאֵלוֹת.

וַאֲנִי מַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת.