פתאום כשכולם עזבו.

פתאום כשכולם עזבו, אני מוצאת את עצמי לבד, נתונה בשקט אכזרי.
בשקט שאחרי. שקט מוזר אפוף ריח נכרי.
נדמה שתוך שבריר שנייה, אתה איננו, ונפשי מיוסרת ומסרבת להאמין שזה אמיתי.
כי פתאום השקט כל כך רועם. וכל כך עוטף.

נשארת עם חלומות אבודים – על אהבה גדולה, בית קטן, גינה, וילד.
ילד קטן ומתוק, בעל עיני תכלת גדולות כמו שלך. המביטות אלי מנגד.
ביקשתי להישאר לבד, להתייחד עם זכרונך.
לבשתי את חולצתך,
והריח שדבק בה מזכיר לי אותך.
שכבתי במיטתך, בין הסדינים שעדיין אצרו את ניחוחך,
ובכיתי, כי לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
רוצה לספר לך שקשה לי כשאתה איננו, ורוצה שתחזור,
שהלילה והבוקר הם הרגעים הכי קשים, בדיוק ברגע בו החושך נוגע באור.
ובלילה חושבת ולא נרדמת, לא מסוגלת.
נזכרת ומדמיינת את פניך, עיניך, ואת החיוך...
ובבוקר, אחרי לילה ארוך שלא חולמת,
רק פוקחת עיניים, והכאב נוחת בעוצמה הולמת.
כאב מטורף בלב. בלתי נתפס.
מספיקה לחוות כל כך הרבה עצב,
בזמן כל כך קצר,
ושום דבר לא יוכל לנחם אותי.
כי כל דבר מזכיר לי אותך, צוחק, מדבר, מחייך...