חורבן בתוכנו, במציאות חיינו.

הם כואבים את החורבן הגדול בעולם ואני מנסה לפרוט חורבננו לפרוטות. להבין עומק הפירוד הנורא ועד היכן בתוכנו כל זה קרה. כאשר באה האש וכילתה כל יסוד, היא כיבתה בכל אחד מאיתנו דברים רבים אחרים. היא לקחה אתה חלק מן השמחה והאור, ואת האמונה הגדולה בכוחם של שינויים. אט אט שבויים הפכנו; שבויים בכבלי השנאה והפחד. צער ירד אל העולם, והרע עד מהרה שאב את כוחו מן החידלון אליו פנינו. מצאנו עצמנו נסוגים לאחור. איה המקדש אותו בעינינו ראינו? נשמות אלוקיות שלמות בתכלית השלמות מתהלכות כאן בעולם כאשר הנפש פצועה. שברי המקדש הרוו צימאון הנדכאים ומלאו לבם יגון. שברי המקדש הפכו לזרעי דיכאון. עפר קירותיו של הבית סימא עיניים רחמניות עד אשר פגעו קרובים באהוביהם, מחמדי נפשם. והרע לא שקט ולא חדל. אט אט נתפרדו שורשי נשמות עליהן מזבחות בכו בכאב. וכאשר רסיסי ההיכל השרוף פילחו את האוויר הצלול - אז כבתה אהבה גדולה בעולם. אז החשיך עוד עלינו - ונהרות של מים הפכו לדם. מרוב קליפות כבר לא הצלחנו להבחין בין טוב לרע ובין טמא לטהור. ועודנו שבויים באמרנו כי בית מקדשנו רחוק מלחזור. בשנאה חרב ובאהבה עתיד להבנות רק אז כל שפלותה של המציאות תוכל להשתנות.